(Taken from the Sefer Otzar HaYedias Vol. 1, pg. 374)
בתקופה מסויימת נעשה יוקר בארץ ישראל, הדולר עלה מלרה ושמונים לשלש לירות ועשרים, והקהל היה במבוכה מה יהיה ואיך נפרנס. ובתו של הגרי"ז הלוי באה ואמרה לאביה בדאגה מה יהיה, שהיוקר מאמיר והולך. ענה לה הגרי"ז אל דאגה, והוציא את הרמב"ם והראה לה מה שפסק "מזונותיו של אדם קצובים לו" וביאר הגרי"ז בריה נקצב "ממון" ולא "כסף", נגזר על כל אחד כמה קילו בשר יהיה לו וכמה לחמים וכיו"ב, ולא נגזר כמה כסף יהיה לו, א"כ למה לך לדאוג.
והדבר מפורש גם בגמ' שבביצה (דף ט, א) למדו דין זה שמזונותיו קצובים לו מהפסוק דחק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה.
וזה דלא הביאו מרישא דקרא כי חק לכהנים כי המהרש"א משום דאיכא לפרושי כי חק קצוב הוא לכהנים בכסף הניתן להם מאת פרעה ומאותו כסף קנו להם כל מה שיצטרכו, אבל בסיפא דקרא ואכלו את חקם יותר מפורש דמשמע דחק הקצוב להם גופיה אכלו אותו דהיינו לחם כפרש"י בחומש.
היינו שבריה קצבין לאדם "מזונות" ולא כסף ובלשון "מזונותיו של אדם קצובים לו" ולא כספו של אדם קצוב לו.
הוסיף אבי זצ"ל לבאר עפי"ז מאמר חז"ל (ברכות ה, ב) רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא וכו' איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא. היינו שלרב הונא נתקלקל היין ונעשה חומץ ולבסוף נעשה נס ומחיר החומץ עלה ולא היה הפסד לרב הונא (לפי מ"ד), העיר אבי זצ"ל וכי כדי שירויח רב הונא עשה הקב"ה הפסד לאחרים שהם ישלמו עבור בקבוק חומץ יותר יקר.
אלא כנ"ל שלשאר אנשים נגזר עליהם כמה בקבוקי חומץ יצטרכו, ולא נגזר עליהם כמה כסף יהיה להם עבור החומץ, ממילא לא היה להם הפסד כספי, כי הקביה נתן להם הכסף בדרך אחרת, כדי שיהיה להם אפשרות לקנות החומץ, ואילו לרב הונא נגזר שיחזור לו הכסף, ממילא לשניהם לא יצא הפסד.
