אמר רבי חמא ברבי חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (ברכות לב, ב).
שיחת טלפון בהולה שינתה את חייה של גב' בידרמן מן הקצה אל הקצה. "בואי מהר", קראו לה מבית החולים. "בנך נפגע בתאונת דרכים, הוא פצוע קשה!" היא נטלה בזריזות מעט חפצים, התארגנה במהירות שיא והגיעה לבית החולים, שם פגשה את בנה בן השבע עשרה, מוטל כאבן שאין לה הופכין. לאחר אין סוף בדיקות ואבחונים הוא הוגדר כ'צמח' בפי הרופאים.
ההלם היה מוחלט, קשה היה לעכל את הבשורה המרה שאיימה לקרוע את הלב לגזרים. מסך שחור נמתח מעליה, אפרורי וקודר. כל יום דרש ממנה התאוששות מחדש. נורא היה לראות את מוטי החייכן והתמיר כה חסר ישע, חסר אונים. לא זז, לא מגיב לנעשה סביבו. קשה, כואב, ומפלח את הלב עד היסוד.
גלגלי הזמן המשיכו לנוע, רק במוטי לא השתנה דבר. גם הרופאים כבר לא הביעו תקווה רבה, וניסו להסביר לגב' בידרמן שאל לה להיתפס לאשליה. אך זו לא התכוונה להרפות, לא נתנה לייאוש לעשות בה שמות. היה חושך, ועוד איך, אך היא גירשה אותו בעזרת אור גדול שהזריחה בלב. 'כל עוד יש חיים, יש תקווה', היה המוטו שליווה אותה בדרכה. כל עוד הוא חי, אעשה עבורו את המיטב. אשקיע, אתפלל ואתחנן אליו יתברך, ואייחל לישועתו הרי הוא כל יכול...
הרופאים היו בטוחים שהיא תיכנע בסוף. ככה זה, הם כבר למודי ניסיון, בתחילה באים כולם, מכרים ובני משפחה, מנסים את כוחם בלהעיר ישנים מתרדמתם. אחרי תקופה, הביקורים מתדלדלים ונעשים 'צפופים' פחות. קשה להתמיד במטרה עד אין תכלית.
אבל, גב' בידרמן הייתה עשויה מחומר אחר, מחומר של אמונה ותקווה – מאומה לא השתנה בה גם אחרי חצי שנה ויותר. היא המשיכה להגיע מדי יום, עם סידורה הנצחי ביד ארגנה משמרות של תפילה. "מרדכי בן הניה", נלחש עשרות ומאות פעמים ביממה בתפילה ובתחינה לפני יושב מרום. במקביל ארגנה משמרות מבקרים סביב היממה. דאגה שיהיו מבקרים אצל מוטי כל הזמן, שלא יישאר לבד. "תדברו אליו", היא ביקשה מכל מי שיכול, "המוח הרדום שלו שומע כל דבר". היא ידעה ממקרים דומים שחשוב לגרות את המוח, לא לתת לו להתנוון ולשקוע. היו לה המון הפתעות, היא ניצלה את מקסימום היצירתיות שבה התברכה. הביאה קלטות ושירים, הקליטה את האחים. הרופאים יצאו מגדרם מול המרץ הבלתי נדלה. האם הזו לא איבדה תקווה לרגע. היו עליות וירידות, גם רגעים של שפל מוחלט. עננים סמיכים שבאו, וניסו לגבור על השמש הגדולה שלה. אך היא יכלה להם, לעננים, וניצחה! אחיות המוסד חשבו שהיא לא מודעת לחומרת המצב, "היא משקיעה בו כה רבות, כיצד אינה מתייאשת? האין היא יודעת כמה חמור המצב?" "את חושבת שלא ידעתי." היא שאלה אחר כך בחיוך קל, "ידעתי מצוין, אלא שהאמנתי בבורא כל העולמים הכל יכול, שאין מעצור מלפניו להושיע ברב או במעט, וישועת ה' כהרף עין, צריך להתמיד לבקש ולהתחנן, לא להרים ידיים, לא להתייאש, עד שזוכים לישועה... לא נתתי למילים שלהם לחדור פנימה".
בזכותה התייחסו גם הרופאים אחרת אל ה 'צמח' הזה, הוא טופל ביד נאמנה, ביודעם שעל החולה יש עין פקוחה ואוהבת.
שנה שלימה חלפה... מוטי היה עדיין באותה תנוחה, דומם, בוהה בחלל. שום דבר לא הצביע על השינוי המתקרב, שום סימן לבשורה הטובה שעומדת להתרחש.
זה קרה ביום ההולדת שלו, שבו 'חגג' את מלאות שמונה עשרה. היא הגיעה כהרגלה ובירכה אותו ב"בוקר טוב" עליז, ו"מה נשמע?" לתדהמתה הרבה החלו שפתיו לנוע קלות, משהו שדמה למילה 'אימא' נשמעה. "מ - ו - ט -י!" היא לא יכלה להכיל את ההתרגשות הגדולה, מוטי התעורר! מוטי פקח עיניו וקרא לה! גב' בידרמן זכתה לקצור את פירות עמלה, בנה התעורר לאחר שנה איומה. חזר באיטיות למשפחה. אור האמונה היוקד שלה עשה משהו 'למעלה'. תפילותיה החמות והזועקות הבקיעו רקיעים והורידו עליו ועליהם ישועות ממרומים. ללמדנו שלעולם, אבל לעולם אין להתייאש...
כמו שאמרו חז"ל במדרש רבה "מהו בכל קראנו אליו אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו'. ויש תפלה שנענית לכ' יום ממי את למד מדניאל דכתיב (דניאל י) לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבועים ימים ואח"כ אמר ה ' ש מ ע ה ה' סלחה וגו'. ויש תפלה שנענית לשלשה ימים ממי את למד מיונה דכתיב ויהי יונה במעי הדגה וגו' ואח"כ ויתפלל יונה אל ה' א-לוהיו ממעי הדגה. ויש תפלה שנענית ליום אחד ממי את למד מאליהו דכתיב וייגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ויש תפלה שנענית לעונה ממי את למד מדוד דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון. ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הקב"ה יענה שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה... הרי שאם מתפללים ומתפללים ולא מרפים זוכים בסוף לראות את ישועת ה'...
