נקודת החידוש והתפשטותה אצל משיח, ובעבודת כאו"א¹
בשיחה הב' בדבר מלכות מבאר אד"ש מה"מ באריכות ענין "התגלות מציאותו" של משיח, שבה הוא "עיקר החידוש דביאת המשיח", ושכל שאר פרטי הענינים והפעולות שעל ידו "באים כתוצאה והסתעפות מהתגלות מציאותו, וכלולים בה". ובהתאם לזה, העבודה להבאת המשיח צריכה להיות בגילוי עצם הנשמה (בהתאם להתגלות מציאותו של משיח), שהוא היסוד ובו כלולים כל פרטי העבודה שלאח"ז (בהתאם לכך שהתגלות מציאותו דמשיח כוללת כל פעולותיו).
ויש להמתיק בזה, ע"פ ביאורי אד"ש במ"א (כפי שהבאתי מכבר בגליון קודם)²:
בנוגע לעבודת התשובה, מצינו גם כן שיש בה את עצם נקודת התשובה - שהיא ההרהור תשובה והקבלה בלב לעזוב את החטא; ואת פרטי ענין התשובה - סדר עבודתו של הבעל תשובה בפועל, עד ל"משנה מעשיו כולם לטובה".
וגם בזה, מבאר אד"ש שעיקר השינוי והחידוש בתשובה נפעל בנקודת התשובה שבהרהור, שלכן די בזה על מנת שיהפך מרשע גמור לצדיק גמור - שזהו יש מאין, כמו "לידת" מציאותו ממש. ולכן גם כבר בשעת ההרהור "נמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך" - כי הקב"ה רואה שנקודה זו היא עיקר התשובה, ובה כבר כלולים כל פרטי התשובה שלאחרי זה.
ובשעתו הוספתי שביאור זה עולה בקנה אחד עם המבואר בתורת אד"ש שלהבאת הגאולה די בהרהור תשובה, כי בהרהור זה מתגלה עצם הנשמה, ו"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" - ולכן בהתגלות הנקודה העצמית בהרהור תשובה מתגלה הכל (כל פרטי התשובה), ויכולה לבוא הגאולה.
וע"פ כל זה, הדברים מתאימים כפתור ופרח למבואר בש"פ תולדות: גילוי עצם הנשמה, המביא להתגלותו מציאותו של משיח, מתבטא בעבודת התשובה של הרהור תשובה; ומכיון שנקודה זו היא "עיקר החידוש" בבעל תשובה, ממילא היא מביאה ל"עיקר החידוש" בביאת המשיח שהיא התגלות מציאותו (כידוע שכל ענין במעשינו ועבודתנו ממשיך הגילוי הדומה לו מהגילויים דלעתיד)³.
ומובן עפ"ז עוד יותר, מדוע אין הקב"ה צריך להמתין עד שיושלמו כל פרטי העבודה החסרים מלבד ההרהור תשובה (כמ"ש בדבר מלכות דש"פ נח, שחסרונות הפרט הם כמו "מיחוש או חולי קל וחיצוני" שאינו מעכב; ונתבאר בגליון הנ"ל) - שהרי, מכיון שהרהור התשובה של יהודי פועל ומביא את התגלות מציאותו דמשיח, "עיקר החידוש" דביאת המשיח, א"כ אין צריך לחכות יותר ואפשר להביא את הגאולה, שעיקרה כבר נפעל.
ושאר פרטי הגאולה, הכלולים בהתגלות מציאותו ומתגלים ממנה - יתגלו כבר ממילא בהמשך לזה; כשם שעבודתו של יהודי בקיום התומ"צ מגיעה ומתגלית באופן ממילא, בהמשך לגילוי עצם הנשמה שבו (כמ"ש כמה פעמים בש"פ תולדות, אודות עניני העבודה החדורים בהתגלות עצם הנשמה).
הת' מנחם מענדל שי' הכהן רייכמן ישיבת תות"ל המרכזית, 770 בית משיח
גילוי העצם - "לאו דווקא" בעניינים רוחניים
בסוף הדבר מלכות (סי"ב) מבאר כ"ק אד"ש שהתעוררות גילוי הנשמה צריכה להיות "לאו דוקא בענינים נעלים הקשורים עם בחי' היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות, יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בענינים פשוטים, כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי, הקשורים עם עצם מציאותו (נשמה בגוף)".
ולכאורה צריך להבין, שהרי לכאורה התגלות העצם היא לא רק "לאו דווקא בעניינים רוחניים", אלא "דווקא לאו", כלומר שמתגלה דווקא בעניינים גשמיים. וכמו שמבאר אד"ש בתחילת השיחה את מעלת התינוק על המבוגר, שאין לו מעלות המבוגר שנחשבים כ"חסרון" לגבי תפיסת העצם.
וכמודגש בהערה 97 שם שבה מדגיש אד"ש מעלת הגוף, שבו מתבטאת בחירת העצמות. ועיין עוד בשוה"ג לשיחת תולדות תשנ"ב הא' בהערה 35, וזלה"ק:
"וי"ל שזהו גם תוכן הביאור בסה"ש תורת שלום (ע' 127) בהחילוק שבין הגוף דבנ"י להגופות דאוה"ע, שגופי אוה"ע יאבדו, שבירתם זהו תקנתם, משא"כ הגוף דבנ"י, "דא שטייט דער כח העצמות און ער איז עצמות ית'" - שכח העצמות נעשה מציאות הגוף". אשר מכל זה משמע כנ"ל שהעצם הוא דווקא בגוף⁴.
וצ"ע, ואשמח לשמוע דעת הקוראים בזה.
הת' דוד שי' מיכאלשוילי קבוצה, 770בית משיח
1) המשך לנדפס בגליון א' - פרשת נח, ע' 23.
2) ביאורי אד"ש לאגה"ת פ"א, שנדפסו בהוספות לשיעורים בספר התניא ח"ג, ובפרט בע' 1060 שם. לקו"ש חל"ד שיחה ב' לפרשת עקב ס"ו־ז (ע' 64 ואילך); הובאו בגליון הנ"ל שם.
3) ועדיין צע"ק בזה - שבד"מ תולדות משווה הנקודה דהתגלות העצם לנקודת הלידה (מולד הלבנה - "נקודה של לידה"; ומעלת תינוק "בסמיכות זמן ללידתו"), והתפשטות הנקודה - לגידולו; ובשיחה דחל"ד הנ"ל משווה הנקודה דעזיבת החטא ליצירת הולד "משעה שנזרע", והתפשטות הנקודה - להצטיירותו במשך ט' חדשים. וצ"ע מדוע מחלק במשל, והאם יש לזה השלכה בנמשל.
