שיעור ליל שבת בענין אכילת מצה לתיאבון
בשולחן ערוך (סימן תע ס"ג) נפסק 'האיסטניס מתענה בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון', עכ"ל השולחן ערוך, [ומקורו הוא מדברי הגמרא בפסחים (דף קח.)].
וכתב המשנה ברורה (בס"ק יא) וז"ל 'האיסטניס. פירוש איש מפונק שאם יאכל ביום אינו תאב לאכול בלילה, ונראה דאם חל ערב פסח בשבת, אין כדאי לדחות לגמרי סעודת שבת בשביל זה, רק שיזהר לאכול מעט לצאת ידי סעודת מצוה לבד ,' עכ"ל המשנה ברורה.
ומלשון המשנה ברורה משמע שרק 'אין כדאי' לדחות לגמרי את סעודת שבת בשביל זה שהוא איסטניס, ובאמת מעיקר הדין היה יכול לדחות את סעודת שבת, אלא שאין כדאי לעשות כן.
ויש לתמוה בזה טובא, שהרי ישנם שיטות בראשונים שמצות סעודת שבת היא מצוה דאורייתא, ואם כן כשם שישנה מצוה לאכול מצה לתיאבון בליל פסח, כמו כן ישנה מצוה מדאורייתא לאכול סעודת שבת, ומהיכי תיתי שהמצוה שיתחייב בה לאחר השבת בליל הסדר לאכול את המצה לתיאבון, תדחה את מצות סעודת שבת, והרי במצות אכילת המצה עדיין אינו מחוייב בה עתה, שזמנה הוא רק בלילה, וכיצד מצוה שיתחייב בה בלילה תדחה מצוה שהוא מחוייב בה כבר עתה ביום השבת.
וביותר קשה שהרי המשנה ברורה (בסימן צ ס"ק כח) הביא מתשובות הרדב"ז (ח"ד סימן יג) לענין מי שהיה חבוש בבית האסורים ונתן לו השר רשות לצאת יום אחד בשנה, שעליו לבחור במצוה הראשונה שאי אפשר לו לקיימה בבית האסורים, כיון שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין להניח המצוה הקלה של היום בכדי לעשות מצוה חמורה ממנה ביום אחר, ומשום שאין מעבירין על המצוות, ומשום כך עדיף לו אף לילך להתפלל באותו יום במנין, שזהו רק הידור ואינו חיוב מעיקר הדין, ולא ימתין ליום אחר שבו יוכל לקיים מצוות דאורייתא אחרות.
ושוב קשה כיצד יתכן שתדחה מצות אכילת מצה לתיאבון שהיא רק בלילה את מצות סעודת שבת שהיא מצוה שמחוייב בה עתה.
קושיא נוספת שיש להקשות כיוצא בזה, דהנה נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן תמד ס"א) שבערב פסח שחל להיות בשבת [כמו השנה] אין אוכלין סעודה שלישית בפת, כיון שצריך לאכול את המצה בליל הסדר לתיאבון, והביא השולחן ערוך כמה דעות בזה אם ישנו חיוב אכילת פת בסעודה שלישית או לא.
ואף בזה יש להבין, שאם אכן ישנו חיוב לאכול פת בסעודה שלישית, אם כן מה טעם מצות אכילת מצה לתיאבון שבלילה דוחה את מצות אכילת פת בסעודה שלישית, הרי אכילת המצה לתיאבון הוא רק הידור, ואילו מצות אכילת פת בסעודה שלישית זהו חיוב.
תמיהה נוספת יש לתמוה בדברי המגן אברהם (בסימן תעב סקי"ד) שכתב וז"ל 'אפילו עני וכו'. נראה לי דמי שאין לו אלא ארבע כוסות מצומצמות אחר מזיגה, יקחם בלילה הראשונה ולא יקח שנים בלילה הראשונה לקידוש ולברכת המזון ושנים ללילה שניה, חדא דהא בקיאינן בקביעא דירחי ויומא קמא עיקר, ועוד דהא קידוש של יום טוב דרבנן, וברכת המזון יש אומרים דאינה טעונה כוס, לכן פירסומי ניסא עדיף, ועוד דקידוש אפשר בפת, עיין סימן רצו ס"ד', עכ"ל המגן אברהם.
[והיינו דהמגן אברהם איירי בחוץ לארץ שנוהגין שני ימים בפסח, ובזה כתב שלא יחלק את ארבע הכוסות לשתי הלילות, כיון שאנו בקיאין בקביעא דירחא ויודעין שהעיקר הוא היום הראשון].
ולכאורה יש להבין בדבריו, מדוע הוצרך המגן אברהם לטעמים שאנו בקיאין בקביעא דירחא, וכן שקידוש של יום טוב הוא מדרבנן וברכת המזון יתכן שכלל אינה טעונה כוס, וכמו כן שקידוש אפשר בפת, ולמה הוצרך לכל טעמים אלו, הוה ליה למימר דכיון ש'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', על כן יש לו ליטול את כל ארבעת הכוסות ללילה הראשון, כיון שבלילה זו הוא מחוייב בארבע כוסות, ואין לו להשאיר חלק מן הכוסות ללילה השני מאחר שכבר כעת הוא מחוייב בכל הארבע, ואין זו סברא שכיון שיש לו חיוב ביום שלמחרתו, יצטרך להשאיר על כל פנים חלק מן הכוסות ללילה השני, ושוב קשה מפני מה הוצרך המגן אברהם לסברות מדוע יקחם בלילה הראשונה ולא יניח שנים מהן ללילה השניה.
ובאמת בערוך השולחן בהלכות מגילה (סימן תרפז ס"ג) כתב שאדם שאין לו להשיג מגילה רק לפעם אחת ביום או בלילה, אף שעיקר הקריאה היא קריאת היום, לא יעבור על המצוה ויקרא את המגילה בלילה, כיון שהיא קודמת לקריאת היום, ואם כן קשה מדוע שונה הדין לענין חיוב ארבע כוסות, ומהו ביאור דברי המגן אברהם שהוצרך לטעמים מדוע לשתות את כל ארבע הכוסות דוקא בלילה הראשון ולא יחלקם לב' הלילות.
אלא שבדברי המגן אברהם יתכן ליישב שכל דברי הרדב"ז שיש להקדים ולקיים את המצוה שנזדמנה לפניו עתה ולא להעביר עליה, היינו דוקא בשתי מצוות, שהמצוה האחת חמורה יותר מחברתה, והמצוה הקלה עומדת עתה לפניו, שבזה נאמר הדין ש'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', ואין לו לדחות את המצוה הקלה העומדת לפניו עתה מחמת המצוה החמורה שיוכל לקיים לאחר מכן.
אמנם כאשר הנידון הוא באותה המצוה גופא, האם ליטול את ההלק המובחר שבאותה המצוה אף שהוא מאוחר יותר, בזה יתכן שיודה הרדב"ז שיש להדר באותה המצוה אף שההידור הוא מאוחר יותר, ועדיף זאת טפי מאשר לקיים את המצוה עתה בלא אותו ההידור, כיון שמדובר באותה מצוה ולא בב' מצוות.
ואם כן לפי זה מיושב, שמצות ארבע כוסות בין ביום הראשון ובין ביום השני, היא אותה מצוה של 'פרסומי ניסא', ועל כן אם ישנם לו ארבע כוסות ויכול לשתות שתי כוסות בלילה הראשון ושתי כוסות בלילה השני, היה מקום לומר שיעשה כן ולא ייחשב כמעביר על המצוה, כיון שזוהי אותה מצוה של 'פרסומי ניסא', ולכך הוזקק המגן אברהם לטעמים אחרים מפני מה ישתה את כל ארבע הכוסות דוקא בלילה הראשון ולא יחלקם לב' הלילות.
אמנם כל זה בדברי המגן אברהם לענין ארבע כוסות שהן אותה המצוה, אך אכתי קשה לענין איסטניס שאינו אוכל סעודת שבת מחמת אכילת מצה לתיאבון, וכן אנו שאיננו אוכלים סעודה שלישית בשבת, מחמת אכילת המצה לתיאבון.
ונראה לבאר באופן פשוט, שכאשר אומרת התורה לאכול מצה לתיאבון, אומרת בזה התורה שמצות אכילת המצה מתחילה כבר ביום י"ד בניסן, שהרי אם מתחילה המצוה רק בליל ט"ו, כיצד זה יוכל לאכול את המצה לתיאבון, והרי לא הכין את עצמו לידי כך, ובעל כרחנו שהמצוה מתחילה כבר מיום י"ד בניסן, שמאז כבר עליו להכין את עצמו ולא לאכול סעודה בכדי שיאכל את המצה לתיאבון בליל ט"ו בניסן.
ונמצא לפי זה שכאשר אינו אוכל סעודה ביום י"ד, אין זה נחשב שהוא מקדים מצוה מאוחרת יותר, ובזה יש להקשות מה טעם המצוה המאוחרת דוחה את המצוה שהוא מחוייב בה עתה, כיון שאף במצוה זו של אכילת מצה לתיאבון הוא מחוייב כבר עתה, שהמצוה מתחילה כבר מיום י"ד בניסן.
ושוב מאחר שאף מצות אכילת מצה לתיאבון היא מצוה שהוא מחוייב בה עתה, יכולים חז"ל להחליט ולקבוע איזו מצוה עדיפה, האם מצות סעודה שלישית בשבת עדיפה או שמצות אכילת מצה לתיאבון עדיפה, אך מיושב היטב שאין זה נחשב שהמצוה העתידה בליל הסדר דוחה את המצוה העכשוית שהוא מחויה בה עתה, כיון שכנתבאר בשתי המצוות הוא מחוייב כבר עתה.
