(ד, ו) (ברינה יקצורו, עלון 215)
היה זה באחת המסעות בהם נסע הרב משה פארדו זצ"ל, מנהל ומייסד סמינר "אור החיים" בבני ברק והרחיק לאמריקה כדי לגייס כסף עבור מוסדותיו. אך מיד כשהגיע לאמריקה חש ברע. חומו טיפס ועלה והוא היה חייב להיות מרותק למיטתו. ובאותן השעות, התגנבה אל ליבו תחושה ממורמרת: הלא שלוחי מצוה אינם ניזוקין, ואיך ייתכן שאני ההולך לדבר מצוה באופן ברור כל כך, חולה?!
רופא הוזעק למיטתו כמנהג המקום, הוא ביקש להאזין לפעימות ליבו, וכשראה את הציצית הצחורה, התרגש ואמר : "מה?! יש עוד יהודים שלובשים טלית קטן? אני זוכר זאת מהעיירה...".
מעין הארה נזרקה בו באותו רגע, לא לשווא עשה אותי בורא העולם 'חולה' בדיוק במקום הזה, תפקיד מרומם מוטל ככל הנראה על כתפיי... הוא חייך לעבר הרופא בחיוכו הכובש ואמר לו:
"אתה יודע, אמריקה התקדמה עם השנים, כדאי גם לך להצטרף אל הגל החדש של החוזרים לכור מחצבתם ולא לפגר מאחור ..." . "קח לך", הושיט לרופא. היה זה זוג תפילין יקר ערך, בשווי מאות רבות של דולרים, אותו רכש כמתנה עבור נדיבי הישיבה. הרופא חייך, הבטיח להניח את התפילין מידי יום ביומו, ואמר כי אם יבוא אי פעם לבקר בישראל, ירצה לערוך איזשהו ביקור במוסד המעניין שלו. אחר רשם תרופות, נטל את שכרו והלך לו. תוך זמן קצר, התאושש רבי משה מן המחלה, ושוב יכול היה למלא את תפקידיו הרבים, ולאחר מכן לשוב ארצה, להמשך פעילותו הענפה.
הפגישה עם אותו רופא פרחה מזיכרונו לגמרי. השנים חלפו ובאחד הימים, הוא מקבל טלפון במזכירות המשרד. אלמוני מבקש לשוחח עם הרב פרדו. הלה הציג את עצמו בשמו וביקש לבוא למשרד, רבי משה לא הצליח לזהותו, אולם מכל מקום לא נמנע, כמובן, מלהדריך אותו באופן מדוקדק בדרכי הגישה למקום. חלפה שעה קלה, והנה מופיע האורח בפתח. רק כעת נזכר רבי משה, היה זה הרופא הישיש ההוא... הוא קידם את פניו בשמחה. הרופא סיפר לו, שמאז אותה פגישה, לא עבר עליו יום ללא הנחת תפילין, וכי הוא מקיים גם את הבטחתו השנייה ובא לבקר במוסדות. הניח רבי משה יד אוהבת על שכמו וערך לו סיור מקיף בכל האגפים , בפנימיות ובחדרי הלימודים. לבסוף, החזיר אותו אל המשרד ומזג לו כוס שתייה צוננת. "לא יאמן", אמר הרופא, והניח את ידו על השולחן, "בטוח הייתי שמדובר במקום קטן ועלוב, והנה אני מגלה קמפוס שלם, ממלכה מפוארת...", הוא שתק לרגע ואחר אמר: "ראה רבי, אני אדם ערירי, כל חיי חסכתי כסף, אולם אדם אינו חי לעולם... מבקש אני לתרום את כל רכושי לטובת מוסדות "אור החיים"!!! התרגשות עמדה במשרד, רבי משה לא ידע כיצד להודות למיטיב, שהיה עד כה אלמוני ובלתי מוכר. לבסוף, נטל סידור שעמד על שולחנו והקריא לו מתוכו את דברי המשנה (אבות ו, י): "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד", והסביר: "כסף שאדם משאיר בעולם, הוא, לכאורה, כסף אבוד מבחינתו, מלבד תורה ומעשים טובים שרכש בכספו, ולשני הדברים הללו זכית בתרומתך כאן.
בקשתו התממשה, הובא לשם עו"ד נוטריון, והדברים נוסחו כחוק . כשיצא הקשיש, אמר רבי משה: "כמה עיור הוא האדם, כשחליתי לפני שנים באכסניה, התמרמרתי על שאיני מצליח למלא את תפקידי. התנחמתי בעובדה, שבשל אותה מחלה זכיתי לקרב אדם להנחת תפילין, אבל לא שיערתי , שבאמצעות אותה מחלה עצמה, נטעתי את הבסיס לתרומה העצומה, בה זכינו היום" . הנה כי כן, אותה מחלה, אשר נדמתה בתחילה כמידת הדין, היא עצמה התגלגלה והתהפכה למידת הרחמים...
