רגע של תאוה גובה מחיר כבד

"ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום הזה כי עייף אנוכי". לזרים באיסור כרת. [שמואל א׳ כ"א] וכן מצינו במסכת יומא [יומא "ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי". "ויעקב נתן לעשיו לחם פ"ג, ב׳]. רבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכין בדרך, אחז את רבי יהודה ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה". (בראשית בולמוס ונטל בכח מאחד הרועים שעבר שם ככר לחם שלו להברות כה ל-לד) "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח" וכו'. (בראשית כז, לו) . כל המפרשים מתחבטים ותמהים בפרשיה זו של מכירת הבכורה א) איסור גזילה. ב) חילול ה׳ גדול. אשר ע"כ ר׳ יוסי הוכיח אותו על תמורת נזיד עדשים. שנראה הדבר מאד מוזר ובלתי מובן, הן מבחינה מעשה זה באומרו, קיפחת את הרועה [נטלת את נפשו של הרועה]. הגיונית והן הלכתית. כדלהלן: א) האם אין כאן מקח טעות במכירה זו? שהרי יש כאן הרבה יותר רצה הקב"ה והביא את ר׳ יוסי למצב דומה. כשהגיעו לעיר תפס אותו מאונאה [יותר מששית]. ב) מה ראה עשיו לשטות זו ? ששוטה שבשוטים לא היה עושה. לוותר כל העיר מאכלים ומעדנים. הגיב ר׳ יהודה חבירו. אני קיפחתי אדם על הבכורה [העולם הבא] תמורת תבשיל עדשים?! אמנם שמעתי על מקרה דומה שהיה לא מזמן והופיע בעתונות המקומית א"כ במה חטא עשיו? אנוס היה במחלת הבולמוס טענה זו נדחית של מדינת מונקו שבעיר מונטה-קרלו, הידועה כאחת הערים היקרות על הסף. שאם כן אחזתו בולמוס, לא היתה כאן מכירה. כי העיסקה והעשירות בעולם. המדובר באיל-נפט סעודי [מיליארדר], כשסיים נעשית תחת השפעתה של המחלה, ושלא ברצון מכר את הבכורה. לשרוף את כספו באחד ממקומות ההימורים, היה זה לאחר חצות הליל, דומה הדבר למי שאחזתו בולמוס לאכול לחם ויבוא מאן דהו ויציע לו תקף אותו בולמוס לאכול שקשוקה [תבשיל ביצים עם עגבניות, וחריף] לחם בתנאי שירשום לו שיק על סך 1000$, וודאי שזכותו לבטל את וכמי שאחזו אמוק אץ אל המסעדה שהיתה ממוקמת במלון בו שהה, השיק. כי "בולמוס" חוסמת מבעליה את השליטה על מוחו, ומתוך אי ופנה אל אחד מעובדי המטבח, שיבשל לו מנה גדושה של שקשוקה שפיות מבצע את העסקה "ואנוס רחמנא פטריה". [אגב, צבעו אדום]. אך העובד השיב בלאו! המטבח סגור! ללא שהיות ערך הדבר נמדד עפ"י התיחסותו של המוכר חדר אל משרדו של המנהל האחראי והפציר בו שיפעיל את עובדיו כתב המהרי"ק [מובא באור החיים] אם אדם מכר מפני דוחקו וזלזל להכין לו מבוקשו. אך גם המנהל לא שעה להפצרותיו והודיע לו בצורה במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, כלומר דבר מה הידוע לכולם שאינה משתמעת לשתי פנים, כי חבל על המאמץ. היום אין שקשוקה! ששוויו מרובה וניכר הדבר שמפני דוחקו נאלץ לזלזל בערך הדבר אינו הערבי הסעודי, שניחוח השקשוקה עלה בדמיונו למוחו, לא וויתר ועשה יכול לחזור בו מהמקח - שהרי ידע [שמכר בזול מאד] ומחל, עכ"ל. מעשה שהרעיש את מדינת מונקו השקטה. שלף מכיסו את המכשיר דבריו הקדושים של המהרי"ק מלמדים אותנו שאדם מסוגל לעשות הזעיר, טלפון נייד והתקשר אל בעל המלון, והציע לו הצעה שאי אפשר מתוך שיקול דעת ושפיות הדעת טעות מטופשת לאין ערוך, רק לסרב לה. לרכוש את המלון במחיר מפולפל הרבה יותר משוויו. בעל המלון התפתה להצעה ואכן סגר איתו עוד באותה השעה את קורה כאשר התאוה אוטמת את מוחו המציאותית. כפי שאמרו חז"ל העיסקה. ובעוד שהדיו על החוזה היה לח, מיהר אל האחראי במטבח "התאוה מוציאה את האדם מן העולם", ובאותו רגע למשל - הבכורה, ותבע ממנו בתוקף סמכותו החדש, להפעיל את המטבח. ולאחר שהיא תפקיד הכהן על כל הבטיו, והעולם הבא ביחד, נראה כחסר ערך שהראה לו את החוזה החתום, מיהר המנהל והכין לו מנה גדושה של ונזיד עדשים ערכו רב יותר. זוהי הטעות האופטית הנובעת מרגע של שקשוקה. והפעם עם תוספות כיד המלך. לאחר שנתן פורקן ליצר לחץ, פורקן התאוה. התאוה כולו, וכילה את התבשיל, החל מעט להתפכח ושב אל עצמו, ודבר זה עלול לקרות לצערנו לכל אחד באשר הוא. ניקח לדוגמא ויצעק צעקה גדולה ומרה. מה עשיתי, ומה לי ולמלון. ולהשיב לקדמותו אברך, הלומד בכולל והנעדר מלימודו למשך כמה שעות של לימוד לא ניתן היה. וכמו שאומרים "טיפש נשאר טיפש, וביזנס זה ביזנס". ברם הטפשות אצל עשיו הרבה יותר בולטת, שהרי התמורה שקיבל לרוב, ולא כאן המקום. עבור הבכורה היא נזיד עדשים בלבד, ואילו אותו ערבי סעודי, לכל והנה ידע יעקב רגע זה אצל עשיו שניתן למשוך אותו לעסקת החיים, הפחות נשאר בידו המלון. וא"כ גדלה התמיהה! כיצד זה שעשיו לקנות ממנו את העולם הרוחני, "העולם הבא", תמורת נזיד עדשים. הערמומי ששאל את אביו יצחק, כיצד מעשרין מלח ותבן. "כי ציד כיצד ידע יעקב? הסכת ושמע: יום עצוב, יום קשה עובר על העולם בפיו", נפל שולל תחת בצע התאוה של מעט מזון "האדום האדום בהלקח אאע"ה לבית עולמו. השמועה התפשטה בכל העולם. הזה". ואי אפשר לומר ולמצוא נקודת זכות לעשיו. שאחזו בולמוס הלוויתו תיערך היום! כל מלכי העולם ופטרוניה באים להשתתף [מחלה מסוכנת שאוחזת באדם פתאומית, ושהוא רצון עז לאכול בהלוויתו, כל קהל מעריציו לרבבותיו, אלו שנעזרו על ידו ואלה משהו עד כדי פקוח נפש.] וא"כ מדוע נלין עליו שהרי אנוס היה שהכירו בגדלותו באים היום לחלוק לו את הכבוד האחרון. במחלת הבולמוס שדוחה אפילו יום הכפורים. וכבר מצאנו תקדים לכך אצל דוד המלך שאחזו בולמוס וביקש לאכול בגופו סעודת הבראה לאבלים אשר על כן נמצא באותו הזמן במטבח לחם מאחימלך כהן הגדול, ונתנו לו למרות שהיה לחם קודש שאסור של הבית מכין ומבשל את העדשים שהיה זה מנהג האבלים לאכול

1

את נפשו, אשר במעשה זה נעשו שני דברים חמורים:

אך מאחר ור׳ יהודה עשה מתוך פקוח נפש אונס [אחזתו בולמוס]

בולמוס וכאשר נודע הדבר לבני העיר והשמועה התפשטה, הכינו לו

אחד ואילו אתה קיפחת את כל העיר.

משום ולזולו לדבר שאז ערך הדבר נראה בעיניו זול ביותר, וכל זה

תורה שווה לערך אותו הסכום, אחרת לא היה נעדר וכהנה דוגמאות

יעקב אבינו, שהיה מהדר אחר המצוות, נטל לעצמו את המצוה להכין

שיש בהם סמליות של אבל, והנה דבר מוזר מאד נגלה לעיני יעקב, יעקב. אין זו שמחה חומרית של העולם הזה, אלא שמחה רוחנית מעין עשיו במקום להיות בהלוית סבו אברהם, בא הביתה. כל העולם העולם הבא, אנו סיימנו מסכת-ברכות וזוהי מסיבת הסיום. לשמחה הטריחו עצמם, ועשו דרך ארוכה להשתתף בהלוויתו של אב המון של גומרה. עשיו אמנם בליבו לא שש, אך נסתמה טענתו. גויים. רבבות של אנשים זרים שאין להם כל קשר משפחתי לאברהם, באחד האמשים חוזר עשיו לביתו מהקאזינו [בית הימורים] סר וזעף חשו עצמם כמחוייבים ליטול חלק בהלויה ולחלוק לו את הכבוד על שהפסיד סכום כסף גדול. נכנס הביתה להתפרקד על הכסא, אך האחרון. ואילו עשיו שהיה נכדו ממש, לא מצא לנכון להיות נוכח העגמת נפש מדירה את מנוחתו. והנה מבחין הוא באחיו יעקב בחדר בהלויה, אלא לבקר בשעות קשות אלו במטבח הבית. עיניו החכמות הסמוך, כשהוא רוקד ומחולל סביב השולחן העמוס ספרים, כשמאור של יעקב קלטו מיד שעובר על עשיו איזה טראומה קשה. והנה, כאשר פניו צוהלים מחדוות הלימוד, מה זה? יעקב? חדל לרקוד. מדוע הנך ביקש עשיו מיעקב נזיד עדשים והשתמש בלשון "הלעיטני נא", היינו שמח עתה? לא חג ולא חודש. שתאוות העדשים כעת כל כך גדולה שדוחה את השתתפותו בהלווית לאחר יגיעה קשה מצאתי סוף סוף ישוב נאה לתמיהה שהיתה לי על סבו אברהם, הבין יעקב שנתפס עשיו לרגע שהוא שבוי טוטאלית הגמרא, ענה יעקב. זוהי שמחה מעין עולם־הבא. כמובן שתשובה לתאוותיו, והעולם לא קיים עבורו. מיד ניצל יעקב רגע זה וביקש ממנו לקנות את "הבכורה" דהיינו ושמח כל הימים, ואילו הוא אסור בכבלי השיעבוד לתאוות העוה"ז, "העולם הבא". כלומר את הבכורה בעד העדשים והעולם הבא תמורת המניבים לו אך ורק צער ועגמת נפש, עד למרה שחורה. העולם הזה, שאת כל ההנאות של העוה"ז יקבל עשיו. ואילו יעקב, כך בכל יום מצא את אחיו יעקב עסוק בשמחה אחרת. פעם בסעודת תנטל ממנו הרשות ליהנות מהעולם הגשמי, העולם הזה. כי אם אך ברית מילה, פעם בפדיון הבן ופעם בסיום מסכת או ש"ס, בקיום ורק מהעולם הרוחני בלבד. עשיו נענה מידית לעסקה, כי ברגע זה מצוות עשה וכו'. בקיצור לאט לאט החל עשיו לתפוס, כי נפל שדוד הבכורה והעולם־הבא לא נראו בעיניו כשווי ערך, מחמת זלזולו ומנוצח, וכי העולם הבא, הוא לא רק לאחר המוות אלא גם בעוה"ז. בערכים מקודשים. וכפי שנאמר: "ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ניתן להנות ולהתענג מהעולם הבא "מעין עולם הבא יום שבת ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה". [כ"ה, ל"ד] וכשם מנוחה". שהבאנו בשם המהרי"ק, מאחר ועשיו זלזל בבכורה, היינו שבעיניו מספרים על הגרא"מ שך זצ"ל בצעירותו, באחד הלילות הקפואים היתה הערכתו לבכורה כפי ערך אכילת העדשים ע"כ המכירה שרירה בירושלים המושלגת ראוהו רוקד בהתלהבות בחצרו של מרן הגרי"ז וקיימת כי ערך הדבר נמדד לפי התיחסותו של המוכר. והנה חלפו הימים, ועשיו שב הביתה מיום ציד קשה, עייף ועצבני השיב: שבתי כעת מביתו של מרן הגרי"ז מבריסק, לאחר שאמר לי ולאזניו מתגנבות קולות של שמחה וצהלה הבאים מכיוון הבית. מחיש סברא נהדרת ליישב תמיהתי ואיך לא אשמח?! הוא את צעדיו לעבר הפתח, ומה הוא רואה? שומו שמים! יעקב אחיו אולם רגע של תאוה חסמה את שכלו של עשיו כשההתחלה היתה יושב עם חבורת אברכים, סמוך לשולחנות המלאים בכל טוב, שרים ביזוי הבכורה. והנה לא ארכו הימים, כאשר נקלטו היטב הדברים בהתלהבות והשמחה בוקעת רקיעים. עשיו שעומד להתפלץ בכל רגע, במוחו של עשיו, "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד" [כ"ז, ל"ד] אבל מסמן באצבעו ליעקב שיצא לרגע החוצה. ואז הוא שאל אותו לשמחה אין מה לעשות, עסק זה עסק וטיפש נשאר טיפש. זו מה היא עושה ?והרי מכרת לי את ההנאות של העולם הזה? ויען

זו לא שחררה את עשיו מכבלי היגון ואנחה, בראותו את אחיו שש

מבריסק, ולא שת לבו לכפור ששרר. כששאלוהו לשמחה מה זו עושה?

(בנאות דשא - רבי דוד שניאור שליט"א)