צער שנבלע באור גדול
על תקופת ההמתנה של יצחק ורבקה לזרע של קיימא נאמר בתורה "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא".
ובמסכת יבמות (סד, א) דרשו חז"ל "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים".
ולכאורה יש להקשות, כיצד מניח הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הרחמים והחסד, שיהיה לצדיקים צער כה עמוק וממושך בשנות עקרותם.
בספר מליץ יושר, מאת הגאון רבי ראובן מלמד זצ"ל, שהרביץ תורה בישיבת פוניבז' לצעירים, מבאר יסוד נפלא:
משל למה הדבר דומה, לאישה היולדת בצער ובחבלי לידה קשים. ברגע שבו היא חובקת את פרי בטנה, כל הצער והכאב שחוותה מתבטלים לחלוטין ואינם נחשבים מאומה לעומת עונג הלידה והשמחה בוולד.
על דרך זו ממש ניתן להבין את צערם של האבות והאימהות הקדושים. כל הצער שחוו במשך השנים שבהן לא היו להם בנים, בטל ומבוטל כלא היה לעומת העונג העילאי שהשיגו בעת תפילתם. כי התפילה איננה רק כלי לבקשת צרכים, אלא היא מעמד של התקשרות נצחית עם הבורא, עונג רוחני שאין לו סוף וקץ, ששווה כל ייסורים שבעולם.
[חשוב לציין שלא כל אדם יכול לכתוב דברים כאלה, אולם הרב ראובן מלמד שנפטר ללא שהניח אחריו זרע של קיימא, היה סמל ודוגמא לדביקות בה' ולעבודת התפילה, כך שראויים הדברים למי שאמרן וזכה להגיע לפסגה רמה כל כך של עונג רוחני בתפילה].
למדנו מכאן התבוננות עמוקה על מושג התפילה בכלל ועל שעות קושי בפרט. פעמים רבות מוצא האדם את עצמו במצוקה או בעיכוב מסוים, ולבו נשבר בקרבו. עליו לדעת שהחיסרון לא בא במקרה, אלא הוא הזמנה מיוחדת מריבונו של עולם להתקרב אליו.
כשאנו עומדים בתפילה מתוך הלב, איננו רק ממתינים לישועה שתבוא בעתיד, אלא אנו זוכים כבר עכשיו לעצם המעלה הגדולה ביותר בעולם: קרבת אלוקים. הצער בעולם הזה הוא זמני וחולף, אך הדבקות שקונה האדם באותם רגעי תפילה וזעקה נשארת איתו לנצח נצחים.
