מעתה יאירו עינינו להבין דבריו הנפלאים של ה"שפת אמת", כי הטעם שקבעו מרדכי ושאר חכמי הסנהדרין את שני ימי הפורים של הפרזים והמוקפים ביום שנחו בו ישראל מהמלחמה כנגד אויבי ישראל, הוא באמת חלק בלתי נפרד ממחיית עמלק, שהרי כפי המבואר עמלק נלחם בישראל על ידי שהוא מונע מהם את המנוחה, אמנם עיקר הניצחון על עמלק הוא כאשר אנו זוכים למצוא מנוחה ממלחמותיו על ידי שאנו דבקים בתורת ה'.
ויש להוסיף נקודה חשובה על פי מה שדרש רבא בגמרא (שבת פח.), כי בפורים קיבלו ישראל את התורה שוב מאהבת הנס, ולמד כן ממה שכתוב במגילה (אסתר ט-כז): "קימו וקבלו היהודים, קיימו היהודים מה שקיבלו כבר". לפי זה יש לומר כי היהודים בערי הפרזות שניצחו את המלחמה בי"ג באדר, קיימו וקיבלו עליהם את התורה מאהבה למחרת בי"ד באדר מאהבת הנס, ובכח התורה מצאו מנוחה גם ממלחמה הרוחנית של עמלק, ואילו בשושן שנלחמו עוד יום אחד וניצחו את אויביהם בי"ד באדר, קיימו וקיבלו את התורה מאהבה למחרת בט"ו באדר, ובכח התורה מצאו גם הם מנוחה ממלחמה הרוחנית של עמלק, ומטעם זה קבעו את שני ימי הפורים ביום אשר נחו בו היהודים מאויביהם, כי ביום שקיבלו את התורה מאהבה נחו ממלחמת עמלק.
מעתה כאשר נשלב הפנינה היקרה שלמדנו מדברות קדשו של ה"אוהב ישראל", שהקדימו חכמינו ז"ל פרשת פרה להסמיכה לימי הפורים כדי לטהר את ישראל מהלכלוך שנדבק בהם במלחמתם עם עמלק, עם הפנינה היקרה שלמדנו מדברות קדשו של ה"שפת אמת", שהניצחון על עמלק הוא דוקא ביום המנוחה מהמלחמה, נשכיל להבין כי התפקיד של ישראל ביום המנוחה ממלחמת עמלק הוא לנקות ולטהר עצמם מן הרושם הרע שנדבק בהם בעת המלחמה עם היצר, באופן ששני הדברים עולים בקנה אחד כפתור ופרח.
מה נפלא לפרש בזה מקרא שכתוב במלחמת עמלק (דברים כה-יט): "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה [דוקא ביום המנוחה מהמלחמה הקשה עם עמלק שהסתיימה בניצחון של ישראל], אז העבודה המוטלת עליך היא תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", דקדק הכתוב לומר "זכר עמלק" שהוא האבק והלכלוך שנדבק בנו בעת המלחמה.
והנה פלא והפלא כי גם אחרי יום המנוחה ממלחמת עמלק, שנצטווינו למחות בו את "זכר עמלק" שנשאר בנו מהמלחמה עם היצר הרע, עדיין הוסיפו חכמינו ז"ל להקדים שבת פרה שיש בה טהרתן של ישראל ולהסמיכה לפורים, כמו שביאר הרה"ק מאפטא זי"ע כדי לטהר את ישראל מהלכלוך שנדבק בהם מהמלחמה הקשה בכל דור ודור עם עמלק שהוא היצר הרע, והרי זה בבחינת טהרה אחרי טהרה שנשלמת בשבת פרה.
זכור את אשר עשה לך עמלק – ל"ך בגימטריא נ' שערי טומאה
בדרך זו במסילה נעלה לבאר את דברות קדשו של הרה"ק מאפטא זי"ע ביתר שאת, איך חוקת הפרה מטהרת אותנו משמץ הרע שנדבק בנו ממלחמת עמלק בימי הפורים, על פי מה שנקדים להתבונן במלחמת עמלק בפרשת כי תצא (דברים כה-יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". וצריך ביאור איך יתכן שבאותו זמן שכל העמים פחדו מישראל, כמו שכתוב בשירת הים (שמות טו-טו): "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען", והנה מכל אלה לא נבהל עמלק ויצא להילחם עם ישראל ברפידים.
נקדים מה שכתב הגה"ק מצאנז זי"ע ב"דברי חיים" (סוף פרשת אמור), כי עמלק כולל בתוכו את כל נ' שערי טומאה, ובלשון קדשו: "וכריתת זרע עמלק, דגם הוא נגד הקדושה, כולל כל הנו"ן שערי טומאה". ויש לומר כי זהו הרמז בכתוב (במדבר כד-כ): "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". כי עמלק מצד היותו שער הנ' של הטומאה, הרי הוא ראש ושורש לכל כוחות הטומאה. "ואחריתו עדי אובד", ביטולו יהיה רק באחרית הימים כאשר יתגלה לנו שער הנ' של הקדושה.
והנה ידוע מה שמבואר בספרים הקדושים ומקור הדבר בסידור האריז"ל [הנקרא סידור רבי שבתי] בהגדה של פסח (מצה זו שאנו אוכלים): "ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב-לט), כי בגלות מצרים שקעו ישראל במ"ט שערי טומאה, ואם היו נשארים במצרים עוד רגע אחד, היו שוקעים בשער הנ' של הטומאה ולא היו יכולים לצאת משם לעולם, לכן לא יכלו להתמהמה במצרים.
והנה בשל"ה הקדוש (מסכת פסחים אות לג) מבאר הטעם שאם היו שוקעים ישראל בשער הנ' לא היו יכולים לצאת ממצרים, על פי המבואר בגמרא (ר"ה כא:): "חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד", שנאמר (תהלים ח-ו): "ותחסרהו מעט מאלקים". ומכיון שמשה לא השיג אלא מ"ט שערי בינה, לכן לא היה מסוגל להוציא את ישראל רק ממ"ט שערי טומאה, הנה הדברים בלשון קדשו:
"ויציאת מצרים נזכר נ' פעמים נגד נ' שערי בינה, ומ"ט השיג משה והם מ"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל, ואילו הגיעו ח"ו לשער הנ' של טומאה, לא היה באפשריות לצפצף ולעלות על ידי הקדושה, כי אף למשה רבינו ע"ה לא היתה השגה בשער הנ' של קדושה, ממילא היו ישראל ח"ו משוקעים בקליפה עדי עד".
מעתה נוכל להבין עצתו הרעה של עמלק הרשע, כי כאשר ראה שכלל ישראל יצאו ממצרים לפני הזמן, משום שלא היו יכולים להתמהמה במצרים כדי שלא ישקעו בנ' שערי טומאה, כי אז לא היה משה יכול להוציאם מכיון שלא זכה לשער הנ', לכן שת עמלק עצה בנפשו, כי היות והוא שער הנ' של הטומאה בבחינת "ראשית גוים עמלק", אם כן הרי הוא יכול להילחם כנגד ישראל, שהרי אפילו בהיותם קשורים עם השגתו הגדולה של משה לא יוכלו לזכות אלא למ"ט שערי בינה.
