קרבן הפסח במצרים הוראות ייחודיות ומטרתן
ההוראות בנוגע לקרבן הפסח שמסר משה לעם ישראל במצרים כללו דרישה יוצאת דופן זו: כאשר הגיע הזמן שבו בני ישראל נגאלו מעבדות, נצטוו להקריב את קרבן הפסח. קרבן זה הוקרב בערב לפני יציאתם ונאכל באותו הלילה.
אחד המאפיינים המיוחדים של המצווה היה אופן אכילתו. היה עליהם לאכול אותו בחיפזון, כשהם לבושים במלואם, כפי שאומר רש"י: "מזומנים לדרך", כשמקלות ההליכה בידיהם ונעליהם נעולות. בדרך כלל, איננו אוכלים כך, ולמעשה, אנו מעדיפים לבוש נוח, ישיבה נינוחה וקצב איטי, במיוחד כאשר אנו סועדים עם משפחה וחברים. אופן אכילה מוזר זה עומד בניגוד לחוויית הסדר השנתית שלנו, המחייבת אותנו להסב בנוחות כדי להראות שאנו בני חורין.
הצורך להיות לבושים ומוכנים לדרך ולאכול בחיפזון דורש הבהרה. חשוב לציין שבעוד שבמרבית ההיבטים קרבן הפסח לדורות היה זהה לזה שהוקרב בערב היציאה ממצרים (פסח מצרים), אופן הלבוש והאכילה המהירה נדרשו רק באותו מקרה ראשוני. בשנים הבאות, בשר הקרבן יחד עם שאר המאכלים בסדר נאכלו תוך הסבה ולבוש חג רגיל.
התבוללות והאתגר של עבודה זרה
לדברי חז"ל, עם ישראל התבולל במהלך שהותו במצרים, ורבים אימצו את דת עבודה זרה של המצרים. לפיכך, המשימה לא הייתה רק לשחררם מעבדותו של פרעה. חשובה עוד יותר הייתה ההכרח להצילם מהתבוללותם התרבותית, שהתאפיינה בעבודת האלילים של מצרים.
כדי לזכות בגאולה הגדולה, בנ"י נדרשו "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (רש"י, שמות י"ב, ו). היה עליהם לטהר את עצמם מעבודת אלילים, שבמצרים יוצגה על ידי כבשים. למעשה, למצרים הייתה סלידה ארוכה לבנ"י משום שהיו רועי צאן, ולכן נחשבו כ"מנצלים" את אלוהיהם. מעניין לציין שלאחר מכן, הנוצרים האשימו ועינו את היהודים בטענה שביצעו פשע לכאורה של פגיעה באלוהיהם, ישו.
תהליך גמילת בנ"י מע"ז של מצרים החל בעשירי לחודש ניסן, כאשר התריסו נגד אדוניהם העבודי ע"ז על ידי הפרשת שה לשחיטה בארבעה עשר לחודש, כקרבן לה'. מה שהמצרים ראו כאלוהַּ, נשחט והוקרב לאלוקות האמיתית היחידית, הקב"ה. התוצאות היו הפוכות לחלוטין ממה שהמצרים עובדי הכבשים ציפו: אלה שהקריבו את הכבשים ניצלו ממכת הבכורות ונכללו ביציאה ממצרים, בעוד שאלו שלא קיימו את המצווה ולא שמו דם על שתי המזוזות ועל המשקוף נכלו יחד עם בכורי המצרים.
לדעתי, מצוות פסח מצרים לא התייחסה רק להשתתפותם של בנ"י בע"ז של מצרים, אלא גם לסיבה הבסיסית שלה. בעיית ההתבוללות התקיימה עוד לפני שבנ"י הפכו לעם רשמי. זו נבעה מרצונם להתקבל על ידי החברות שסביבם ונכונותם לוותר על עקרונות דתם כדי להשיג זאת.
במצרים העתיקה, כבשים היו קשורים לאלילים כמו אמון, שלעיתים תואר עם ראש איל, מה שהפך את מקצועם של בנ"י כרועי צאן למעליב במיוחד בעיני המצרים. הסלידה הזו מהם נמשכה עוד מימי יוסף, שם אנו מוצאים שהמצרים לא יכלו לאכול בשולחן אחד עם העברים (בראשית מ"ג, ל"ב). מאותה סיבה, יוסף הורה לאחיו לומר לפרעה כי "רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו", כי "כי תועבת מצרים כל רועי צאן" (בראשית מ"ו, ל"ד).
השורשים הנפשיים של ההתבוללות
סביר להניח שהעברים חשו אי-נוחות מסוימת בהיותם שנואים על ידי החברה המצרית. כאשר רדיפתו של פרעה החלה להתגלות, ייתכן שרבים מבנ"י האמינו שהסיבה העמוקה יותר לעוינותו נבעה מזהותם כרועי צאן. סביר שזה שימש כמניע חזק עבורם לאמץ את המנהגים הדתיים של מצרים, מתוך מחשבה שבאמצעות מעשי פולחן המופנים לכבשים, עוינות המצרים תפחת.
מחשבה מסוג זה אכן אומצה ע"י יהודים מתבוללים רבים לאורך ההיסטוריה. אכן, ת'אודור הרצל עצמו, מייסד התנועה הציונית, האמין בטעות שבעיית האנטישמיות תוכל להיעלם אם כל היהודים יאמצו את הנצרות. רק כאשר הבין את איוולת הרעיון הזה, החליט שרק ע"י השגת ריבונות בארצם שלהם תיפסק שנאת היהודים (מדינת היהודים, 1896).
[הערה: אמונה זו, שהוחזקה ע"י ציונים רבים, התגלתה כשגויה לחלוטין. שנאה עמוקה לישראל ולכל היהודים חיה וקיימת ומתגברת בהתמדה ברחבי העולם. האם יש פתרון למחלה העתיקה של שנאת יהודים? נראה לי שזו בעיה שתתפוגג רק עם בוא עידן המשיח].
הבסיס העמוק לירידתם של בנ"י לאימוץ ע"ז של מצרים היה רצונם לזכות באישור המדינה המארחת, שבה חיו, ותחושתם שמקצועם כרועי צאן הפך אותם לנתעבים בעיני המצרים. כדי שיהיו ראויים לגאולה ולקבלת התורה, היה עליהם להתנתק לחלוטין מעבודת אלילים וגם לעקור את הצורך המופרז שלהם באישור המצרים. דחיית ההתבוללות הזו חוזקה עוד יותר דרך מצוות אכילת קרבן הפסח, ששימשה כהצהרה נועזת על עזיבת מצרים.
תפקיד המכות בהפרדה
מטרה עיקרית של המכות הייתה להבדיל בין מצרים לבין עם ישראל. מכות ערוב (חיות פראיות), דבר, ברד וחושך פגעו רק במצרים ובבהמותיהם, והותירו את בנ"י שלמים לחלוטין. לדוגמה, בהכרזה על בוא מכת ערוב, ה' מצהיר: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ... ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה" (שמות ח', י"ח-י"ט). דרך מעשים אלה, ה' לא רק ענש את המצרים, אלא גם הראה שבנ"י הם העם המועדף עליו.
[הערה: יש מפרשים, כמו רש"י והרמב"ן, שטוענים שבנ"י ניצלו מכל המכות, גם במקרים שבהם הכתוב אינו מזכיר זאת. לעומת זאת, אחרים, כמו הרב אברהם אבן עזרא, סבורים שהם ניצלו רק במקרים המוזכרים בתורה].
תהליך ההפרדה נמשך עם הציווי להפריש את שה הפסח בעשירי לניסן. מעשים אלה לא נעשו בסתר, אלא הביעו באופן נועז את הרעיון שבנ"י כבר לא דאגו למה שהמצרים חושבים עליהם; והקרבן שבא לאחר מכן היה הפגנה גלויה של דחיית האלילות של בעל חיים זה על ידי המצרים.
ואכן, מכת בכורות, שבה ה' "פסח" על בתי בנ"י והביא השמדה לבתי המצרים, לא התמקדה רק בבני אדם. הפסוק קובע: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות י"ב, י"ב). כך, לא רק שהם ראו את השמדת בכורי המצרים, אלא גם את התפרקותה המוחלטת של מערכת האלילות שלהם.
מה שהתרחש במצרים נועד גם לתקן את האמונה המוטעית של יהודים שהדרך למצוא חן בעיני אומות העולם היא על ידי נטישת יהדותם וחיקוי ה"גויים". בניגוד מוחלט למה שהיה אפשר לצפות, ככל שסבלם של המצרים גבר תחת כוח המכות, כך גברה ההערכה שמשה ועמו זכו לה בעיני המצרים. זה היה גורם עיקרי לנדיבות הבלתי מוגבלת שבא נהגו המצרים כאשר בנ"י ביקשו מהם תכשיטים ובגדים יפים. כפי שהפסוק אומר: "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמות י"א, ג).
בתחילה, אפילו מנהיגי בנ"י חששו ללוות את משה כאשר הלך לראשונה לפני פרעה. שם, רק הוא ואחיו אהרן עמדו לפני המלך והעבירו את ציווי ה' שישחרר את עם ישראל ללכת לעבוד אותו במדבר. למרות כל התנגדותו, משה מעולם לא נסוג והזהיר אותו ואת בנ"י שוב ושוב על הצורך המוחלט לציית לרצון ה'.
התוצאה של דבקותו המוחלטת של משה בעקרונות התורה וסירובו למצוא חן בעיני עובדי אלילים הייתה שהוא – ובאמצעותו עמו – זכו להערצה עצומה מצד עבדי פרעה והעם הכללי, במידה כזו שהם הפגינו נדיבות מדהימה בכך שסיפקו לבנ"י תכשיטים יפים להתקשט בהם לקראת חגם הקרב עם ה' במדבר.
סעודת הפסח: הכרזת עזיבה
וזו, לדעתי, ההסבר לדרישה לאכול את שה הפסח כשהם לבושים לדרך. המטרה הייתה לעקור את קשרם למצרים – כאילו להכריז, "אינני עוד במקום הזה, אני כבר בדרך". זה סימן שהם לא רק היו מוכנים בגופם למסע, אלא סימן שינוי בתודעתם, כאשר החלו לראות את עצמם כעם חופשי ומובחן עם שליחות אלוקית.
לפעמים, כאשר אדם יוצא למסע, תיקיו ארוזים, והוא לבוש ומוכן ללכת, אך הוא לוקח ביס מהיר כדי לתת לעצמו כוח לדרך. כאשר בנ"י אכלו את קרבן הפסח, הם לא התנהגו כפי שהתנהגו קודם לכן, כמו מצרים שיושבים בנוחות במולדתם, אלא כזרים שביקרו שם לזמן קצר וכעת היו מוכנים סוף סוף לצאת למסע המיוחל שיוביל אותם לארץ שהובטחה להם על ידי ה'.
בשנים שלאחר מכן, כאשר התיישבו לצמיתות בארץ ישראל, הם אכלו את הקרבן במצב של הסבה, כבני חורין, החיים בנוחות במקום שבו ייעד אותם הבורא להיות.
לקחים נצחיים: אמונה, זהות ושליחות יהודית
לקחים רבים הכלולים בקרבן הפסח ישימים מאוד לחיי היהודים בכל עת. עלינו להסיר מעצמנו כל נטייה לע"ז. זה חורג מעבודת אלילים עתיקים של אלים כוזבים או חפצים חומריים, כמו האלילות המצרית של כבשים. זה כולל גם את האמונה "החדישית" בקמעות מזל ואת השמירה העבדותית על אמונות טפלות טיפשיות. עלינו לשים את אמונתנו אך ורק בה' ולעבוד ולהתפלל אליו בלבד. בנוסף, עלינו לשחרר את עצמנו מתסביך נחיתות, שגורם לנו להסתיר את יהדותנו ולחקות את המנהגים והערכים של אלה שהולכים בחושך.
בפסח, אנו חוגגים לא רק את השחרור הגופני מעבדותו של פרעה. חשובה עוד יותר היא השחרור הרוחני שה' העניק לנו על ידי מתן תורתו, ובחירתנו להיות עמו הנבחר. הבה נשמח בשליחות שניתנה לנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו).
יהי רצון שה' יסייע לנו להשיג מטרה נעלה זו.
חג פסח כשר ושמח.
שאלות? הערות? צרו קשר:
וואטסאפ של הרב מן 0507092372 או מייל [email protected]
וואטסאפ של הרב מיטש רוזנר 0544263419 או מייל [email protected]
