הצוות החינוכי התארגן, ובנושא הכשרות הם היו צריכים לעשות הרבה השתדלויות, אך בנושא השבת לא הייתה להם בעיה להבטיח שלא תהיה פעילות שיש בה חילול שבת.
נסעתי, במשך מספר ימים עשינו את המסלול בין מחנות ההשמדה, נפגשנו עם משלחות נוער מכל העולם, חווינו חוויות מצמררות שילוו את כולנו כל חיינו אך היה לטיול גם ממד מהנה.
ביום שישי, נסענו למחנה ההשמדה טרבלינקה, בו נהרגו יהודים רבים במיתות משונות ולא היה לנו פשוט לשמוע את התיאורים המזוויעים. הביקור התארך הרבה מעבר למתוכנן ובשלב מסוים ניגשתי למדריכות ואמרתי שחייבים לחזור למלון כדי שלא לחלל את השבת. הן אמרו לי: "בסדר, בסדר" אך במציאות הפעילות נמשכה. התחלתי להיות קצרת רוח ובכל הפעילות אמרתי: "נו, קדימה, צריך להמשיך". כמה מחברותי העירו לי שאני מלחיצה, אבל אמרתי להן ששבת מתקרבת, זה לא ממש שכנע אותן, כי הם לא שמרו שבת ממילא. הבטתי בשעון וידעתי שמתקרב הזמן שבו לא אספיק להגיע למלון, אך כולן המשיכו כאילו לא הבטיחו דבר, וכשסוף סוף סיימו את הסיור והחלו לעלות לאוטובוסים, אני נשארתי למטה. "מדוע אינך עולה"? שאלו המדריכות, "כי איני רוצה לחלל שבת", השבתי. "אבל עדיין לא שבת", "נכון, אבל ברור לכן שלא נגיע למלון לפני שבת, ולכן לא אעלה לאוטובוס".
החלה התרוצצות, כל האוטובוסים התעכבו ואני עקשנית - "אני נשארת כאן בטרבלינקה", ובליבי חשבתי מי יודע כמה שנים לא שמרו כאן שבת, מתאים לי להיות הראשונה. שומרי המחנה ניגשו אלי והודיעו לי שאיני יכולה להישאר, אך אני השבתי: "מה תעשו לי"? והם באמת לא ידעו מה לעשות והיו אובדי עצות.
אנשי הצוות התייעצו ואח"כ ניגשו אלי ואמרו: "עדיין לא שבת, בואי נצא מכאן ונתקדם לכיוון המלון, ובדרך נמצא מלונות אחרים לשכן אותך כדי שלא תאלצי לחלל שבת". דבריהם נשמעו לי הגיוניים והסכמתי. עליתי לאוטובוס, החל ויכוח גדול במיוחד מצד ילדה שהתנגדה מאוד לדת ואמרה שאני "מתעסקת בקטנות". האוטובוס נסע ומחוגי השעון התקרבו אל השבת, פניתי לאחת המדריכות ואמרתי לה שאני רוצה לרדת, אך היא הביטה בי במבט חציו פליאה וחציו זלזול ואמרה: "נו, באמת", הלכתי למדריכה נוספת, היא ישנה ואמרה: "אל תפריעי לי לישון". המתנתי מספר דקות, לקחתי את הכובע של המדריכה ובשקט ניגשתי אל הנהג וביקשתי ממנו שיעצור לרגע, הנהג חשב שאני אחת המדריכות ועצר בצד, ירדתי והתיישבתי ליד עץ סמוך לכביש, הנהג המתין ובינתיים המדריכות קלטו מה קרה, הן ירדו וניסו לשכנעני לעלות חזרה, החל ויכוח אך אמרתי להם באופן נחרץ: "תקשיבו לי טוב, אני לא אעלה לאוטובוס הזה אפילו אם חיי תלויים בכך, אלך ברגל למלון". "מדובר בדרך של 5 שעות הליכה", אמרו לי. "כל עוד לא מדובר בחילול שבת, אלך 99 שעות", השבתי, "מסוכן, יכולים לחטוף אותך", "בסדר, אז אשב כאן עד צאת שבת", השבתי.
החלה התייעצות שבסופה הוחלט ששני מאבטחים ילוו אותי ברגל עד המלון. לפתע ירדה חברתי ואמרה: "גם אני מצטרפת", אח"כ ירדו עוד בנות, "גם אנו מצטרפות". עד מהרה ירדו כל נוסעי האוטובוס וביניהם גם הנערה שהתווכחה איתי.
צוות ההדרכה, חש לא נעים, ומה שקרה, שכולם נפרדו מהנהג הגוי והחלו לצעוד למלון. בדרך, הסברתי לכל מי שרצה, על החשיבות שבשמירת השבת וחיברתי את זה למה שכולנו חווינו בטרבלינקה, על מה הרגו אותנו שם? מה זה יהודים אם לא להיות העם של הקב"ה, שומר תורה ומצוות? סיפרתי להם על השבת בביתנו... היו אלה דברים חדשים עבורם, ומבלי משים, עברו עלינו 4 שעות וחצי של המסע בקלות.
הגענו למלון עייפים, אבל ניצוץ של אושר נגה בעיני כולם. הדי השבת הגיעו למרחוק, היו ויכוחים, אך למרבה הפלא הרוב צידד ואף העריך את עמדתי ועקרונותיי. אבי ואימי היו גאים בי מאוד וזה עשה להם נחת.
השבת, שינתה את הגישה של בנות המחזור שלי, רובן התקרבו לדת וחלקן חזרו בתשובה שלימה. בגיל 20, נישאתי לבן ישיבה מישראל. במהלך השנים, עברנו לגור בצ'ילה ואנו עוסקים בקירוב רחוקים.
לאחרונה, קיבלתי הזמנה לחתונה שריגשה אותי מאוד, בתחילה לא זיהיתי אך מהר מאוד נזכרתי, הייתה זו הבחורה שהתווכחה איתי באותו טיול והתקרבה לדת בעקבות הצעדה, היא הלכה ללמוד בסמינר בארץ ישראל והזמינה אותי לחתונתה בירושלים. בהזמנה היא כתבה: "צעדת השבת שלך בטח בקעה רקיעים בשמים ושינתה גורלות, בתחילה, צעדתי מפני שלא היה לי נעים... כיום אני יודעת שפשוט צעדתי כדי לשוב למקורותיי היהודים וכעת אני ממשיכה את המצעד אל החופה עם בן זוג שהוא מעמלי התורה, ועמו אקים בית יהודי נאמן לדורות."
