זקן מופלג, בלי עין הרע
הכתוב מספר "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", ורש"י מביא שלושה טעמים לכהיית עיניו של יצחק – מדוע רש"י אינו מפרש פשוטו כמשמעו, שעיניו של יצחק כהו בגלל זקנתו, והוצרך לשלושה טעמים מחודשים?
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי" (כז, א)
ותכהין – בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודה זרה). דבר אחר: כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. דבר אחר: כדי שיטול יעקב את הברכות:
בכמה מפרשים (רשב"ם, רד"ק ורבינו בחיי) פירשו את הכתוב פשוטו כמשמעו – שמכיון ש"זקן יצחק" לכן "ותכהינה עיניו מראות" (ובדוגמת מה שמצינו ביעקב (ויחי מח, י): "ועיני ישראל כבדו מזוקן");
ובכן צריך ביאור: מדוע רש"י – שדרכו לפרש "פשוטו של מקרא" – לא הסתפק בפירוש פשוט זה, והוצרך להגיע לשלושה טעמים מחודשים על זה שכהו עיניו של יצחק?!
ב. ויש לומר בזה, ובהקדים פירוש רש"י על הפסוק הבא, שאמר יצחק לעשו "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (ולכן ברצונו לברכו מיד), וזה לשון רש"י:
"אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן; ויצחק הי' בן קכ"ג, אמר: שמא לפרק אמי אני מגיע והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך 'לא ידעתי יום מותי' – שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא".
וגם בזה קשה, שהרי יצחק עצמו מפרש דבריו ואומר "הנה נא זקנתי" ולכן "לא ידעתי יום מותי" – ולמה צריך רש"י להעמיס כאן טעם מיוחד, כאילו לא די במה שמפורש בכתוב גופא?
והביאור בזה:
יצחק נתברך בברכה מיוחדת מהקב"ה, וכמו שכתוב בפרשת חיי שרה (כה, יא) "ויברך אלקים את יצחק", ורש"י שם מפרש: "נתיירא (אברהם) לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר: יבוא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה ובירכו".
ומעתה הוקשה לרש"י: כיון שיצחק נתברך מהקב"ה, מקור הברכות – למה יש לו לחשוש ולומר "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי", בשעה שעדיין לא הגיע אפילו להגיל של אמו ואביו? ולכן הוצרך רש"י לבאר באופן מיוחד, שהיה זה משום שהגיע חמש שנים לפני "פרק אמו".
ג. וכעין זה מובן בנידון דידן – זה שכהו עיניו של יצחק:
רש"י לא רצה לפרש את הכתוב באופן סתמי, שכיון ש"זקן יצחק" לכן "ותכהינה עיניו מראות" – כי כיון שיצחק נתברך מהקב"ה בעצמו, אינו מסתבר כלל שלאחר מכן תביא אותו זקנתו למצב כזה של צער ויסורים, ועד שרש"י מפרש (בפירושו לפ' ויצא כח, יג. לא, מב) שמי שנמצא במצב זה נחשב "מת"!
ובפרט, שלא מדובר על זמן קצר שבו כהו עיניו, אלא על (לכל הפחות) חמשים ושבע שנים – שהרי בפרשתנו מדובר על מה שהיה בעת היות יצחק בן מאה ועשרים ושלוש, ובפועל יצחק האריך ימים עד גיל מאה ושמונים!
[ועוד להוסיף, שבספר בראשית (עד כה) מסופר על כמה אנשים שהאריכו ימים הרבה יותר מקכ"ג שנים, ולא מצינו בכתוב שבגלל זה כהו עיניהם (ברש"י מצינו (בפ' בראשית ד, כג) רק לגבי למך שהיה סומא, וגם זה הוא רק לפי פירוש אחד). –
וגם מה שמצינו ביעקב (בהמשך הפרשיות) אשר עיניו "כבדו מזוקן", הרי היה זה רק בסוף ימיו ממש, ומלבד זאת הרי "כבדו" קל יותר מאשר "ותכהין" (ראה זהר פרשתנו קמב, א. ספורנו כאן)].
ולכן מפרש רש"י טעמים מיוחדים על זה שכהו עיניו של יצחק. והיינו, שמצד ברכת ה' היה יצחק צריך להיות במצב ש"לא כהתה עינו" (וכמו שכתוב לגבי משה – ברכה לד, ז), אך התערבו כאן ענינים "צדדיים" שהם אלו שגרמו לכהיית עיניו;
ובזה גופא מביא רש"י כמה טעמים ולא די לו באחד מהם, כי כל פירוש בפני עצמו אינו חד וחלק, כדלקמן.
ד. הטעם הראשון שמביא רש"י – שכהיית עיניו של יצחק היתה כתוצאה "בעשנן של אלו", נשי עשו שהיו מקטירות לעבודה זרה, וכמו שסיפר הכתוב לעיל (כו, לה) שהיו "מורת רוח ליצחק ולרבקה".
והמעלה בפירוש זה היא סמיכות הכתובים (ראה גם רא"ם ושפתי חכמים על רש"י): מכיון שהכתוב אומר "ותכהין עיניו מראות" – ולא מסתבר שהיה זה רק בגלל זקנה, שהרי הקב"ה בירך אותו (כאמור) – מסתבר שהטעם לזה נמצא בדברי הכתוב הסמוך עצמו; וכדיוק לשון רש"י – "בעשנן של אלו", נשי עשו שנזכרו זה עתה.
