'אִם עַ ל תּוֹדָה יַקְ רִ יבֶנּוּ וְהִקְ רִ יב עַ ל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַ צּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁ מֶ ן וּרְ קִ יקֵ י מַ צּוֹת מְ שֻׁ חִים בַּשָּׁ מֶ ן וְסֹלֶת מֻ רְ בֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁ מֶ ן' (ז יב)
ברש"י אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז, כא.).
מבאר רבנו במתיקות את מזמור ק"ז שבתהלים, שנאמר על ארבעת הניסים הללו שצריכים להביא עליהם קרבן תודה, ובימינו שאין בית המקדש קיים מברכים על ניסים אלו ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב. להלן נציין גרגירים מביאוריו הנפלאים של רבנו במזמור הודאה זה בענין ההודאה כשניצולים מחולי. הדברים מתאימים לקראת ימי חג הפסח שבהם מרבים בשבח והודאה, וביותר בימים אלו שהעולם מתבשר על ישועת ה' שברא רפואה למכת הקורונה, וחובה על כל אחד להרבות בהודאה על רוב טובו וחסדו.
דקדוק הלשונות בתהלים פרק קז
לדקדק מדוע בענין הולכי מדברות כתוב 'יצילם', ביורדי הים 'יוציאם', ובחבוש וחולה כתוב 'יושיעם'.
לבאר שהולכי מדברות עיקר הנס הוא במה ונראה שעברו את דרך המדבר ולא פגעו בהם ליסטים וכדו', ולכך שייך ביותר לכתוב עליהם שהקב"ה הצילם, והיינו שניצלו מאלו שעלולים לפגוע בהם, 'הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם'. (סוטה כא.)
הים כתוב 'יוציאם' כי אף כשניצול מסערה יורדי אחת, עדיין אי אפשר להחשיבו כישועה עד שיצא לגמרי מהים, היות והים כל הזמן הולך ונרגש ובפתע פתאום הולך וסוער, ולכך הנס הוא רק כשמוציאם לגמרי מהים.
ובחבוש ובחולה כתוב דוקא 'יושיעם', עפ"י מה שכתב הרד"ק (שורש שוע) כי 'ישועה' משמעותה שומע תפלה. והיינו שהקב"ה שמע את התפילה והושיע את המתפלל. ובאלו יש חידוש מיוחד שהקב"ה שומע את תפלתם. דהנה אין בטחונם בה' בטחון גמור כי החבוש האסור בבית האסורים עושה השתדלות ונתינת שוחד אצל אנשים קרובים למלכות שיוציאו אותו, וכן החולה הולך לרופאים, ורק אחרי שהם רואים שלא הועילו להם הם זועקים לה', ואף לאחר הזעקה עדיין ביטחונם בה' אינו בטחון גמור, והם ממשיכים לעשות השתדלות. ולכן היה מקום לחשוב שלא ישמע תפלתם חלילה. אמנם קל רחום וחנון בכל אופן שומע תפילתם ולכך הזכיר אצלם לשון ישועה שזה מלשון שומע, להורות שאף בהם שומע ה' את תפילתם.
צריך לפרסם שעיקר הרפואה מאת השי"ת ולא מהרופאים
לבאר מדוע לענין חולה כפל הפסוק והזכיר שוב שצריך לפרסם 'נפלאותיו לבני אדם', לכאורה מה הוסיף דוד המלך תיבות אלו, הלא כבר הזכיר בתחילת המזמור 'וירוממוהו בקהל עם'.
לבאר דהנה בחולה רגילות בני אדם שמיד דורשים אצל הרופאים, ויש ורק לאחר שרואה עצמו בדוחק גדול והרופאים אומרים לו שאינם יכולים לרפאותו, אזי מתחיל להתפלל ושם בטחונו רק בה'. לכך אמר דוד שגם לאחר שנתרפא על ידי הרופא, יאמר נפלאות ה' לבני אדם, שידעו שעיקר הרפואה באה מאת השי"ת ולא חכמת הרופאים ובקיאותם עמדה לו להחיותו ולרפאותו, רק היה בזה חסדי ופלאי ה' להצילו ממיתה לחיים.
בעת קבלת התורה לא היה שייך ענין הודאה על חולה שנתרפא
לדקדק שרק כשהוזכר חולה כתוב 'ויזבחו זבחי תודה', ותמוה מפני מה אצל שאר ההודאות הכתובות במזמור זה לא מוזכר שהקריבו קרבן תודה.
לומר עפ"י מה שמובא במדרש (ב"ר סה ט), כי חזקיהו היה החולה הראשון שנתרפא ועד ימיו לא היה מציאות כזו של חולה שיתרפא. ואם כן בזמן קבלת התורה עדיין לא היה חולה שנתרפא, נמצא שמה שאמרה התורה בפרשתנו שיש להקריב קרבן תודה לא נאמר לענין חולה, שהרי עדיין לא היה מציאות כזו, אלא שדוד המלך ידע ברוח הקודש שלעתיד בדורות הבאים יהיה חולה שיתרפא, ומשום כך במזמור הודאה שבתהלים שאמר, הזכיר שצריך להודות על כך, והיות שהיה בזה דבר חידוש שלא כתוב בתורה הדגיש והזכיר שגם בזה צריך לזבוח זבחי תודה.
רמז נאה לארבעה שצריכים להודות
רמז נאה יש לדרוש בפסוק שנכתב בפרשתנו בענין קרבן תודה 'חלת לחם חמץ יקריב על זבח תודת שלמיו' (ז יג), שמרומז בזה כל אותם הארבעה שצריכים להודות. הלודה [= חלת] תיתן לייב חשבוש, חדבר [= לחם], מולה, ח- מי הם המודים – ריבה – הולך קם, - ועל מה הם מודים -, יולות [= חמץ] מצפואה – חולה שנתרפא, רמדבר שהתקרב למקום יישוב, ריחה [= יקריב] – החבוש בציאה – יורד הים שיצא ממנו, י (זרע שמשון פרשתנו אות ה שברח ונמלט מבית האסורים. עיי"ש עוד דברים מתוקים נחמדים ונפלאים בענין זה)
