"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"
יש לבאר הטעם שפותחים את ההגדה בליל הסדר ב"הא לחמא עניא", והוא משום שכאשר אנו באים לספר את סיפור יציאת מצרים ולהודות ולהלל ולשבח לקדוש ברוך הוא אשר הוציאנו ממצרים, אזי עלינו לפתוח את הלב וליתן לאחרים שאין להם לישב ולאכול עמנו בפסח.
שהרי כפי שמצינו אצל אברהם אבינו שהאופן בו היה עושה נפשות לה', כמו שנאמר (בראשית יב ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", היה זה על ידי שהיה נותן להם לאכול ולשתות כדאיתא בגמרא בסוטה (דף י:) 'לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם', ע"כ דברי הגמרא.
ואם כן אף אנו קודם שאנו באים להודות ולשבח ולהלל לקדוש ברוך הוא, עלינו תחילה ליתן אוכל לזה שאין לו לאכול, וכפי שאנו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח".
הקשר בין "הא לחמא עניא" לגלות
ידועה הקושיא מהי השייכות והקשר בין אמירה זו שאנו אומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", לבין אמירת "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", וכן להמשך הבקשה והתפילה "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין".
והנה במדרש רבה באיכה (פרשה א סכ"ח) על הפסוק (איכה א ג) "גלתה יהודה מעוני", איתא 'מעוני ,על שאכלו חמץ בפסח, כמה דאת אמר (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני' וכו', דבר אחר מעוני, על שגזלו מתנות עני כמה דאת אמר (ויקרא ט י) לעני ולגר תעזוב אותם', ע"כ דברי המדרש רבה.
ועל פי דברי המדרש הללו ניתן לפרש היטב את השייכות בין כל העניינים שנזכרו ב"הא לחמא עניא", כי באים אנו לומר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא", דהיינו שאין אנו אוכלים חמץ בפסח חס ושלום, אלא מקיימים אנו מצות אכילת מצה, ועוד אנו עושים "כל דכפין ייתי וייכול", דהיינו שאין אנו גוזלים מתנות עניים, אלא אדרבה אנו מכניסים את העניים לבתינו לסעוד ולאכול עמנו, וממילא אנו מבקשים שנזכה "לשנה הבאה בארעא דישראל" ולהיגאל מן הגלות, שהרי שוב אין אנו חוטאים באותם חטאים שגרמו לעם ישראל לגלות.
אך לכאורה יש להבין היכן מצינו עונש כזה, שמי שאינו מקיים מצות עשה של אכילת מצה ולחם עוני נענש הוא בגלות, ומדוע מקבל עונש חמור כזה.
ונראה לבאר בזה כי הנה אנו היינו במצרים והקדוש ברוך הוא הוציאנו משעבוד מצרים לחירות עולם, וכאשר האדם שוכח דבר זה שהיה הוא בגלות, ואינו זוכר את ימי עניו ומרודו, אזי בכדי להזכיר לו דבר זה מקבל הוא גלות, כדי שייזכר בימים אלו, שהרי כל מטרת מצרים היתה בכדי שנזכור ונחדיר לעצמנו היכן היינו ולהיכן הביאנו הקב"ה, ואם אינו זוכר זאת מקבל הוא תזכורת על ידי הגלות.
ועל כן כל זמן שהאדם אוכל את המצה וזוכר את הגלות ועניו אינו צריך לגלות, אך אם הוא שוכח זאת הרי מקבל הוא גלות כתזכורת לאותו מצב.
