זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ: הסוד שמאחורי תפילה מעל הטבע
על הפסוק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' וגו', וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" מביא המדרש (ב"ר פס"ג) משל מופלא בשם רבי לוי: "משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב – והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ".
בספר "שם משמואל" (תרע"ג) מבאר האדמו"ר מסוכטשוב את עומק המשל: כאשר אדם מתפלל מתוך הרגל ולפי כוחו הטבעי, תפילתו נבחנת בצינורות הרגילים ובשערי המשפט – האם הוא ראוי להיענות אם לאו. אולם כאשר אדם מתאמץ בתפילתו למעלה מטבעו הרגיל, מידה כנגד מידה פותחים לו מן השמים שפע וישועה למעלה מדרך הטבע, ואפילו אם מצד שורת הדין אינו ראוי לכך!
פעולה זו קרויה בלשון חז"ל "חתירה" – כניסה אל אוצר המלך דרך מנהרה עוקפת, שלא דרך הפתח הרגיל שבו ניצבים השומרים והקטגורים.
ה"שם משמואל" מוסיף ומדייק בלשון המדרש האומר תחילה: "זה חותר מבפנים" (המלך הנמצא בתוך הארמון), ורק לאחר מכן "וזה חותר מבחוץ" (הבן העומד מחוץ לחומה). לכאורה היה ראוי להקדים את חתירתו של הבן, שהרי הוא המבקש ליטול את האוצר!
אלא שכאן טמון יסוד אדיר בעבודת התפילה: באמת, להתאמץ בתפילה מעבר לכוחות הטבעיים אינו דבר קל לכל אדם. לכן מגלה לנו המדרש, שברגע שהאדם רק נותן את דעתו ומקבל החלטה פנימית להתאמץ בתפילה – עוד בטרם הוציא מילה אחת מפיו – מיד הקדוש ברוך הוא מקדים ו"חותר מבפנים" לקראתו!
אותה חתירה של המלך מבפנים היא זו שמעניקה לאדם את הכוח, ההתעוררות והסייעתא דשמיא להצליח להתאמץ בתפילתו מבחוץ.
וזהו העומק בבקשה שאנו אומרים בפתח תפילת שמונה עשרה: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" – אנו מרגישים ששפתותינו סגורות וחתומות מלהתפלל כראוי, אך עצם הרצון והנכונות שלנו לעמוד ולהתאמץ בתפילה מעוררים את הקב"ה לפתוח לנו את השפתיים מבפנים, ולהזרים בנו כוח להתפלל מעומק הלב.
פעמים רבות אנו ניגשים לתפילה – או לכל אתגר רוחני אחר – בתחושה שהלב אטום, שהשגרה שוחקת ושאין בנו את הלהט והכוחות לפרוץ את המחסומים שעומדים מולנו. המחשבה שלפנינו "חומה בצורה" עלולה לרפות את ידינו עוד לפני שהתחלנו.
דבריו של ה"שם משמואל" מעניקים לנו מבט מעצים ומלא תקווה: הקב"ה אינו מצפה מאיתנו לנפץ את החומה בכוחות עצמנו. כל מה שנדרש מאיתנו הוא "ניצוץ של רצון" – החלטה כנה אחת לצאת מאזור הנוחות, להתנער מההרגל ולהתאמץ מעט יותר מהרגיל שלנו. ברגע שאנו מקבלים את ההחלטה הזו בלב, אבינו שבשמים כבר מתחיל לחתור לקראתנו מהצד השני של הקיר, מרכך את המחיצות ומעניק לנו בעצמו את הכוחות להגיע עד לאוצר המלך.
