"טפכם נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט' ט)
הכתוב רוצה לציין שמכל השכבות של בני ישראל התייצבו ועמדו לפני ה' ואומר: "מחטב עציך עד שאב מימיך" אלא שנשאלת השאלה, בכל המקומות במקרא מובא קודם הגדול שבגדולים ואחריו הקטן שבקטנים, כגון: "מבכור פרעה הישב על כסאו", התחיל בגדול שבגדולים, "עד בכור השפחה אשר אחר הרחים" (שמות יא), ה' סיים בקטן שבקטנים, וכמו כן: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד! בהמה" (שמות יא,ז'), ואילו בפסוק שלפנינו לא בולט ההבדל בין "חוטב עציך" לבין "שואב מימיך", ושניהם נמצאים באותו מעמד?
ומתרצים בספר "קהלת יצחק" (וילנא) בשם רבי מאיר שניפסקר שפסוק הזה רומז רעיון מוסרי גבוה ונעלה, כי ידוע שחודש אלול הוא עת רצון לשוב בתשובה יותר מכל ימות השנה, וכבר אמרו על כך חז"ל, אמר רבי יוחנן: אחורי ארי ולא אחורי אשה (ברכות סא.) ומרמזים על כך שטוב להקדים ולשוב בתשובה לפני הקב"ה לאחר חודש "אב" שהוא מזל "ארי" ולא להמתין עד לאחריי חודש "אלול" שהוא מזל בתולה. ונראה שעיקר הזמן שבו ראוי להקדים ולשוב בתשובה הוא ביום ט"ו באב, על פי דברי הגמרא שבאותו היום פסקו לכרות את עצי המערכה והיו מוסיפים בו בלימוד התורה (תענית לא "קכא,ב:), כלומר מיום ט"ו באב נדרשים אנו להתחיל את דרך התשובה ולא להשתהות לזמן מאוחר יותר.
ודבר זה רמוז בפסוק שלפנינו שאומר משה: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-לקיכם", ומלמד את בני ישראל את מצות התשובה ומסביר שהדברים מיועדים ל"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" ומוסיף משה גם את: "טפכם נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניכם", "והזמן הראוי ביותר לתשובה הוא": מחטב עציך, "מיום ט"ו באב שבו פוסקים לחטוב עצים למערכה, עד "שאב מימיך", הוא יום הושענא רבה שהוא יום גמר השאיבה וניסוך המים, ואותו היום הוא גמר החתימה הטובה לכל ישראל.
