המצוה
מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר 'פתוח תפתח את ידך לו'. הרואה עני ונאמר 'והחזקת בו וגו'' ונאמר 'וחי אחיך עמך' המבקש ומעלים עין ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה. 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'.
אסור ליתן מתנת חינם לגוי (ומכסין), אבל מפרנסין עניי גוים עם ישראל מפני דרכי שלום. ויש שכתבו אף בלי ישראל ושכן נהגו.
החיוב
חייבים ליזהר במצות הצדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לזרע אברהם, ומי שאינו מרחם יש לחוש ליחוסו, ואפילו עני המחזר על הפתחים חייב ליתן לפחות פעם בשנה שלישית השקל לקיים מצות צדקה. על צדקה נאמר שגדול המעשה מהעושה, שאם יכול לעשות לאחרים שיתנו, גדול שכרו משכר הנותן.
גדר החיוב
בגדר החיוב נחלקו הפוסקים, יש סוברים שמי שאינו עני ונותן מהונו פחות ממה שראוי לו ליתן, כופין אותו ויורדין בפניו לנכסיו ולוקחים מה שראוי לו ליתן. בביאור שיטתם נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שלדעתם חיוב צדקה הוא כשאר חוב דעלמא שממונו משועבד לחוב שלכן יורדים וגובים מנכסיו, ויש שכתבו שחיוב צדקה אינו כחוב דעלמא אבל מ"מ יורדים לנכסיו מדין כופין על המצות שעד שאתה כופהו בגופו כופין אותו בממונו, אך בזה יש שחילק שזה רק במה שבי"ד מחייבים על הצדקה כגון לפדות קרובו אבל צדקה שחייב עצמו בדיבור שדינו כנדר לא נחתינן לנכסיו.
ויש חולקים על עיקר הדין ולדעתם מצות 'וחי אחיך עמך' לא מחייב שעבוד נכסים על המחויב במצוה, ואין יורדין לנכסיו.
אופן הנתינה
צריך ליתן צדקה בסבר פנים יפות ובשמחה, ולהתאונן עם העני על צרתו, ואם נותן בפנים זועפות ורעות איבד זכותו, ואפילו נתן הרבה עובר ואל ירע לבבך, ומ"מ אם רק נותן בעצב שצר לו בנתינתו, שאמנם לא נחשב בכלל שמונה מעלות לצדקה אינו בכלל הלאו האמור, ולא איבד זכותו.
כתב הרמ"א שלא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שלא מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה, ומ"מ המקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן, אבל אם הוא גבאי שלא עשה מממונו אם כתב שמו שנעשה במצותו, יכולים למחוק את הכתב.
