ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא

ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה: ואיתא במדרש, בשעה שראה יצחק מיתת ננדב ואביהוא שריפת נשמה וגוף קיים, חרד חרדה גדולה ע"כ, והוא תמוה.

והנבס"ד, דבפרשת שמיני (פרשה י-י"ב) עה"פ וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים, פירש"י הנותרים מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים שנאמר ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה שנאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא עכ"ד, מבואר מזה שסיבת מיתת נו"א היתה בשביל חטא העגל.

אך לכאורה היה להם לישראל אמתלא על חטאתם, לפי"מ דאיתא במסכת ע"ז (דף ד:) לא חטאו ישראל אלא כדי להורות תשובה עיי"ש, ולפי"ז אין שום חטא בעשיית העגל, אך כבר דן בזה בספר כפות תמרים עמ"ס יומא (דף פ"ו:) אם תשובה מועיל לע"ז עיי"ש, דאי ס"ל דתשובה מהני אף לע"ז שפיר י"ל דלכן חטאו בע"ז כדי שנדע דתשובה מהני, משא"כ אי ס"ל דעל חטא דע"ז לא מהני תשובה, אין להם אמתלא לומר דלכן חטאו כדי להורות תשובה, דהא על חטא דע"ז לא מהני תשובה.

ובספר פרדס יוסף (פרשת שמיני) עה"פ בני אהרן הנותרים, הביא מה ששמע מפ"ק של הגה"ק מאוסטראווצא זצ"ל, בטעם הדבר דלא מהני תשובה על חטא דעבודה זרה, עפמש"כ קמאי דהא דמהני תשובה הוא מטעם עשה דוחה ל"ת, וכדאיתא במסכת יומא (דף פ"ו:), גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, וכיון דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, לכן גבי חטא דעבודה זרה שכביכול הרים יד כלפי מעלה בקדוש ונורא שמו יתברך, הו"ל כל"ת שבמקדש, ושוב אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ולכן לא מהני תשובה על חטא דעבודה זרה, ועד"ז ביאר מאמר הכתוב (תהלים קי"א-ח) סמוכים לעד לעולם וגו' פדות שלח לעמו וגו' קדוש ונורא שמו, היינו סמוכים לעד לעולם מה שאנו דורשין סמוכין דכלאים בציצית דאמרינן עשה דוחה ל"ת עיין ביבמות (דף ד.), ולכן פדות שלח לעמו היינו שמועיל תשובה, אבל קדוש ונורא שמו היינו אם פגם בשם השם וחטא בע"ז לא מהני תשובה דהו"ל בחינת קדוש דהוא כל"ת שבמקדש עיי"ש.

ואיתא במסכת זבחים (דף צ"ז:), תנו רבנן, כל אשר יגע, יכול אפילו שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה, יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה [ופירש"י (פסחים דף מ"ה.) בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר, תיפסל אף זו שבלעה ממנה, ואם כשרה היא, החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד] ופריך ואמאי (תיפסל משום האי פורתא) וניתי עשה (דואכלו אותם דכשירה) ולידחי את ל"ת (דלא תאכל דפסולה), ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, שנאמר ועצם לא תשברו בו, ר"ש בן מנסיא אומר, אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, אמאי ניתי עשה (דאכילת מוח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה) ולידחי הל"ת (דועצם לא תשברו בו), אלא ש"מ אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עיי"ש.

ובספר ברכת אברהם עמ"ס פסחים (דף פ"ה.) הקשה, דהאיך ילפינן משבירת עצם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, דלמא הטעם דאין עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם, משום דכתיב שני פעמים ועצם לא תשברו בו ואין עשה דוחה שני לאוין עכ"ק, וכן הקשה בספר לימודי ה' (לימוד ב') עיי"ש.

ובספר עין פנים לתורה (אות כ"א) הקשה, דמנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, לפי"מ דאיתא בחולין (י"ז:), א"ר שמעון ב"ל ג' פגימות הן, פגימות עצם דפסח פגימות אוזן בכור פגימות מום בקדשים וכו' וכולן פגימתן כדי פגימות מזבח, וכמה כדי שתחגור בו צפורן ע"כ, מבואר דשבירת עצם הוא בעשיית פגימה במשהו בעלמא, ולפי"ז בשבירת עצם איכא כמה לאוין, דכשישבור עצם עד חללו להוציא ממנו המוח שיש בעומק יעשה עי"ז כמה פגימות וא"כ תהיה כמה לאוין, דאי"ל דאחרי פגימה ראשונה הנעשית בהעצם, נחשב העצם לשבור ופגימה שניה הנעשית בעומק העצם אחרי הראשונה איננו עוד איסור, דהא הרמב"ם בה' קרבן פסח (פ"י ה"ד) כתב, דהשובר אחר השובר בעצם אחד הרי זה לוקה עיי"ש, וא"כ איך מביא הגמ' ראיה דאמרינן אין עדל"ת שבמקדש, דילמא שאני התם דאיכא כמה לאוין, והרי אין עשה דוחה שני לאוין כמש"כ בספר הכריתות (שער ג' סי' קס"ד), וכתב דאה"נ דראיית הגמ' הוא רק אי ס"ל דעשה דוחה אף ב' לאוין, אבל אי ס"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין ליכא שום ראיה, וי"ל דאמרינן עשה דוחה ל"ת אף במקדש ושאני הכא בשבירת עצם דאיכא כמה לאוין עיי"ש.

ובמסכת יבמות (דף ה:) רוצה הגמ' למילף עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה ופסח שדוחה שבת, וקאמר מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות עיי"ש, והקשה בשו"ת חת"ס חיור"ד (סי' רמ"ט), דאמאי לא ילפינן מפריעה דדחי שבת, ובזה לא שייך כרת ולא י"ג בריתות, דהא לא נאמרה כרת וי"ג בריתות אלא בפרשתו של אברהם אבינו ע"ה, ולא נאמרה פריעה לאברהם אבינו ע"ה עכ"ק, ותי' לשיטת הסוברים דאין עושין יוכיח מהלכה כמו דאין דנין ק"ו מהלכה, והא דפריעה דוחה שבת הוא מהלכה, וא"כ ליכא למילף מפריעה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דאין דנין מהלכה עיי"ש.

ואיתא במסכת נזיר (דף נ"ו:), אמר ר' עקיבא, דנתי לפני ר' אליעזר מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באוהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שהוא מטמא אדם באוהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, אמר לי מה זה עקיבא, אין דנין כאן מק"ו (שאין דנין ק"ו מהלכה), וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה עכ"ל המשנה, ובביאור הגר"א על משניות פ"ג דידים (משנה ב') ובפ"ח דטהרות (משנה ז') כתב, דר' עקיבא ור' אליעזר ור' יהושע פליגי אי דנין ק"ו מהלכה או אין דנין, דר' אליעזר ס"ל אין דנין ק"ו מהלכה, ור' עקיבא ור' יהושע ס"ל דדנין ק"ו מהלכה, ועיין בשיטה מקובצת מסכת ב"ק (דף י"ח) דר' עקיבא לא הודה לר' אליעזר עיי"ש, וכ"כ בספר שו"ת ר' חיים כהן (סי' ט"ו) דר' עקיבא ס"ל דנין ק"ו מהלכה ולא הודה לר' אליעזר, וע"ע בספר באר יעקב יור"ד (סי' ק"י), ובספר שו"ת בית יצחק יור"ד ח"א (סי' נ"ב אות ה'), ולפי"ז לר' עקיבא דס"ל דנין ק"ו מהלכה שפיר איכא למילף עשה דוחה ל”ת שיש בו כרת מפריעה דדחי שבת, ותליא דין זה אי אמרינן עשה דוחה ל”ת שיש בו כרת בפלוגתת ר' עקיבא ור' אליעזר הנ"ל אי דנין ק"ו מהלכה.

ולפי"ז כתב בספר שערי ציון (שער מ"ב) דזה אי אמרינן עשה דוחה ל”ת בב' לאוין או לא, תליא בפלוגתא הנ"ל אי דנין ק"ו מהלכה או אין דנין, דבספר מגן אבות כתב דבמילה איכא ב' מלאכות, דאית ביה ג"כ משום מכה בפטיש עיי"ש, ומובא במנ"ח מוסך השבת (אות כ"ז), ולפי"ז י"ל דגם בפריעה אית ביה משום מכה בפטיש דמל ולא פרע כאלו לא מל וא"כ איכא בפריעה ב' מלאכות, ולפי"ז לר' עקיבא דס"ל דנין ק"ו מהלכה ומוכח עשה דוחה ל”ת מפריעה דדחי שבת, לדידיה י"ל דס"ל עשה דוחה אף ב' לאוין כיון דבפריעה איכא ב' מלאכות, ולפי"ז י"ל דזה אי עשה דוחה שני לאוין תליא בפלוגתא דר' עקיבא ור' אליעזר הנ"ל אי דנין ק"ו מהלכה עכ"ד, וכבר קדמו בזה בספר מאה שערים (שער נ"ז) עיי"ש.

ובספר מאיר עיני חכמים (ח"ב דרוש א' אות ו') כתב הטעם דגזל עכו"ם מותר, דאיתא בשבת (פ"ח.), ובע"ז (ה.), אמר ר"ל, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למ"ל (מאי שנא דכתיב ה"א ביום גמר מעשה בראשית), מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם מקבלין ישראל את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו, [הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר, כדאמרינן בחולין (דף צ"א.) הירך המיומנת, אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר מעשה בראשית תלוי ביום הששי והוא ששה בסיון שנתנה בו תורה] עיי"ש, וכיון דאם לא יקבלו בני ישראל את התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, א"כ הוי בני ישראל כמציל מזוטו של ים, ושלילתו של נהר שהכל שלהם כדאיתא במסכת ב"ה (דף כ"ד.) עכ"ד.

אך כ"ז א"ש אי נימא דהקרא יום השישי אתיא להא דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, אך לפי"מ דאיתא במד"ר (פרשה ט-י"ב), אמר ר' יודן, יום השישי זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש עיי"ש, לפי"ז לא אמרינן דהיה תנאי בשעת הבריאה ע"מ שיקבלו ישראל את התורה, ולפי"ז למ"ד דגזל עכו"ם מותר מטעם דהעולם מתקיים בשביל קבלת התורה, ונלמד דבר זה מיום הששי, א"כ יקשה מנא לן דתוס' שבת דאורייתא.

אך מבואר במסכת ר"ה (דף ט.) בתוס' ד"ה ור' ישמעאל, דהא דאיצטריך קרא לתוס' שבת ויו"ט ולא ילפינן מק"ו משביעית, דמה שביעית דקיל משבת אמרינן ביה תוספת, שבת החמורה לא כש"כ, משום דבשביעית הא דמוסיפין מחול על הקודש הוי הלכה למשה מסיני, ואין למידין ק"ו מהלכה עיי"ש, ולפי"ז אי ס"ל למידין ק"ו מהלכה שפיר י"ל דילפינן תוס' שבת בק"ו משביעית, והקרא דיום השישי אתיא דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית.

ואיתא במסכת ב"ק (דף ל"ז:), שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, ושל כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ופריך הגמ' (דף ל"ח.), ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב, א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ר' יוחנן אמר מהכא הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל עיי"ש, וכתבו התוס' (ד"ה עמד) משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם, ולמ"ד גזל עכו"ם אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה עיי"ש, ועיין במהרש"ל והמהרש"א ומהר"ם דס"ל להתוס' דילפינן רק לפטור תשלומין בשור שנגח, משא"כ שאר גזל עכו"ם אסור.

וכ"כ הנימוקי יוסף (דף י"ט. מדפי הרי"ף) בהא דעמד והתיר וכו' דרק לענין נזקין דסברא היא אבל לשאר גזל אסור עיי"ש, ועיין בשיטה מקובצת שהביא בשם ר"פ, ואם תאמר מאי איריא בנגיחות אפילו בעלמא נמי, יש לומר דאית ליה דגזל העכו"ם אסור מוחשב עם קונהו, והלכך על כרחך האי קרא לענין נזקין קאמר דסברא היא שיהא מותר בכהאי גונא עיי"ש, ובשיטה מקובצת על הגליון הביא מרבנו יהונתן שכתב וז"ל, עמד והתיר ממונם לישראל כלומר ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על כל שהן מצווין משבע מצות וכש"כ שאינן מצירים בצרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שווריהן עכ"ל.

ועיין ברמב"ם בהל' נזקי ממון (פ"ח-ה"ה) שכתב וז"ל, שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן, ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לגוים, לפי שאינן זהירין במצות אינן מסלקין הזיקן, ואם לא תחייב אותם על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות עכ"ל, הרי דהותר ממונן רק לענין תשלומי נזקין בלבד.

אך הר"ן בחידושין עמ"ס סנהדרין (דף נ"ז.) ס"ל דמהך דרשא דהתיר ממונם לישראל ילפינן דגזל עכו"ם מותר, וכ"ה שיטת היראים (סי' רנ"ה עמוד הדיינים) עיי"ש, וכן נקט בפשטות בכפתור ופרח (פ"ד) דהותר ממונם לגמרי לישראל, אלא שמחדש שם לחלק בין מטלטלין וקרקע עיי"ש, ועיי"ש בפרחי ציון מהגאון מהרי"פ פערלא (ס"ק ס"א) שהאריך בזה עיי"ש.

ולהלן בגמ' (שם) איתא, אמר רב יוסף, עמד וימודד ארץ ראה וגו', מה ראה, ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, איתגורי איתגר אם כן מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר וכו', ומסיק בגמ' אין מקבלים שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה עיי"ש.

וכתבו המפ', דנמצא לפי"ז דדין גזל עכו"ם אי מותר או אסור תליא בזה, דאי ס"ל גדול מצווה ועושה, י"ל דמה דכתיב ראה ויתר גוים היינו דהתירן שלא יהיו רק כאינם מצווים ועושים, ולא להא דהתיר ממונם וממילא דגזל עכו"ם אסור, משא"כ אי ס"ל גדול שאינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה, ליכא למימר שנענשו להיות כמי שאינם מצווים ועושים, שהרי גדול שאינו מצווה ועושה, ועכצ"ל דהתיר ממונם לישראל ומינה דגזל עכו"ם מותר עכ"ד.

ואיתא במדרש רבה בראשית (פרשה ס"ה-ח), רבי חנינא בר פפא פתח, רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך וגו', א"ר חנינא כל פעולות ומחשבות שפעלת אלינו בשבילנו, למה כהו עיניו של יצחק כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות עיי"ש,

ובספר נחלת יעקב בפרשתן (אות ט') הביא בשם החסד לאברהם וז"ל, הענין שהיה יצחק סומא כדי שישמור המצות כשאינו מצווה ועושה כי סומא פטור מכל המצות, וגם אברהם שמר המצות קודם שנימול בשאינו מצווה, אבל יצחק היה נימול לשמונה ימים, והיה מלידתו מצווה, ולכן נעשה סומא שישמור המצות כשאינו מצווה, וזה הטעם שצוה יצחק לעשו לעשות לו מטעמים ויעקב עשה כשאינו מצווה, בכדי שכל הג' אבות שמרו המצות כשאינם מצווים, שגדול שכרן מאוד עכ"ל, ועיין בספר חכמת התורה בפרשתן (דף ת"ג) שכתב נמי כן דיצחק נעשה סומא כדי שיקיים המצות בתורת אינו מצווה ועושה עיי"ש.

ומעתה מבואר דברי המדרש, כשראה יצחק מיתת נדב ואביהוא, משום חטא מעשה העגל, דלא מהני אמתלא דלא חטאו אלא להורות תשובה, משום דעל חטא דע"ז לא מהני תשובה, ומשום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ולפי"ז ס"ל דעשה דוחה שני לאוין, דס"ל דנין ק"ו מהלכה, וילפינן תוס' שבת בק"ו משביעית, והקרא דיום השישי אתיא דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, ומעתה ס"ל גזל עכו"ם מותר, ולפי"ז אינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה, ומעתה י"ל דלכן כהו עיני יצחק, ולא משום שיעקב יטול את הברכות, ולכן חרד חרדה גדולה, דלפי"ז בירך את מי שהברכות אינם שלו ודו"ק.