הנה מה טוב ומה נעים להרחיב ברעיון הנשגב של הרה"ק מאפטא זי"ע, על פי הקדמה יקרה מאירת עינים במשנתו הטהורה של ה"שפת אמת" (פורים שנת תרמ"ו), שעמד על המחקר ליישב הפליאה העצומה על מה שקבע מרדכי בהסכמת שאר חכמי הסנהדרין שבאותו הדור, לעשות את ימי הפורים לפרזים ביום י"ד באדר ולמוקפים ביום ט"ו באדר, בימים שכבר נחו מן המלחמה עם אויביהם מזרע עמלק, כמו שכתוב (אסתר ט-כ):
"ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".
ובהשקפה הראשונה תמוה מאד, מה ראו על ככה לקבוע את ימי הפורים בשני הימים שכבר נחו מן המלחמה ולא היה בהם שום נס, ולא קבעו אותם בשני הימים שערכו ישראל מלחמה גדולה עם אויביהם, הפרזים בי"ג באדר והמוקפים בי"ד באדר, שבימים הללו עשה הקב"ה נס לישראל שניצחו את אויביהם מזרע עמלק במלחמה. מבאר ה"שפת אמת" הענין בזה בלשון קדשו:
"מה שקבעו עיקר היום טוב ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה, הגם דלכאורה עיקר היה ניצחון המלחמה. אכן תכלית מלחמת עמלק ימח שמו הוא לבטל המנוחה, כמו שכתוב (דברים כה-יח) אשר קרך בדרך, כמו שכתוב (אסתר ט-יז) ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, שבמנוחה זו הרגו אותו. והענין דכתיב (שמות יז-יד) מחה אמחה, דרשו חז"ל בעוה"ז ובעוה"ב, למטה ולמעלה כו', ולעולם כן הוא שבמלחמה התישו כוחו בגשמיות כדי שיבואו אל המנוחה, ואז שבאו לשורשם הרגו את השורש שלו למעלה, וזה העיקר ועשו אותו יום משתה ושמחה".
הרע, שהוא מתגבר ומתחדש על האדם בכל יום בתכסיסי מלחמה חדשים, כדי שיתעייף מלערוך עמו מלחמה ועל ידי זה יפול ח"ו כפרי בשל ביד היצר, מה יעשה האדם שאין בכוחו להילחם עם היצר בלי הרף.
ונראה כי חכמינו ז"ל עצמם מגלים לנו תשובה ברורה על שאלה זו, כי אחרי שהביאו את שני המאמרים של רבי יצחק ורבי שמעון בן לקיש על "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" הסמיכו מיד אחריו את המאמר: "תנא דבי רבי ישמעאל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ".
כאשר נתבונן במאמר זה נראה בחוש כי תנא דבי רבי ישמעאל התכוון לתת לנו בכך תשובה ברורה לא רק איך לנצח את היצר הרע, אלא גם איך למצוא מקום מקלט שיוכל איש ישראל למצוא שם מנוח ממלחמת היצר עצמה, כדי שיוכל להתמלא שם בכוחות חדשים להילחם עם היצר הרע, גם אחרי שיצטרך לצאת מבית המדרש לעסוק בפרנסתו.
וזהו שמכנה תנא דבי רבי ישמעאל את היצר בתואר "מנוול" זה, כי הוא מנהל מלחמה תמידית עם איש ישראל בלי הרף, ואפילו כשרואה שאדם משתדל בכל כוחו להתגבר עליו, הוא מחפש תחבולות חדשות איך להמשיך במלחמות עמו, כדי שיתעייף ולא יהיה לו כח להילחם כנגדו. ועל כך נתן לנו עצה נפלאה: "משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ", כי מפאת קדושת המקום והתורה, אין לו שם שום שליטה להילחם עם איש ישראל, ועל ידי זה יוכל לעסוק בתורה במנוחת הנפש.
כעבדא קמיה מאריה
נראה להרחיב בביאור דברי הקדושים, על פי מה ששנינו בגמרא (סוכה נב.): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו-ה) רק רע כל היום". עוד שנינו (שם נב:): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז-לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר (שם לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו".
הביאור בזה על פי יסוד גדול בדרכי המלחמות, כי המנוחה לאנשי הצבא הלוחמים היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה עצמה, שהרי אפילו גיבורים גדולים הנלחמים כאריות בעוז ובגבורה כנגד אויביהם צריכים מדי פעם לנוח ולאזור כוחות חדשים כדי שיוכלו להמשיך במלחמה. כך ברא הקב"ה את האדם שהוא צריך לנוח ולרענן את כוחותיו, ואם לא ינוח אין מציאות בעולם שלא יתעייף ויפול במערכת המלחמה.
לפי זה נשכיל להבין תכסיסי המלחמה של היצר הרע שמתגבר בכל יום במלחמות חדשות, כדברי רבי יצחק (קידושין ל:). או כפי ששנינו בגמרא: "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום". כי אפילו כשהוא רואה שלא הצליח להפיל את האדם ברשתו פעם ופעמיים, בהיותו עומד כסלע איתן שלא ללכת אחר עצת היצר, הוא ממשיך להתגבר עליו בכל יום בתחבולות חדשות, ביודעו שאם ימשיך להילחם כנגד האדם בלי הרף, הרי בסופו של דבר מפאת היותו בשר ודם יתעייף ויפול ברשתו.
אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש
אלא שלפי זה נשאלת השאלה, מאחר שחכמינו ז"ל מעידים כי כך היא דרכו של היצר הרע, שהוא מתגבר ומתחדש על האדם בכל יום בתכסיסי מלחמה חדשים, מה יעשה האדם שאין בכוחו להילחם עם היצר בלי הרף? התשובה היא: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש".
