הרב זלמן נוטיק (משפיע בישיבת "תורת אמת") ומנחם זיגלבוים משוחחים על נקודות מרכזיות ב'דבר מלכות' השבועי, ומנסים להבין איך אפשר באמת לחיות ולנשום בכל רגע ורגע משיח וגאולה, וכיצד אכן אפשר ליישם דרישה זו של הרבי מהחסידים ביום יום הפשוט שלנו• על פי שיחת קודש ש״פ תולדות תשנ״ב
"שיחת ה'דבר מלכות' השבועית, פרשת תולדות, היא מהמיוחדות הקשות, ועם זאת גם מהמרוממות ביותר שמצאתי בין שיחות ה'דבר מלכות' שנאמרו בשנים תנש"א-תשנ"ב", פותח ואומר המשפיע הרב זלמן נוטיק.
לא, הוא לא מתכוון לייאש חלילה עוד בטרם התחלנו ללמוד את השיחה. להפך: "מי לא רוצה להתרומם גבוה קצת יותר מחיי היום יום האפוריים? מי לא רוצה לנשום אוויר פסגות צלול? כולם!".
• "אוויר פסגות צלול"? הרב נוטיק, הפכנו לפיוטיים-מה?
לא, לא הפכנו לפיוטיים, אלא כפשוטו. אם נלמד ביחד את השיחה השבועית, תראה שעוד המעטתי בתיאור הדברים.
• קדימה...
הבה נקדים נקודה או שתיים, להבנת הדברים, וגם הקדמה זו – מבטיח הרב נוטיק – היא מעניינת ובעיקר: מפליאה!
רוב השיחה המוגהת, תולדות תשנ"ב, מתבססת על שיחה שנאמרה ביום הבהיר ר"ח כסלו תשל"ח, שכידוע, ביום זה חוגגים את הפעם הראשונה שבה יצא הרבי אל החסידים לאחר תקופת העלם והסתר בעקבות מאורע הלב לי"ע. מסתבר שמאורע זה לא היה מאורע אישי-פרטי גרידא של הרבי – ובפרט שאצל נשיא הדור אין עניינים פרטיים. הלימוד שהרבי לומד ממאורע זה על כלל ישראל, הוא מדהים. אך הרבי מדבר בסוג של משמעות בעלת שני רבדים; הוא מדבר על 'העולם' ו'גילוי' של ערב ראש חודש, אבל כל חסיד מבין על נקלה את המימד הנוסף בדברים.
ובכן...
הרבי אומר בשיחתו הקדושה, כי בראש חודש כסלו תשל"ח התגלתה עצם מציאותו של משיח, לא פחות! והוא מוסיף ואומר יותר מזה: לא רק שנולדה והתגלתה עצם מציאותו של משיח שבאה אחרי ההעלם וההסתר שקדם לו, אלא יתרה מזאת, נקודת הלידה היא נקודה כללית נעלית הכוללת בתוכה כל התפתחות אפשרית שבאה בהמשך, מרגע הלידה ועד שיא הצמיחה. כשם שאצל תינוק, כל מה שיעבור בעתיד, הכול כלול, אמנם בהעלם, ברגע הלידה.
תהליך זה קשור להעלם הלבנה המתרחש בכל חודש, בכיטוב בו, תהליך שמוביל ללידת הלבנה המתרחשת בראש חודש. כלומר: יש כאן תהליך של לידת מציאות מחודשת שבאה אחרי חידלונה המוחלט של המציאות הקודמת.
כך בכל ערב ראש חודש, ובראש חודש כסלו תהליך זה מקבל משנה העצמה ומשמעות.
• למה דווקא ראש חודש כסלו?
המילה "כסלו" מורכבת משתי מילים: כיס לו. "כיס" הוא מלשון כיסוי והעלם. לעומת זאת המילה "לו", בגימטריה "אלה". בביטוי "אלה" משתמשים כאשר רואים משהו מול העיניים ומצביעים עליו. אם בכל ערב ראש חודש מתחיל תהליך של העלם מוחלט המביא לידי גילוי חדש – הרי שבערב ראש חודש כסלו, ובראש חודש עצמו, התהליך מקבל עוצמה פי כמה וכמה.
לפי מה שאמרנו, יוצא אפוא, שנקודת הלידה היא לא רק סוג של התחלה, אלא נקודת התחלה הכוללת בתוכה את כל השלימות העתידית להתפתח בהמשך.
• אז מהי נקודת ההתגלות שלנו?
ראש חודש כסלו 'של הרבי' הוא היום בו הרבי יצא "בהתגלות" חדשה לאחר העלם שנמשך משמיני עצרת (תשל"ח) ועד ראש חודש כסלו. התגלות 'יילודית' זו כוללת בתוכה אפוא, את כל תהליך הגאולה העתידי על כל הכרוך בכך; כל ההתפתחויות של הגאולה מאז ולהבא, כלולים באותה נקודה.
כשאנחנו מדברים על לידה ומהותה, יש עוד סוג של מעין 'לידה', והוא הרגע הראשוני בבוקר בו האדם קם.
כשאדם מתעורר, יש את רגע ההתעוררות הראשוני, פקיחת העיניים; הרגע בו נשמתו יורדת ומתלבשת מחדש בגופו. לאחר מכן הוא אומר "מודה אני", נוטל ידיו, ברכות השחר וכו'.
על דרך אותו עניין של רגע לידה שדברנו קודם, כך הוא גם רגע היקיצה, רגע פקיחת העיניים – זהו הרגע שבו נחשף כי קיימת פה מציאות של נשמה אלוקית השוכנת בתוך גוף. הנה, בזה הרגע ירדה נשמה אלוקית לתוך גוף גשמי. זה הרגע של התגלות עצם הנשמה. רק לאחר מכן מגיע העניין של "מודה אני" – שהוא אמנם בחינת 'יחידה', אבל גם 'יחידה' היא כבר בחינת גילוי והתגלות.
על פי יסוד זה, הרגע החשוב ביותר של האדם במשך היום, הוא רגע ההתעוררות, ורק לאחר מכן מגיע התור של דרגות נוספות בסדר ההתגלויות המשניות: "מודה אני", ברכות השחר, "הודו", "פסוקי דזמרה" ושאר חלקי התפילה על דרגותיה השונות. אבל כל אלו אינם אלא שלבי התגלות של העצם, ולא העצם עצמו.
תפקידו של יהודי הוא להאיר ולהחדיר את נקודת העצם – אותה נקודה ראשונית שהאירה ברגע פקיחת העיניים – בכל שלב ושלב בשלבי היום.
אם נתרגם את זה למונחים של ר"ח כסלו – התגלות העצם הייתה בראש חודש כסלו תשל"ח; שאר הדרגות כבניין בית מקדש, קיבוץ נדחי ישראל ותחיית המתים, הם כבר שלבי התגלות משניים של נקודת עצם משיח. העובדה שנשארה לנו בזמן ביאת המשיח היא, שיוכלו לחוש בכל הרבדים הללו את נקודת העצם שהאירה מכתחילה בראש חודש כסלו תשל"ח. כלומר: העבודה שלנו היא להחדיר את ה'עצם' שהאיר בר"ח כסלו אל כל שלבי התגלות משיח בעתיד.
• אתה לא חושב שהאמירה הזאת שעצם הגאולה, החלק הגרעיני, היה בראש חודש כסלו תשל"ח, ושאר כל ה'גילויים' כבניין בית המקדש, קיבוץ נדחי ישראל ואפילו תחיית המתים, הם רק גילויים משניים? אנשים מהרחוב עוד עלולים לזרוק עליך אבנים...
אלו דברים מפורשים בשיחה של הרבי.
• אז מדוע עד היום לא התעורר מכך רעש?! הרי על דברים 'פחותים' מאלו יצאו נגד ליוואוויטש...
כשהשיחה הזאת התפרסמה לפני ג' תמוז, אנשים למדו אותה אך לא הבינו מה הם למדו. היו אלו 'אורות' באמת גבוהים מאד שלא התקבלו על השכל. הרבי אכן מדבר ברמת קיצוניות גבוהה ביותר. אך אם הרבי אומר כך – זו האמת ואין בלתה.
• אני מודה שאני קצת מבולבל. אני מבקש להבין אפוא מה זה אומר לגבינו?
הרבי מה"מ אומר זאת בצורה פשוטה ביותר בהמשך השיחה: כשיהודי מתעורר בבוקר, עליו להתעורר עם תחושה שמציאותו של משיח כבר נמצאת בעולם, ומכאן ולהבא, מה שעליו לעשות במשך היום, זה 'להמשיך' ולגלות את עצם מציאותו של משיח אותו אני מרגיש ברגע פקיחת העיניים, לכל פרט ופרט מסדר היום שלי. וכפי שהרבי אומר, שהרגע הראשוני של התעוררות העצם, עצם מציאותו של משיח, חשוב יותר מכל פעולותיו של משיח.
יוצא אפוא שהדבר החשוב ביותר שאנו אמורים לחוש במשך היום – זה לא כל כך מה הם הפעולות שאנו עושים כדי להביא את משיח, אלא – לחיות בתחושה שמשיח כבר נמצא בעולם, וכי כבר התגלתה עצם מציאותו של משיח.
ויש לומר שעניין זה מרומז בלשון חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": "כל ימי חייך" – פירושו בכל רגע שהאדם חי, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, שגם אז הוא חי על ידי נשימת האוויר ("כל הנשמה תהלל י-ה", "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'") שמוכרח להיות בכל רגע ורגע (מה שאין כן אכילה ושתיה). ו"וכל ימי חייך להביא לימות המשיח" – פירושו שחייות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח.
..ויש לומר שאוויר (רוח) של משיח הוא למעלה גם מ"אורו של משיח", כי "אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח על ידי פעולותיו, מה שאין כן אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח... (תחילת סעיף יא).
שים לב מה הרבי אומר כאן; הרבי מבחין בין שני חלקים: יש אור של משיח ויש אוויר של משיח, והאוויר של משיח חשוב יותר מהאור (הפעולות של משיח בעולם).
• מה המשמעות של לנשום את האוויר של ימות המשיח?
הרבי אומר זאת במפורש בהמשך הסעיף (יא): העניין ד'כל ימי חייך להביא לימות המשיח' מתבטא בכך שתיכף כשנעור עצם הנשמה מרגיש בנשימת האוויר עניינו של משיח – אורו של משיח".
יש מצב שאדם אומר: אני אחלק את היום שלי לכמה חלקים, חלק מהזמן אני אתפלל, בחלק אלמד, ובחלק אתעסק בענייני גאולה ומשיח. הרבי אומר שזה לא הולך ככה. על יהודי להרגיש בכל רגע ורגע שהוא נושם אוויר של משיח, שכל רגע ורגע ממש הוא שקוע באווירה של משיח, הוא חי סביב המטרה איך להביא את משיח.
• אתה הרי אדם ריאלי, אתה חושב שזה אפשרי לחיות כל רגע ורגע בתחושה כזו?
באחת משיחות קודשו שנאמרו בשנות המ"מים, עמד הרבי על כך שכל רגע שאדם לא עוסק בתפילה או בלמוד תורה או בשינה ובאכילה, עליו לחשוב ולדבר על משיח. כלומר, הרבי מבקש, בא ותעשה מקסימום שעות משיח בחייך. אמנם יש זמנים שאינך יכול לחשוב על משיח, שכן אתה לומד 'נגלה', אתה לומד חסידות, אתה אוכל, ישן, וקשה לך לחשוב על משיח. אבל חוץ מהשעות הללו – תחשוב על משיח.
זה היה אז, באותה שיחה. בשיחה דידן, הרבי מחדש חידוש גדול הרבה יותר. אין עוד חילוקים, אלא כל רגע שאתה חי, הן ער והן ישן, הן אוכל והן לומד, עליך לחיות משיח בדיוק כמו שאתה נושם אוויר בכל שניה ושניה. הרבי רוצה שננשום אוויר של משיח; שהחיות שלנו בכל רגע ורגע תהיה בלהביא לימות המשיח. כשם שאתה נושם בשעה שאתה ישן ואוכל, כך אתה נושם משיח, חי משיח גם בשעות של עיסוקיך אלה; כל חיותך היא להביא לימות המשיח.
• הרבי לא משאיר לנו משל עצמנו כלום? קצת... א ביסאלע... משהו...
ברמת העיקרון, הרבי לא מחדש כאן דבר אלא רק מקדם את העניין בכמה דרגות.
שים לב: עד שהתגלתה תורת החסידות, היהודי שומר המצוות דאז התבטא בכך שהוא אכל ושתה, ישן או התפרנס וגם עבד את ה' ולמד תורה. כלומר, עצם מציאותו של כל יהודי הייתה אכילה, שתיה ושינה, שהם חלקים הכרחיים לקיומו של הגוף. בנוסף לכך הייתה גם עבודת ה' שהייתה רובד נוסף על עצם מציאותו.
הבעל שם טוב הקדוש בתורת החסידות בא וחידש, שגם האכילה שלך היא עבודת ה', וגם השינה ואפילו עבודת החולין שלך, צריכים להיות קשורים בעבודת ה'. הרבי 'משדרג' אפוא את הרעיון גם לימות המשיח.
ניתן לומר שעד תשנ"ב, התביעה מכל חסיד הייתה שיעסוק במקסימום האפשרי בלהביא לימות המשיח, להביא את הגאולה, אבל עדיין נשארה לחסיד מציאות אישית לעצמו. משיחת פרשת תולדות תשנ"ב, הרבי בא ומחדש: לא עוד! אין דבר כזה. הכול מתחיל מהרגע הראשון. רגע הלידה או רגע היקיצה בבוקר. שם הוא עצם חיותך. מכאן, מה'עצם', מתחילה החיות שלך בנושא משיח ועצם עליך להחדירו בכל פרט ופרט במשך היום. אין זה דבר נוסף על מציאותך, אלא זה-זה 'העצם' שלך, ואז בדרך ממילא כל פרט ופרט ממציאותך יהיה קשור למשיח. אתה אוכל וישן כדי להביא את משיח. אתה עובד לפרנסתך – כדי להביא משיח. אין פרט בחיים שלא חדור ואפוף כולו בנקודת המשיח.
• מסיבות מובנות לא אשאל אותך אם אתה מכיר חסידים שעומדים ברמת הציפייה הזאת; אבל אין פה תביעה מהחסידים שסביר להניח כי הם אינם יכולים לעמוד בה?
אני מסכים איתך שמדובר בדרישה גבוהה מאוד, רחוקה ממנו. הרי דיברנו בהתחלה שהרבי מבקש שננשום אוויר פסגות, וחיות ספקן...
ולעצם העניין: אכן, עד לשניה בה הרבי העלה זאת בהתוועדות, אף חסיד לא יכול היה לעמוד במצב שכזה. אין חי שרוצה ומוכן לבטל את גדרו כוח; שום מציאות לא רוצה להתבטל לגמרי, ודרישה כזאת לבטל לגמרי את הישות שלך ואת כל רצונותיך ומאווייך האישיים ולהקדיש אותם לגאולה – היא אבסולוטית. אולם מהרגע בו הרבי תבע את הדרישה הזאת, הרי שעצם האמירה מהווה נתינת כוח. דרך השיחה העביר הרבי את העוצמות לכל חסיד.
אני מבקש שנחדד רגע את הנקודה הזאת, כי יש בה רעיון של אמונה של חסידים ברבי, והיא חשובה:
מבחינת דרך החשיבה הרגילה של אנשים – לכאורה הרבי בא ומודד את יכולתם של החסידים, ועל פי זה הוא מתאים להם סדר עבודה. אם זו הדרך, אכן אפשר להקשות: רבי, למה אתה נותן לנו כזה עבודה שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בה? זה לא על פי האפשרויות שלנו! אולם המציאות היא הפוכה: האמירה של הרבי יוצרת את המציאות. היא לא נובעת מתוך המציאות ומתאימה את עצמה, אלא יוצרת אותה ובונה רובד חדש, מרומם ונעלה הרבה יותר, ויחד עמה מגיע לכל חסיד גם הכוח לזה. מה שנותר לחסיד לשאול הוא: איך אני מבצע סדר יום שכזה?! מהי הדרך הנכונה לגביי?!
• איך באמת מצליחים לחיות משיח בכל רגע ורגע, בכל פרט ופרט בסדר יומנו. יש 'מתכון' מיוחד לזה?
הרבי בסדר האופייני, נותן גם פתרונות בתוך השיחה עצמה. אבל אני מציע שנהפוך את השאלה שלך לשתי שאלות מבחן: (א) איך באמת אנחנו יכולים להגיע למצב של לחיות משיח כל הזמן? (ב) איך פורטים את הדברים לפרוטות קטנות?
לגבי השאלה הראשונה – הרבי אומר בשיחה, שכשיהודי מתעורר בבוקר, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא צריך לנשום משיח, לנשום גאולה, בדיוק כשם שהוא נושם אוויר רגיל. איננו נמצאים בתקופה של טרום גאולה, אלא כבר בתוך תוכה של תקופת הגאולה, והאוויר אותו אנחנו נושמים בגשמיות, הוא אוויר של ימות המשיח: "ועניין ד'כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתבטא בכך שתיכף כשנעור עצם הנשמה מרגיש בנשימת האויר ענינו של משיח – אויר של משיח".
אם בעבר הייתי יושב במשרד שבתל אביב ומגיע אלי חב"דניק ומבקש שאעשה פעולה להביא את המשיח, הייתי מפסיק לפנות שתי דקות כדי לחשוב על משיח. כיצד? אתן צדקה ואכוון שזה לזירוז הגאולה, 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. כך היה פעם!
המציאות היום היא מציאות שעכשיו ממש אני נושם את אוויר הגאולה, את מציאות משיח שכבר התגלתה בעולם. בדרך ממילא, אם זה האוויר שיש לנו, הרי זה – משיח – עצם הקיום שלך; בכל פרט ופרט שאתה אומר, חושב ומבצע במשך היום, אתה חושב על הצד הגאולתי שבו.
• איך אכן פורטים את זה לכסף קטן?
הרבי אומר ש"המעשה הוא העיקר .. צריך כל אחד ואחד מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת הענין ד'כל ימי חייך להביא לימות המשיח', על ידי זה שכל מציאותו, תיכף כשנעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כל אחד ואחד מישראל, משיח שבו)"..
זה הצד החוויתי שבעניין: אתה מתעורר בבוקר (רגע גילוי העצם) והדבר הראשון שאתה מרגיש, שאתה נמצא בימות המשיח; האוויר שאני נושם ממש כעת, זה אוויר של ימות המשיח.
אחרי הצד החוויותי, הרבי מוריד את זה גם לצד הפרקטי: ועניין זה יכול וצריך להיות גם ברגע זה – על ידי התעוררות מחודשת בתוקף מחודש דעצם הנשמה (ע"ד ניעור משנתו) "להביא לימות המשיח", על ידי זה שמוסיף עוד "מצוה אחת" כדי להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהביא ולו ולהם תשועה והצלחה. כלומר, איך תבצע זאת? על ידי שתוריד את זה למעשה, על ידי עשיית עוד מצווה.
איזו עוד מצווה? לאו דווקא לימוד חסידות (שמקרבת את הגאולה) או הפצת המעיינות ("ייפוצו מעינותיך") אלא "וכל זה לאו דוקא בענינים נעלים הקשורים עם בחינת היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות, יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בענינים פשוטים, כמו נתינת צרכים הגשמיים של יהודי הקשורים עם עצם מציאותו (נשמה בגוף), כולל ובמיוחד הצרכים הגופניים דחודש כסלו, בימי חנוכה, שמוסיפים בסעודות של שמחה, כולל גם המנהג דנתינת מעות חנוכה .. ולפני זה בסעודות והתוועדויות של שמחה ד'ימי הגאולה י״ט-י״ד כסלו'".
כלומר, לא מבקשים ממך 'אורות נעלים', אלא תעשה פעולות פשוטות שהם יגרמו לך לחוש בכל רגע ורגע שאתה נמצא בימות המשיח.
• הרב נוטיק, מחילה מכבודך. רגע לפני שאני מתחיל ליישם את הדברים, ומביט סביבי ומרגיש אוויר של משיח, בכל זאת אתה באמת לא מבחין בסממני מצוקה המאפיינים גלות קשה? אתה מדבר על אוויר של גאולה שאנחנו נושמים, ואני מחפש סביבי לראות על מה אתה מדבר? איפה? אדרבא...
יש טעות נפוצה של אנשים, שחושבים שבתחילת ימות המשיח הכול יסתדר ולא יהיה עוד מצב שלילי בעולם. זו טעות! במפורש כתוב ומוסבר, שבתחילת עידן הגאולה עדיין יהיה מצב שלילי בעולם. הרי אחד הביאורים של הרבי על ערי מקלט הנוספים שיהיו לעתיד לבוא (לפני הביאור הסופי), משום שבתחילת ימות המשיח עדיין יהיו רוצחים, אלא מאי? הרע ילך וייחלש.
• מסתמא אתה לא שומע חדשות ולא קורא עיתונים, אבל נראה שהעניינים בעולם לא רק שלא הולכים ומתמעטים, אלא הולכים ומתגברים...
אצלי אין ספק שהדברים השליליים בעולם הולכים ומתמעטים. זה נכון שהדברים השליליים נמצאים יותר במודעות, הם אכן 'מופצים' בחדשות, אבל זה דווקא סימן חיובי, כי העולם לא יכול לסבול יותר רוע ושלילה. העולם הופך להיות טוב יותר ויותר. לכן מעשים רעים וקשים שפעם לא היו מדווחים, הופכים להיות היום בגדר 'חדשה' בעיתונות, כי אנשים כבר לא יכולים להסכים לקיומו של הרוע. שים לב: כל מלחמה קטנה בשבט דארפור, כל פיגוע קטן שקורה באפגניסטן, כל מעשה ברברי שמתרחש במדינות העולם השלישי המרוחקות – עולות לכותרות וכל התקשורת מדווחים על כך בהרחבה. אלו לא דברים שהתחילו היום, אלא תמיד הם התרחשו, אבל כעת העולם אינו מוכן לעבור על כך בשתיקה.
• ובכן, כדי להתחיל לעשות את 'הצעדים הקטנים' והראשוניים לחיות משיח וגאולה, עלי ללכת כעת לעשות כמה סעודות, ולתת צדקה לעניים, וארגיש את ימות המשיח?
זה החלק הפרקטי, יש, כאמור, גם את הצד החוויותי שבו עלי לחוש כדבר ראשון בבוקר את משיח, ועל הצד החוויותי לחדור את הצד המעשי.
• במילים פשוטות: איך אני מתחיל עם צעדים קטנים מחר בבוקר?
אתה הולך לאכול ארוחת ערב, תחשוב איך אמורה להתנהל ארוחת ערב או בוקר משפחתית בעידן ימות המשיח, וכך תנהג. ילד יספר סיפור חסידי מהחדר, אתה תאמר 'רעיון' שקשור לימות המשיח, רעייתך תחזור ווארט יפה שיש בו כדי לעדן את הנפש ולרומם את הרגש.
פעם הרבי התבטא על ימות הגאולה ש'יימלאה הארץ פארבריינגענס את ה''. מה הפירוש, שבימות המשיח כל הזמן יהיו התוועדויות וכולם יילכו כל הזמן באווירה של התוועדות? ההסבר הוא שכל ארוחה פשוטה, תהפוך לסוג של התוועדות, למקום שמרומם את הנפש, שמעלה אותנו לחוש ולחיות את האטמוספרה של גאולה.