"זאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'"
מצינו בפרשתינו שקרבן תודה שונה משאר כל הקרבנות, שזהו הקרבן היחידי שבו מקריבים חלות חמץ, ואף שבכל הקרבנות נאמר (לעיל ב יא) "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", מכל מקום בקרבן תודה מביאים חלות חמץ.
ויש להבין מהו טעם השינוי שבקרבן תודה מביאים חלות חמץ בשונה מיתר כל הקרבנות.
והנה מבואר בספרים הק' כי החמץ רומז לגאוה, שהחמץ מתנפח כבעל הגאוה, ועל כן החמץ המרמז על הגאוה אינו יכול לבוא כקרבן לפני ה', כיון שבעל גאוה אינו יכול להיכנס לפני ה'.
אמנם כאשר האדם מגיע לומר תודה לקדוש ברוך הוא, אזי נעשה האדם ענוותן ואומר כי הוא אינו ראוי להודות לקדוש ברוך הוא, שמי הוא ומה הוא שיבוא להודות לה', ועל כן דוקא שם בקרבן התודה יכול להביא חלות חמץ, משום ש"לענוים יתן חן" (משלי ג לד).
בזה פירשנו מה שיש להבין בנוסח הברכה השניה בברכת המזון, כאשר באים אנו להודות לה' על הארץ, אנו אומרים "ועל הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
ויש לתמוה על הנוסח, נצייר לעצמנו שאדם בא להודות לחבירו ומודה לו בכל לבו על טובה גדולה שעשה עמו או שהציל את חייו וכיוצא בזה, ובסיום הודאתו יאמר לו, הנך יודע מפני מה אני כ"כ מודה לך? משום שאבי אמר לי להודות לך!
אין זאת אלא כי לא מעצמינו אנו מודים לו, רק מפני שנצטוינו על כך בתורה הקדושה במפורש וכך הוא רצונו יתברך שנודה לו, על כן אנו מדגישים, "ועל הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך", ומהיכן יש לנו הכח והעוז להודות לך, "ככתוב ואכלת ושבעת וברכת", מפני שציויתנו על זה, אנו עושים את רצונך ומרימים ראש להודות לך על הכל, שהרי נתת בנו כח לברכך, כיון שאמרת בתורתך הקדושה "ואכלת ושבעת" ולאחר מכן גם "וברכת".
