שבת נחמו
האבלות על חורבן הבית שונה בתכלית מאבלות על קרוב משפחה, חז"ל אומרים שחזקה שהמת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש, מאידך אומרת הגמ' במ' פסחים נד, שעל החי שסבורים שהוא מת לא מקבלים תנחומים כמו שמצינו אצל יעקב אבינו שכתוב "וימאן להתנחם" כיוון שיוסף בעצם היה חי, א"כ גזירה על המת שמשתכח מן הלב מצד אחד, ומצד שני על החי אין מקבלים תנחומים, מדוע על קרוב משפחה מפסיקים להתאבל, ואילו על חורבן ביהמ"ק שהיה לפני כ- 1957 ש' אנחנו לא מפסיקים להתאבל. הטעם משום שקרוב משפחה משתכח מן הלב, מפני שהוא יודע שאין בכוחו לשנות את המצב, הקב"ה גזר גזרה, המת נפטר, ואין באפשרותו לשנות את הדבר ממילא הוא משלים עם הדבר, ואילו בחורבן ביהמ"ק הדברים שונים, האדם יודע שביכולתו לשנות את המצב .
הירושלמי אומר כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו, מעלה עליו הכתב כאילו הוא החריבו, ז"א שיש בידינו "להחיות את חורבן הבית" ולכן אפשר להבין את המהות של הנחמה לאחר כ"כ הרבה שנים, עצם האבלות מעידה שאנחנו מאמינים שבכוחנו לשנות את המצב, כיון שאם לא היה בכוחנו לשנות את המצב הרי זה כמת שמשתכח מן הלב, וא"כ אין לך נחמה גדולה מזו בעצם האבלות. ז"א שהמהות של האבלות היא הנחמה, כפי שחז"ל אמרו במס' תענית ל. על הפסוק "שימחו את ירושלים שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ]בלשון הווה[ ז"א שעצם האבלות בלשון הווה היא השמחה, ולכן הנביא קורא לת"ב קרא עלי מועד כי בעצם אבלותנו זוהי שמחתנו, בשבעה דנחמתא אנחנו מתפללים השכם והערב לנחמת ציון ובונה ירושלים בב"א .
