מידת העצלות [ט]
העצלות מאבדת 'צורת האדם'
מידת העצלות שונה ביסודה לגריעותא מכל שאר המידות. בכל המידות כאשר מתעוררת המידה באדם, מתעוררת עימה מלחמת היצרים, לחשב 'הפסד עבירה כנגד הנאתה'. שונה מידת העצלות, שכיון שכל עניינה להתעצל, האדם גם מתעצל מלחשוב, ואינו דן כלל בהפסד ובשכר.
והיות וחשבון ההפסד והרווח הוא מוֹתר האדם מהבהמה, כמו שכתב הרמב"ם [תשובה פ"ה ה"א] ש'מין זה של אדם, היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ'. נמצא שמלבד עצם רעת העצלות שמונעת ממנו העשייה, היא גם מבטלת ממנו לשעה את 'צורת האדם'.
משום כך רעת מידת העצלות אינה רק כשמתעצל מלעשות מצוות או הנהגות טובות, אלא גם המתעצל מלעשות צורכי הגוף וכדומה. כי אף שאין חסרון במה שאינו עושה המעשה, אבל על כל פנים הוא מאבד באותה שעה את 'צורת האדם' לחשב דרכיו.
זהו שאמרו חכמים [במדב"ר י ה] ש'כל מעשי הצדיקים במהירות' [וראה מסילת ישרים פ"ז], ו'כל', מרבה אפילו דברים שאינם מעשה מצוה, אלא רשות, שאף שאין בדחיית המעשה חסרון בעבודת ה', מ"מ יש בזה חסרון בצורת האדם שאינו שוקל הדברים.
אמנם הדבר טעון ביאור, כיון שהאדם בכל ענייניו הגשמיים והרוחניים, שוקל הפסד ורווח, ומכריע מה לעשות, איך מידת העצלות מצליחה לבטל ממנו ענין יסודי זה.
יש לבאר הדברים על פי מה שכתב הסבא מקלם [חכמה ומוסר ח"א קעו] ש'דרך העצל לדחות הדברים לאחר כך'.
כלומר, שמחכמת היצר הרע שלא להסית את האדם לבטל לגמרי את המעשה, כי באופן זה יחשב האדם כדרכו רווח והפסד, ולא ישמע לעצלותו, אבל כאשר הוא רק דוחה את הדברים, הוא דוחה גם את הדין וחשבון על הדבר, ואינו מרגיש בכך.
על כן, כשבא לפני האדם מעשה לעשות, והוא מרגיש התרופפות לדחות המעשה לאחר זמן, ידע כי התעוררה בקרבו מידת העצלות, וימהר לעשותו קודם שיאבד צורת האדם שבו וישקע בתרדמת העצלות.
