רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת [א]

א. המנהג לרחוץ פניו ידיו ורגליו

איתא בגמ' [שבת כה:] 'רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מצוה, מאי מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות'. ולהלן הבאנו מדברי הרמב"ם שהרחיצה מחלקי כבוד השבת היא, וחיוב 'כבוד השבת' מדברי הנביאים הוא, כמבואר ברמב"ם שם.

וכתב החתם סופר: 'ומסתמא מצוה רבה היא מדנקט 'מנהגו', ומנהג ישראל תורה היא, כך מצאתי בראב"ן' [שבת שמג]. וכתב הפרי מגדים בראש יוסף שם, 'ומה שאינו מברך על הרחיצה איני יודע, ואפשר דאין כל כך מצוה' [ובאמת על כל מצוות כבוד ועונג שבת אין מברכים, ראה מה שכתב בזה בפסקי תשובות סי' רמב].

למדנו מכך, שמלבד ענין הטבילה במקווה בערב שבת, יש ענין מיוחד ברחיצת פניו ידיו ורגליו. ביאור הדברים מתחלק לשני חלקים, החלק האחד, שיש בזה משום קיום 'כבוד שבת' ו'עונג שבת', כמו שיתפרשו הדברים לפנינו. החלק השני על פי מה שכתב השל"ה הק' [שבת תו"א צ]: 'משמע מכתבי הקודש דהאריז"ל [פע"ח צ:] שהטבילה תהיה סמוך לקבלת שבת. וכן רחיצת רגלים בחמין, כי גם ברחיצה יש סודות'. וענין סודה של הרחיצה בערב שבת על פי דרכי העבודה, יבואר בעזה"י בגיליון הבא.

ב. רחיצה לכבוד שבת

איתא בשאילתות דרב אחאי [א]: 'כך היה מנהגו של הלל הזקן במעלי שבתא, אומר לו אדם להיכן אתה הולך, אומר לו לעשות מצוה, ואיזו היא מצוה, לבית המרחץ, כדי לנקות את הגוף בשביל כבוד שבת, שכך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי בערב שבת וכו'.

מבואר בדבריו שניקיון הגוף הוא בבחינת 'כבוד שבת'. וכן פסק הרמב"ם [פ"ל מהלכות שבת ה"ב]: 'אמרו חכמים שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת'.

ענין הכבוד שיש ברחיצה יש לפרשו בשני דרכים:

הדרך האחת, לפי המבואר במדרש [ב"ר יא ח] שהשבת היא בת זוגו של ישראל, ואם כן בכל שבת האדם נישא לשבת, ומדרך הכבוד הוא שיכנס האדם לחופתו והוא נקי. וכן כתב בספר סדר היום [הנהגת יום הששי] 'ירחץ בחמין פניו ידיו ורגליו, והוא כבוד להדר עצמו כדי להקביל פני הכלה בפנים מאירות ונקיות וטהרה'. ויש בזה התעוררות גדולה, שכל מי שאינו מנקה עצמו לכבוד השבת, מוכיח שאינו רואה בכניסת השבת משום נישואין, כי ודאי לחופת אשתו לא היה נכנס כן בשום פנים ואופן.

הדרך השנייה, על פי המדרש [ויק"ר לד ג] שכתב שמעשה הלל הזקן היה בימי החול, וביאר הלל לתלמידיו ענין הרחיצה: 'מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב [בראשית ט] 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' על אחת כמה וכמה. וזהו שכתב השל"ה הק' [משפטים ד"ח אות מג] ש'איקונין של מלך, זה צלם ודמות'.

כיוצא בזה נאמר בגמ' [שבת נ:]: 'תניא, רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר [משלי טז ד] 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ', ופירש רש"י, בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם', ובפירוש למשלי הביא רש"י ממדרש תהלים: ש'הכל עשה בשביל קילוסו, כמו 'עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה' [תהלים קמז ז]. ומצינו בתורה כן [דברים כא כג] בהיפוכו של דבר, שאסור להלין אדם תלוי 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי', ופירש רש"י שיש בזה משום בזיון 'צלם האלהים', וכך בניקיון הגוף יש משום כבוד של מעלה, שצלם האלהים נראה מכובד.

ואם בימי החול יש מעלה בניקיון 'צלם האלהים' של האדם, ק"ו בערב שבת, שבו מכין האדם את עצמו לפגוש במלך, וצלם האלהים שעל פניו מאיר בשבת באור מיוחד [ב"ר פי"א ב], שראוי לנקות הצלם כראוי.

אמנם חשוב להעיר, כי ודאי הדבר תלוי בכוונת האדם, וכל שמתכוין להנאת עצמו, נמצא משתמש בצלם האלהים להנאתו האישית, ועונשו גדול. וזהו שהזהיר רבינו יונה בספר היראה: 'ירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין לערב, אחר שעשה כל צרכיו, וכל מה שיעשה יחשוב לעשות לכבוד שבת'.

ג. רחיצה לעונג השבת

טעם נוסף לרחיצה כתב רבינו ירוחם [תא"ו ני"ב ח"א סה.]: 'רחיצת ידים ורגלים שעושה לכבוד שבת הוא מצוה משום עונג שבת.' וכן כתב המאירי [שבת כה:] כלפי הרחיצה: ש'המרבה בתענוג נקיות, ובחבוב מצות שבת, הרי זה משובח'. וכעין זה כתב בספר הבתים [הקידוש והשביתה ט יד] 'מצאתי כתוב, שמעונג השבת וכבודו הוא, להדר עצמו'.

ומשום כך כתב המטה משה [תי ג] בשם המהרש"ל, בטעם שכתב הרמ"א [רס"ב ס"ג] שיש לרחוץ סמוך לערב, 'כדי שתבוא ההנאה בשבת עצמו, שהנאת הרחיצה באה לאחר זמן, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל'.

אמנם אף בזה צריך לזכור את דברי הגר"א [ישעיהו א יב] ש'תהיה כוונתו לענג לשם השבת, ולא להנאת עצמו, ועל זה אמר 'וקראת לשבת עונג' לשבת דייקא'.