המשמעות של ויקהל משה ועשיית המשכן לאחר חטא העגל
Chabad Research Unit | March 21, 2025
Print This Article
View Original PDF

המשמעות של ויקהל משה ועשיית המשכן לאחר חטא העגל

Chabad Research Unit | June 27, 2025

משה גו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – קאי בפשטות על ציווי "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". קדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת (כדרשת רז"ל), כיון שהשבת היא למעלה מהמשכן, אבל עיקר הענין ד"ויקהל משה" היה בשביל ציווי עשיית המשכן.

ועפ"ז יובן הטעם שהוצרך להיות "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – דכיון שהמשכן הוא ענין כללי, שהרי ע"י "ועשו לי משכן" נעשה "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל", לכן הוצרכו כל ישראל להיות נוכחים בשעת הציווי על עשיית המשכן.

רש"י: שהענין ד"ויקהל משה" היה "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר", עפ"ז יש לבאר גם מה שאז אמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך" – כיון שהענין ד"ויקהל משה" מתייחס לציווי עשיית המשכן ועשיית המשכן קשורה עם הענין ד"סלחתי כדברך", הסליחה על חטא העגל שהיתה ביוהכ"פ, ועשיית המשכן היתה על בקשתו של משה רבינו מהקב"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", דהיינו שתהי' בישראל השראת אלקות בבחינת הפלאה ("ונפלינו").

הנה, יש בחינת האלקות המתלבשת בטבע, שאותה משיגים גם חכמי אומות העולם ע"י ההתבוננות בעולמות, שהתבוננות זו מביאה (ומכרחת) את ההכרה במציאות אלקות המהווה אותם, ובכללות הרי זה בחינת ממלא כל עלמין, האור המתלבש בעולמות, שמטעם זה אפשר להכריח מציאותו ממציאות העולמות; אבל "ונפלינו גו'" פירושו – שבישראל יומשך בחינת האלקות המופלא מבחינת ממלא, והמופלא גם מבחינת סובב, שהוא ענין המשכת עצמותו ית' ממש.

בשעת עשיית המשכן, שעליו אמר הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובקשה זו נתמלאה בעצמי הוא השוכן, עצמותו ומהותו, כי ע"י הקמת המשכן נעשית דירה לו ית' בתחתונים, שענין הדירה הוא לעצמותו ומהותו, כמשל דירת האדם, שעצם ומהות האדם דר בדירה, וגם כמו שהוא ערום בלי לבושים, ועד"ז בענין הדירה למעלה.

אמנם, כדי שענין זה יבוא לידי פועל – הוצרכו להמתין עד למחרת יוהכ"פ, שבו אמר הקב"ה "סלחתי כדברך": אחר שנסתיימו ארבעים יום השניים, וכבר מחל להם הקב"ה על החטא – לא עד יוהכ"פ – גם לא לבד, אבל עדיין לא היתה זו אלא מחילה בלבד, אבל עדיין לא היה הריצוי דהקב"ה לבני ישראל כמו קודם החטא. ורק לאחר ארבעים יום האחרונים, כשנפעל ענין הריצוי, שישראל נעשו מרוצים להקב"ה כמו קודם החטא, ועוד יותר מקודם החטא, שהרי ענין התשובה הוא "כפליים לתושיה".

ונוסף לזה היתה אז גם המעלה דאתערותא דלתתא – כדיוק הלשון "סלחתי כדברך", "בשביל מה שאמרת", וכידוע שאתערותא דלעילא הבאה ע"י אתערותא דלתתא היא למעלה מאתערותא דלעילא הבאה מצד עצמה (וזוהי המעלה דיוהכ"פ על חודש ניסן).

משה גו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – קאי בפשטות על ציווי "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". קדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת (כדרשת רז"ל), כיון שהשבת היא למעלה מהמשכן, אבל עיקר הענין ד"ויקהל משה" היה בשביל ציווי עשיית המשכן.

ועפ"ז יובן הטעם שהוצרך להיות "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – דכיון שהמשכן הוא ענין כללי, שהרי ע"י "ועשו לי משכן" נעשה "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל", לכן הוצרכו כל ישראל להיות נוכחים בשעת הציווי על עשיית המשכן.

רש"י: שהענין ד"ויקהל משה" היה "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר", עפ"ז יש לבאר גם מה שאז אמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך" – כיון שהענין ד"ויקהל משה" מתייחס לציווי עשיית המשכן ועשיית המשכן קשורה עם הענין ד"סלחתי כדברך", הסליחה על חטא העגל שהיתה ביוהכ"פ, ועשיית המשכן היתה על בקשתו של משה רבינו מהקב"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", דהיינו שתהי' בישראל השראת אלקות בבחינת הפלאה ("ונפלינו").

הנה, יש בחינת האלקות המתלבשת בטבע, שאותה משיגים גם חכמי אומות העולם ע"י ההתבוננות בעולמות, שהתבוננות זו מביאה (ומכרחת) את ההכרה במציאות אלקות המהווה אותם, ובכללות הרי זה בחינת ממלא כל עלמין, האור המתלבש בעולמות, שמטעם זה אפשר להכריח מציאותו ממציאות העולמות; אבל "ונפלינו גו'" פירושו – שבישראל יומשך בחינת האלקות המופלא מבחינת ממלא, והמופלא גם מבחינת סובב, שהוא ענין המשכת עצמותו ית' ממש.

בשעת עשיית המשכן, שעליו אמר הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובקשה זו נתמלאה בעצמי הוא השוכן, עצמותו ומהותו, כי ע"י הקמת המשכן נעשית דירה לו ית' בתחתונים, שענין הדירה הוא לעצמותו ומהותו, כמשל דירת האדם, שעצם ומהות האדם דר בדירה, וגם כמו שהוא ערום בלי לבושים, ועד"ז בענין הדירה למעלה.

אמנם, כדי שענין זה יבוא לידי פועל – הוצרכו להמתין עד למחרת יוהכ"פ, שבו אמר הקב"ה "סלחתי כדברך": אחר שנסתיימו ארבעים יום השניים, וכבר מחל להם הקב"ה על החטא – לא עד יוהכ"פ – גם לא לבד, אבל עדיין לא היתה זו אלא מחילה בלבד, אבל עדיין לא היה הריצוי דהקב"ה לבני ישראל כמו קודם החטא. ורק לאחר ארבעים יום האחרונים, כשנפעל ענין הריצוי, שישראל נעשו מרוצים להקב"ה כמו קודם החטא, ועוד יותר מקודם החטא, שהרי ענין התשובה הוא "כפליים לתושיה".

ונוסף לזה היתה אז גם המעלה דאתערותא דלתתא – כדיוק הלשון "סלחתי כדברך", "בשביל מה שאמרת", וכידוע שאתערותא דלעילא הבאה ע"י אתערותא דלתתא היא למעלה מאתערותא דלעילא הבאה מצד עצמה (וזוהי המעלה דיוהכ"פ על חודש ניסן).

PDF Preview