מה כתוב בישעיה ואראה את ה', אף שמשה אמר כי לא יראני האדם וחי, כיון שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, והיינו שעל ידי ההעלם וההסתר דאספקלריא שאינה מאירה, יכולים לראות גם מה שאין יכולים לראות באספקלריא המאירה, שזהו מצד המעלה שבבחינת אור חוזר.
ענין אספקלריא שאינה מאירה בעבודת האדם, הוא ענין האור שמאיר על ידי העבודה בהעלם דנפש הבהמית. דהנה, העלם הנפש הבהמית הוא דבר המסתיר את האור, אך אינו כיסוי עבה ביותר, שהרי יש גם בו טוב, בפרט על ידי עבודת הנפש האלוקית לזכך את הנפש הבהמית כו', ולכן עם היות שנשאר במעמד ומצב דנפש הבהמית שהוא ענין של כיסוי, מכל מקום הרי זה כיסוי דק. אך האור שמאיר על ידי העלם הנפש הבהמית הוא אור חוזר, ובו יש מעלה שיכול להגיע למקום שאי אפשר להגיע לשם בדרך אור ישר. וזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה בגוף ונפש הבהמית, שהיא ירידה גדולה ביותר, שהרי הנשמה היא מבחינת רקיע, ולמעלה יותר מבחינת המים, וגם מבחינת האור, ועד לבחינת האור קודם הצמצום. וגם כפי שהוא קודם הצמצום.
מסופר בגמרא שהמלך מנשה הרג את ישעיה הנביא לאחר שטען כלפיו: "משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי - ואתה אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא". ובהמשך הגמרא עונה על הסתירה לכאורה: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה (ולכן בעצם לא ראו את ה' ממש), משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה (ולכן לא ראה את ה' בבחינת פנים)".
שאר הנביאים, כיון שלא הגיעו למדריגת משה, נבואתם היתה באספקלריא שאינה מאירה, לשון "כה אמר ה'", ו"כה" הוא לשון שבו מתייחסים לדבר שנראה מרחוק. לעומת זאת, משה רבינו ראה באספקלריא המאירה.
המשמעות הפנימית
המשמעות הפנימית של ראיית וקליטת אור אלוקי באמצעות אספקלריא שאינה מאירה, היא העבודה עם ההעלם של הנפש הבהמית, להביא את הנשמה לתכלית העילוי. דווקא בגלל ההעלם של הנפש הבהמית, בסופו של דבר הנפש האלוקית מתעלית למצב שלולי ההעלם הזה היא לא היתה יכולה להגיע אליו.
היתרון שהנפש האלוקית מגיעה אליו בעקבות ההעלם וההסתר של הנפש הבהמית (והעובדה שהיא מלובשת בגוף גשמי), הוא שהנשמה מושרשת גם בדרגה יותר גבוהה, שהם דרגה יותר גבוהה מ'רקיע' (כמובא לעיל בעניין שלושת השלבים של "אור, מים, רקיע"), לנשמה יש שורש עוד יותר נעלה שלמעלה גם מבחינת המים, האלוקי הבלתי מוגבל והמיעוט שהיה באור לצורך התהוות העולמות, אם כי באופן אחר באור הבלי גבול עצמו.
שלושת הבחינות: אור, מים, רקיע
הבחינה הכי נעלית מבין השלושה היא הנשמה, ולא זו בלבד אלא שלאמיתו של דבר יש לנשמות ישראל שורש ומקור לא רק בדרגה הכי עליונה של האור, כפי שהוא לפני הצמצום, אלא אצל הקדוש ברוך הוא בעצמו, מקור כל האורות.
ומפרשים את הפסוק במשמעות שכאילו בשעה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם היו מי שנכחו לצידו, ונמצא שנשמות ישראל היו קיימות ומושרשות באלוקות עוד לפני שעלה הרצון לברוא עולמות.
הנשמה הגדולה והעצומה בסופו של דבר, כל מטרת הירידה מלכתחילה היא בשביל שלאחר מכן תהיה עלייה למצב נעלה יותר מזה שהיה קודם הירידה, שאם לא כן איזו תועלת יש מהירידה.
העבודה עם ההעלם
העבודה עם ההעלם של הנפש הבהמית, היא עבודה שמחייבת את האדם לצאת מההגבלות שלו ובכך הוא עובד ה'. העבודה של יציאה מהגדרים וההגבלות לאדם ונשמתו מתעלית אל בלי גבול.
לסיכום, על ידי העבודה עם ההעלם וההסתר של הנפש הבהמית, הנשמה מתעלית בתכלית העילוי, ומגיעה למעלה גבוהה יותר מאשר היתה יכולה להגיע בדרך אור ישר בלבד.
