ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'
ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה':
והנבס"ד, דאיתא במסכת ברכות (דף ל"א:), ונקתה ונזרעה זרע, מלמד שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל, א"ל ר' עקיבא, אם כן ילכו כל העקרות ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפסדת, אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח קצרים יולדת ארוכים שחורים יולדת לבנים אחד יולדת שנים עיי"ש, והקשו התוס' במסכת סוטה (דף כ"ו.), ור' עקיבא לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדת בצער וילדו בריוח, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה עכ"ק,
וכתב בספר פרדס דוד (פרשת נשא) לתרץ קושית התוס', דלכאורה קשה לפי"מ דאיתא במסכת סנהדרין (דף כ"א.) ובמסכת ע"ז (דף ל"ו:), דבימי דוד גזרו על איסור יחוד, ופריך יחוד דאורייתא הוא שנאמר כי יסיתך אחיך וגו', ומשני, מדאורייתא אסור רק אשת איש ואינהו גזרו על יחוד דפנויה עיי"ש, ולפי"ז קשה דמאי פריך יסתתרו כל העקרות, מהיכא תיתי נאמר כן שיעברו על איסור יחוד, ואיסור יחוד דאשת איש הוא דאורייתא, אך לק"מ לפי"מ דאיתא במסכת נזיר (דף כ"ג:), גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה עיי"ש, א"כ ליכא איסור כלל כיון דכוונתם לשם מצוה שיהא לה בנים כדי לקיים מצות פו"ר.
ולפי"ז שפיר מיושב קושית התוס', דדוקא לר' ישמעאל דס"ל דהיתה עקרה נפקדת שפיר קשה א"כ יסתתרו כל העקרות, אף דיעבור על איסור יחוד, כדי שתהיה נפקדת ויקיימו מצות פו"ר, ולכן רק אי ס"ל דעקרה נפקדת אז יתכן לומר שתחשוב שכיון שעקרה היא ועדיין לא קיימה מצות פו"ר מותרת להסתתר כדי שתפקד, משא"כ לר' עקיבא דס"ל דאם יולדת בצער יולדת בריוח, לדידיה לא חיישינן שתלך ותסתתר ותעבור על איסור יחוד דהוא דאורייתא משום צערא דגופא וכדומה, דלא נחשדו בנות ישראל על כך עכ"ד, ועיין בספר ישמח משה (פרשת נשא).
ומובן מאליו, דמה שאמר ר' עקיבא דאין לומר דעקרה נפקדת, דא"כ יסתתרו כל העקרות משום דיחשבו דלצורך מצות פו"ר שפיר מותר להן לעבור על איסור יחוד, זהו רק אליבא דר' יוחנן בן ברוקה דס"ל במסכת יבמות (ס"ה:) דאשה מצווה על פו"ר, ולכן יטעו דבגין מצות פו"ר שרי להן לעבור על איסור יחוד, משא"כ אי ס"ל דנשים אינן מצוות על מצות פו"ר, אין מקום לחוש שיעברו על איסור יחוד משום מצות פו"ר שהרי אינם מצוות על זה כלל וז"פ.
והטעם דנשים פטורות מעשה דפו"ר, כתב בספר משך חכמה (פרשת נח ט-ז), כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר, כדאיתא במסכת חולין (דף ק"ט:), ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול וכו', וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה גבי נשים שכיחא כמ"ש התוס' במסכת כתובות (דף פ"ג:) ד"ה מיתה שכיחא, ע"כ לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על האשה וכו' עיי"ש.
וסברת המ"ד דס"ל דנשים מצוות על פו"ר, כתב בספר כתנת תשב"ץ (פרשת נח דף ל"ח), משום דס"ל אין מיתה בלא חטא, דעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ויש לה להשמר מלחטוא בהן, ואז בטוחה בלידה ואין לפחד כלל עיי"ש.
ובספר דרש משה (פרשת חיי שרה דף ל"ז:) כתב, דהמ"ד דס"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ע"כ דס"ל דיש מיתה בלא חטא, דאי ס"ל אין מיתה בלא חטא, א"כ מי שלא חטא דבודאי לא ימות, ואימתי יותן לו שכרו כיון דבהאי עלמא ליכא שכר, וע"כ דס"ל דיש מיתה בלא חטא, משא"כ המ"ד דס"ל אין מיתה בלא חטא סובר דשכר מצוה בהאי עלמא איכא, ומי שלא חטא אשר לא ימות, יותן לו שכרו בהאי עלמא עכ"ד.
ובספר חנוכת התורה (פרשת יתרו) כתב להעיר בהא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הרי איתא במדרש רבה פרשת משפטים (פרשה ל-ט), מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור (ולכן נקראו חוקיו ומשפטיו שכביכול הוא עצמו משמרן) וכו' עיי"ש, וכן איתא בירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג), בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה (הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים), רצו אחרים מקיימים אותה (אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה), אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא, ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה וכו' עיי"ש, הרי דהקב"ה מקיים מצות התורה, וא"כ כיון דהתורה הזהירה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וביומו תתן שכרו, האיך הקב"ה משהה שכר המצוות לעוה"ב, הא אית ביה משום בל תלין עיי"ש.
ובספר תולעת השני (דף קס"ד.) כתב לתרץ, דלאו דבל תלין לא שייך לגבי קיום המצות, מפני שאין אדם בעולם שיוכל לגמור כל מלאכת ה', כמש"כ בקרית ספר מהמבי"ט (הקדמה פ"ז), שהאריך לחקור בענין חיוב התרי"ג מצות שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים כל מצות עשה ול"ת, וזה אינו, כי אם נחפש המצוות אחת לאחת למצוא חשבון, נמצא כמה מצות שאינם על כל איש ואיש אלא על הציבור, וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלוני או ימצאהו דבר פלוני וכו', ולעולם א"א שיקיים כל רמ"ח מצות עשה, ואפילו הוא מלך או כהן שנתוספו בהן הרבה מצות וכו' עיי"ש, ודין שלנו לגבי קודשא בריך הוא הלא הוא כמי שקיבל מלאכה בקבלנות שאין לו שכר אלא כשגמר כל מלאכתו, דהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולכן כשנגמור לקיים כל התורה אז מגיע לנו שכר, וכיון שזה אי אפשר ממילא דליכא שום תביעה לקבלת שכר עיי"ש.
אך בספר מתת יה (פ' בהעלותך) כתב ליישב קושית המפ' דאיך אפשר לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות, די"ל דכמו שאמרו חז"ל במנחות (ק"י.) כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה עיי"ש, א"כ כמו כן יש לומר דע"י עסק לימוד התורה יוכל לקיים כל התרי"ג מצוות, אך כתב דזה תלוי אי מעשה גדול מתלמוד או תלמוד גדול ממעשה, דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה שפיר יכול לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י לימוד, משא"כ אם מעשה גדול מתלמוד אז צריך לקיים המצוות בפועל ממש עיי"ש. היוצא לנו מזה, דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה, ואז יש לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י לימוד, אז י"ל שכר מצוה בה"ע איכא, אך אי ס"ל מעשה גדול מתלמוד, ולפי"ז צריכין לקיים המצוות בפועל, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
ואיתא במסכת שבת (דף ק"ד.), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נו"ן לא איתמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה (למוד תורה), גימ"ל דל"ת גמול דלים עיי"ש, ובספר בני שמואל (דף ל.) כתב, דאי בסדר אבג"ד ניתנה תורה, א"כ כתיב קודם לימוד ואח"כ המעשה צדקה, ולפי"ז ס"ל תלמוד גדול ממעשה, משא"כ אי נימא דבסדר תשר"ק ניתנה, א"כ כתיב קודם מעשה צדקה ואח"כ לימוד, וממילא ס"ל מעשה גדול מתלמוד עיי"ש.
ובבראשית רבה (פרשה א-י) איתא, א"ר אלעזר בר חנינא בשם ר' אחא, עשרים וששים דורות היתה האל"ף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה, אמרה לפניו רבש"ע אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי, אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו', למחר אני בא ליתן תורה בסיני, ואיני פותח תחילה אלא בך שנאמר אנכי ה' אלקיך עיי"ש.
וכתב בספר פתח האוהל (ערך אותיות), דטענתו הוא רק אי ס"ל דבניסן נברא העולם, ואז ס"ל דהאותיות אבג"ד נאמרה, אבל אי ס"ל בתשרי נברא העולם, אז בדרך תשר"ק נאמרה, א"כ האל"ף אינו ראש האותיות, והקב"ה לא היה צריך לפייסה עכ"ד.
ובזה יבואר הקרא ויתרוצצו הבנים בקרבה, וע"כ דהשכר דונקתה ונזרעה זרע הוא דאם היתה עקרה נפקדת, ולכאורה קשה דא"כ ילכו כל עקרות ויסתתרו, וע"כ דאשה אינה מצווה על מצות פו"ר, ומינה דס"ל יש מיתה בלא חטא, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דס"ל מעשה גדול מתלמוד, ומעתה האותיות ניתנו בדרך תשר"ק, ולפי"ז לא היה צריך הקב"ה לפייס אות אל"ף, א"כ למה זה אנכי דהיינו למה הוצרך העשרת הדברות להתחיל באנכי ודו"ק
ב) עוי"ל, דבספר המקנה עמ"ס קידושין בפתחא זעירא (אות ה'), הביא פירוש הקרא כי לא יטוש ה' את עמו וגו' כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם, דאיתא במדרש, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, שהתנה הקב"ה עם ישראל שיהיו לו לעם סגולה, והוא יהיה להם לאלקים לא יעזבם ולא יטשם, והוא בדרך תנאי, כאלו אמר אנכי ה' אלקיך אם לא יהיה לך, דהיינו אם ישמרו תורתו להיות לו לעם סגולה, וקיי"ל דבדיני תנאי בעינן תנאי קודם למעשה, אבל אם הקדים המעשה לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים, וכיון דהכא אמר אנכי ה' אלקיך שהוא המעשה קודם לתנאי שהוא לא יהיה לך, ממילא אפילו אם ישראל עוברים על התנאי אפי"ה המעשה קיים, והיינו דכתיב כי לא יטוש ה' את עמו וגו' כי הואיל ה' "לעשות" שהתחיל במעשה עכ"ד.
אמנם יש להעיר, דהתוס' (ד"ה כפה) הקשו, דלמה כפה עליהם את ההר כגיגית הא אמרו נעשה ונשמע עיי"ש, וכתב בישמח משה (פ' במדבר) לתרץ קושית התוס' בשם ספר עמודי שש, דהלא הקב"ה שומר משמרתו של תורה, כדאיתא בירושלמי ר"ה (פ"א ה"ג), בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה (הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים), רצו אחרים מקיימים אותה (אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה), אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא, ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה וכו' עיי"ש.
וכן איתא במד"ר פ' משפטים (ל-ט), מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור (ולכן נקראו חוקיו ומשפטיו שכביכול הוא עצמו משמרן) וכו' עיי"ש, ולכן במכוון היה מאתו יתברך שיהיה באונס, כדי שיהיה להם דין אונס ולא יוכל לשלחה כל ימיו ובזה נדחו כל המקטריגים עיי"ש. וכן כתב המהר"ל בתפארת ישראל (פל"ב בשם המדרש) דטעמא דמילתא דכפיית ההר משום דהקב"ה דורש טוב לעמו וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ולכך כיון שישראל נתקדשו לקדושתו של מקום בתורת קידושין, ובאונס אשה כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו, לכן כפה עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלו בני ישראל התורה מאונס, וכיון שכן הרי כנסת ישראל דכלה קרואה הו"ל בבחינת אנוסתו של הקב"ה, ושייך בנו אזהרת הכתוב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו עיי"ש. וכן כתב החיד"א בנחל קדומים (פ' יתרו) בשם המפ' דהטעם שכפה הקב"ה את ההר כגיגית, זהו בשביל שעי"ז יהא דין ישראל כאנוסה, ולא יוכל לשלחה כל ימיו, ושוב לא יחליפנו לעולם, וזשה"כ ויתיצבו שהיה לישראל עמידה ומצב על שהיו אנוסים בתחתית ההר עיי"ש, ועיין באגרא דפרקא (סי' רס"ט) שהביא כן בשם המדרש, ולפי"ז אף אם הקדים התנאי קודם למעשה, עכ"ז יהא המעשה קיים משום דקבלת התורה היתה על ידי כפייה.
אך י"ל, לפימש"כ בספר יציב פתגם (פרשת משפטים) עה"פ ויראו את אלקי ישראל וגו', די"ל הטעם דהקב"ה כפה עליהם ההר בעת קבלת התורה, דהלא כתיב בפרשת יתרו (פרשה י"ט-כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וגו', וכתיב בפרשת ברכה (פרשה ל"ג-ב) ה' מסיני בא וגו', וכדי שלא יסתכלו ויהנו מזיו השכינה, כפה עליהם את ההר כדי לכסות מראה עיניהם עכ"ד, ולפי"ז קבלת התורה לא היתה על ידי אונס, ולכן הקדים המעשה קודם לתנאי.
ואיתא במד"ר (במדבר י"ד-כ"א), ר' עקיבא אומר, כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, א"ר שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו, כי לא יראני האדם וחי אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינן רואים את הכבוד, ואיתא בירושלמי יומא (פ"ה-ה"ב), ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן בשנה הזאת אני מת, אמרו לו מאיכן אתה יודע, אמר להן כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד (כינוי להקב"ה) לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי, בעון קומי ר' אבהו, והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר אל הקודש עד צאתו, אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באוהל מועד (דכל אדם לרבויי אתי א"כ כיון שאין מלאך רשאי להיות שם בשעת הקטרה מי היה הזקן שהיה עמו שם), אמר לון מה אמר לי דהוה בר נש (מאן אמר לך שהיה אדם או מלאך) אני אומר הקב"ה היה (שהיה הקב"ה בעצמו). וכתב בספר שערי שמים (שער השישי עמוד ל"ט), דלפי"ז י"ל דרק מלאכי השרת אינם יכולים לראות השכינה, אבל לאדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אפשר לראות השכינה, ומילתא בטעמא י"ל, כי מלאכי השרת נהנין מזיו השכינה מבחינת חסד ה' שהרי אינם בעלי בחירה, והו"ל בבחינת אכיל דלאו מדיליה, דבהית לאסתכולי באפיה, ולפיכך נאמר בהן בשתים יכסה פניו, משא"כ הצדיקים עובדי ה' גדולים ממלאכי השרת יען שזוכים מצד מעשיהם, לכך נאמר בהן אני בצדק אחזה פניך עיי"ש, מובא במאמר מרדכי פרשת תולדות (דף כ מדפה"ס).
ובספר עיר דוד (אות תרי"ב) כתב, דמצינו שני כתובים המכחישים זה את זה, כתוב אחד אומר ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, וכתוב אחד אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, אך י"ל דהקרא כי לא יראני האדם וחי קאי על מלאכי השרת כדכתיב ביחזקאל (פרשה א-י) ודמות פניהם פני אדם, וכדכתיב בישעיה (פרשה ו-ב) בשתים יכסה פניו, אבל צדיקים שפיר יכולים להסתכל בפני השכינה, אמנם כ"ז א"ש אי ס"ל דצדיקים גדולים ממלאכי השרת אז י"ל כנ"ל דצדיקים דגדולים ממלאכי השרת יכולים להסתכל בשכינה, אבל אי ס"ל דמלאכי השרת גדולים מצדיקים, א"כ אם מלאכי השרת אינם יכולין להסתכל מכש"כ צדיקים, ובהכרח צ"ל לדידיה דקרא דפנים בפנים וגו' אינה כפשוטה אלא לדרוש דארבעה פנים לתורה עיי"ש.
ואיתא בספר שלה"ק (עשרה מאמרות מאמר ב'), דזה אי צדיקים גדולים ממלאכי השרת או מלאכי השרת גדולים מצדיקים תליא אי גדול מצווה ועושה או שאינו מצווה ועושה, דאי גדול מצווה ועושה דמתגבר בו היצר הרע א"כ צדיקים שיש בהם יצר הרע גדולים ממלאכי השרת, משא"כ אי ס"ל גדול שאינו מצווה ועושה אז מלאכי השרת גדולים מצדיקים עיי"ש. ובס' משמרת אלעזר (מהרה"ג ר' שאול בראך ז"ל) ערך אורה ושמחה (אות י"ג) כתב וז"ל, ויש לתת טעם לדבר למה הנשים פטורות ממצוה יקרה הלזו, כי הנה אמרו חז"ל בע"ז (ג.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו התוס' (ד"ה גדול) לפי שעל מה שהוא מצווה היצר הרע מסיתו בכל כחו שימנע מלעשותו, אבל בדבר שאינו מצווה עליו אין היצר הרע מסיתו כל כך עיי"ש, וידוע שיסורי אשה בהריון ולידה הם גדולים מאוד עד שהנביאים המשילו הצרות היותר גדולות לחבלי לידה, ומעתה אם תהיה האשה מצווה על פו"ר אז יסיתה היצר הרע שלא תנשא לאיש ובקל היתה מתפתית לשמוע בקולו מאחר שיש לה יסורים גדולים מזה, ולכן לא חייבה הקב"ה במצוה זו כדי שלא יהיה היצר הרע מסית אותה ויבוטל לגמרי מצות פו"ר עכ"ל.
ובזה יבואר הקרא ויתרוצצו הבנים בקרבה, וע"כ דהשכר דונקתה ונזרעה זרע הוא דאם היתה עקרה נפקדת, ולכאורה קשה דא"כ ילכו כל עקרות ויסתתרו, וע"כ דאשה אינה מצווה על מצות פו"ר, ומינה דס"ל גדול מצווה ועושה, וס"ל דצדיקים גדולים ממלאכי השרת, ולפי"ז יכולין להסתכל בשכינה, ולפי"ז כפיית ההר היתה לקבלת התורה, והו"ל דין אנוסה דלא יוכל לשלחה כל ימיו, א"כ למה זה אנכי, דהתחיל אנכי קודם יהיה לך כדי שיהיה מעשה קודם לתנאי, דהתנאי בטל ומעשה קיים, הלא אף אם לא התחיל באנכי קודם, עכ"ז המעשה קיים כיון דקבלת התורה היתה על ידי אונס ודו"ק.
שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד: ובמסורה, וצא השדה ואידך וצא הלחם בעמלק וצ"ב.
והנבס"ד, עפימש"כ בספר צנצנת מנחם (דף כ"ה. מדפה"ס), דלכאורה קשה לפי"מ דאיתא בפרקי דר' אליעזר (פרק ל"ב), אמרה רבקה ליעקב בנה הבא שני גדיים עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, והלא די באחד שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, אלא אחד כנגד הפסח, ואחד לעשות לו מטעמים לאכול דתנינן הפסח אינו נאכל אלא על השובע (והיינו חגיגת י"ד) עיי"ש, א"כ איך אמר יצחק לעשו שילך השדה ויצוד ציד להביא, הא אין מקריבין חיה לגבי מזבח, כדאיתא במסכת זבחים (דף ל"ד.) בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה עיי"ש, וגם יצחק היתה כוונתו שיבוא לו עשו להקריב זכר פסח וחגיגה, ואיך עבר על זה דחיה פסול לקרבן וכש"כ לפסח וחגיגה דאינו בא אלא מן הצאן שה ועזים.
אך י"ל דהטעם דדוקא בהמה כשר לקרבן ולא חיה הוא, מבואר במד"ר פ' אמור (כ"ז-ו), אמר ר' יהודה בר ר' סימון, אמר הקב"ה, עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך, שלשה ברשותך שור שה כשבים ושה עזים, וז' אינן ברשותך איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסיך הה"ד שור או כשב או עז עיי"ש, והנה איתא במדרש, דבגדי עשו החמודות שלקח אותן מנמרוד, היה סגולתו דהיו מצויר עליהן כל מין החיות וכשיצא השדה ראו אותו כל החיות ובאין אצלו ולקח אותו בלי טורח כלל כי מאליהן באו אליו, ולפי"ז י"ל דהיו רשאין להקריב קרבן מאלו החיות כיון דבלא טורח באו לו, דזיל בתר טעמא משום שבאין על ידי טורח נפסלו, ואינהו דבלא טורח באו היה רשאים להקריב ממנו עיי"ש. אך י"ל דכ"ז א"ש אי ס"ל דרשינן טעמא דקרא, אז י"ל דהטעם דהחיות נפסלו לקרבן משום שבאין ע"י טורח, וכיון דלגבי עשו החיות באו אצלו שפיר י"ל דמותר להקריב גם חיות, משא"כ אי ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא, אז אסור להקריב חיות בכל אופן שיהיה אף היכא כשבא לו בלי טורח.
והמפרשים כתבו למה בא עמלק להלחם בישראל, מפני שישראל יצאו ממצרים קודם הזמן, דכתיב בראשית (לו-ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ופירש"י מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר עיי"ש, וכשראה עמלק בן בנו של עשו שישראל עזבו את מצרים לסוף רד"ו שנים, ולא קיימו את הגזירה כמו שאמר הקב"ה לאאע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והיה ירא שמא יצטרך הוא להשלים מספר ד' מאות שנים, וא"כ גם לו חלק בארץ ישראל, ולכן בא להלחם ולתבוע חלקו בארץ, עיין במאיר עיני חכמים (מהדו"א דרוש א' או"ה).
אך בספר קרבן שבת (פרק א' סי' ד') כתב, דאי נימא דישמעאל הוה בנו של אאע"ה א"כ גם הוא בכלל הגזירה דכי גר יהיה זרעך, א"כ חל חובת הגלות על כל זרע אברהם דהיינו יצחק וישמעאל, ובדין שיהא כל אחד מהם משלם מחצית החוב דד' מאות שנה, ונמצא דשפיר השלימו בני ישראל את חלקם בגזירת השעבוד, ולא יצאו ישראל ממצרים קודם הזמן, אך כ"ז הוא דווקא אי אאע"ה שיחרר את הגר וגם ישמעאל מתייחס אחר אאע"ה, משא"כ אי לא נשתחררה הגר והו"ל ישמעאל בן האמה דוולדה כמותה שאין מתייחס אחר האב, לא שייך לומר על ישמעאל כי גר יהיה זרעך.
וכתב בספר אור תורה (פרשת לך אות מ"ט), דאיתא במסכת קידושין (דף ס"ח:) דשפחה ולדה כמותה, וא"כ כיון דהגר היתה שפחה, הוה ישמעאל בנה כמותה ולא מקרי זרע אברהם, אך הא קיי"ל ביור"ד (סי' רס"ז סס"ט) דאם בא על שפחתו הולד הוה בן חורין לכל דבר, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומסתמא שיחררה כדי שלא יהא איסור עיי"ש, וכ"כ המהרש"א במסכת יבמות (דף ק) דלכן נשא אאע"ה את הגר שפחת שרה, משום דבודאי שחררה מקודם כדי שלא יעבור על הלאו דלא יהיה קדש עיי"ש, אך כבר הקשו המפ' הא איתא במסכת ברכות (דף מ"ז:), דהמשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, ולפי"ז איך אפשר לומר דאאע"ה שיחרר את הגר עכ"ק.
ובספר האשל (פרשת חיי שרה) כתב לתרץ, דאיתא במסכת ברכות (דף מ"ז:), מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, ופריך, והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם תעבודו, ומשני לדבר מצוה שאני, ופריך מצוה הבאה בעבירה היא, ומשני מצוה דרבים שאני עיי"ש, ומוכח מכאן דהיכא דהוה מצוה לצורך רבים אז אמרינן דמותר לשחרר עבדו, משא"כ לצורך מצוה דיחיד אמרינן דאסור לשחרר, אך הר"ן במסכת גיטין (דף ל"ח.) לא ס"ל כן, דהא כתב שם דלכן מותר לשחרר לצורך מצוה, שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא כדי שלא ליתן להם מתנת חנם, וכענין שכתוב בעכו"ם לא תחנם, ולכן היכא שמשחררו לצורך מצוה ולא משום חנינה דידהו קעביד, אזי שפיר יש לומר דמותר לשחררו דהו"ל כנותן דמי עצמו דקיי"ל דיוצא לחירות עיי"ש, ולפי"ז אין לחלק בין היכא דהוה צורך רבים או צורך יחיד, ואפילו לצורך יחיד היכא דהוה לדבר מצוה מותר לשחררו, ולפי"ז לא עבר אאע"ה על העשה דלעולם בהם תעבודו, דהרי שחררה לצורך מצות פו"ר, ואף היכא דהוה לצורך מצות יחיד מותר לשחרר העבד עכ"ד.
והנה עצם סברת הר"ן דהא דאסור לשחרר עבדו הוא משום לא תחנם, והיכא דעשאו לשם מצוה ולא משום חנינה דידהו מותר לשחררו, כתבו האחרונים [עיין שו"ת בית יצחק (או"ח סי' י"ח בשולי המכתב) ובשו"ת משיבת מרדכי בפתיחה (אות ב')] דזה דוקא אי דרשינן טעמא דקרא, דאז שפיר יש לומר דהטעם הוא משום לא תחנם, והיכא דלא שייך חנינה מותר, משא"כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, שוב יש לומר דאסור לשחרר העבד אפילו לצורך מצוה, דגזירת הכתוב הוא דבכל אופן אסור עיי"ש.
ולפי"ז אי דרשינן טעמא דקרא שפיר י"ל דמה דאסור לשחרר העבד הוי משום חנינה, והיכא דליכא חנינה מותר אף דהוה לצורך יחיד, ושפיר י"ל דאאע"ה שחרר את הגר וישמעאל נקרא בנו של אאע"ה, משא"כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, אז אמרינן דאפילו היכא דהוה לצורך מצוה אסור לשחרר העבד, ואאע"ה לא שחרר את הגר, וישמעאל לא הוה זרעו של אאע"ה.
ולפי"ז מבואר המסורה, דכיון דיצחק אמר וצא השדה וצודה לי ציד, וצוה להביא לו קרבן מן החיות, ע"כ דס"ל דדרשינן טעמא דקרא, דכל הטעם דחיות פסול לקרבן משום שבאין ע"י טורח, וכיון דכאן לא באו ע"י טורח אף החיות כשרות להביא ממנו קרבן, וכיון דס"ל דרשינן טעמא דקרא, א"כ שפיר י"ל דאאע"ה שחרר את הגר, וישמעאל נקרא בנו של אברהם, וחצי הגלות חל על ישמעאל לפרוע, ושפיר יצאו בזמנם, ושלא כדין עשה עמלק במה שבא להלחם עם ישראל, ולכן וצא הלחם בעמלק ודו"ק.
