אכילת מצה ומרור לתאבון
בשבת זו שחל בה ערב פסח נוהגים שלא לאכול סעודה שלישית אחר תפילת המנחה, ואמנם משלימים אותם בבשר ודגים או שמחלקים את סעודת הבוקר לשתי סעודות, אך אין נוטלים ידים ואוכלים סעודה שלישית בפת אחר תפילת המנחה.
ולכאורה יש להבין מפני מה אין אוכלים סעודה שלישית במצה, כיון שהוא אחר סוף זמן אכילת חמץ, ואם כן היה לנו לאכול סעודה ממצה.
ובזוהר הק' (פרשת אמור דף צח.) איתא שהטעם שאין אוכלים סעודה שלישית הוא בכדי שיאכלו מצה ומרור בלילה שהוא ליל הסדר לתאבון, ומבואר שהוסיף הזוהר וכתב שלא רק את המצה ישנו חיוב לאכול לתאבון, אלא אף לענין המרור ישנו חיוב לאכול לתאבון.
ובאמת ברמ"א (או"ח סימן תעא ס"ב) כתב וז"ל 'ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול מרור לתאבון', ע"כ דברי הרמ"א.
והביא המשנה ברורה (בס"ק טו) בשם האחרונים שכתבו שאין למנהג זה טעם.
ויש להבין מהו באמת ביאור דברי הזוהר הק' שיש לאכול את המרור לתאבון, הרי טעם אכילת המרור הוא כדי שיהא לנו מר, ומהו הענין לאכול אותו לתאבון.
ומבואר בזה בדברי הזוהר הק' שרצון הקדוש ברוך הוא מאיתנו שאף את המרור שהוא נותן לנו נקבל אותו בתאבון, כיון שהמרור שאנו מקבלים והדברים הרעים לבסוף מתברר שהוא לטוב לנו, וכפי שה"וימררו את חייהם" שהיה לאבותינו במצרים התברר כדבר טוב, משום שקושי השעבוד השלים ויצאו ממצרים אחר רד"ו שנים ולא אחר ארבע מאות שנה.
ואכן משה רבינו לא הבין זאת ופנה לקדוש ברוך הוא בטרוניא, ואמר לו (שמות ה כב-כג) "למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", ועל כך ביקשה מידת הדין לפגוע במשה רבינו, כדאיתא במדרש רבה שם (שמות פרשה ו ס"א).
ולבסוף כאשר הבין זאת משה רבינו, שמחמת קושי השעבוד יצאו ישראל ממצרים קודם הזמן ואכן היה הדבר לטובתם, נאמר (שמות טו א) "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", וכדאיתא במדרש רבה שם (פרשה כג ס"ג) 'כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טיבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הדא הוא דכתיב אז ישיר משה', ע"כ דברי המדרש.
והיינו שכעת הוא מבין שמה שהיה נראה לו כמרור וכדבר רע וכעונש, כעת הוא מבין שאותו "אז" הוא עצמו חלק מהסיבה לשירה, כיון שרוע זה גרם לגאולה שתהא קודם זמנה, וגרמה היא אך לטובה.
וזהו הענין שצריך לקבל אף את המרור והדברים הרעים בתאבון ובשמחה, וכדברי הגמרא בברכות (דף ס:) ש'צריך לקבולינהו בשמחה'.
