אנו אין לנו אלא הוראות רבותינו נשיאינו שצריכים לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, מתוך צפי' ותקוה וייחול לביאת משיח צדקנו!
...בעמדנו ביום ההילולא דכ"ק אדמו"ר מהר"ש, שאין "מזלו גובר"... - ישנה הוראה נתינת כח מיוחדת להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הקשורים עם בעל יום ההילולא, ובמיוחד - בלימוד תורת החסידות (לימוד תורתו וכו'), ובכללות - הפצת המעיינות חוצה.
וכללות העבודה היא באופן ד"אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (ע"פ הפסוק תהלים קכג, א), כלומר: בד בבד עם ההתעסקות בעבודתו בענינים הכי נעלים (עד ש"אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים") - אינו מסתפק בזה, אלא הוא מתפלל ומבקש ותובע באופן של "שעוררנו": "יתנו ה' ותנו ה' רב שבענו בוז", "רבת שבעה לה נפשנו הלעג ה' הבוז גו'", היינו, שאין באפשרותו לסבול עוד את אריכות הגלות, ולכן מבקש "כבר סיום קץ הגלות"!
ג. ישנם יהודים החושבים שהיות שהם לומדים תורה, ויודעים את התורה כולה (כפי שמדמים הם בעצמם) - כולם הם "מביני שמעון" אצלן אין גלות, "טוב" להם בגלות, רחמנא ליצלן, כי העיקר הוא שביכולתם לשבת וללמוד תורה!
עצם העובדה שהוא מדמה לעצמו שהוא יודע את התורה כולה - מורה כבר על גודל החושך שבו הוא נמצא! ונוסף לזה: אוי ואבוי ללימוד ידיעת התורה שלו כאשר הוא נמצא במעמד ומצב שיכול" לו להשאר בגלות מפני שהוא לומד תורה!!!
הרמב"ם פוסק - הן בהלכות תשובה (פ"ט ה"ב) והן בהלכות מלכים (פ"ב ה"ד) - ש"נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כו'", כלומר, שאפילו "חכמים ונביאים" אמיתיים שיודעים את התורה (ועאכו"כ שאר כל ישראל) אינם מסתפקים בלימוד וידיעת התורה עכשיו, אלא הם מתאוים ומצפים ומייחלים לביאת המשיח (שדוקא אז יוכלו לעסוק בתורה כדבעי); ודוקא - לעומת זאת - "טוב" לו בגלות, העיקר שביכולתו לשבת וללמוד תורה! - היפך פס"ד הרמב"ם!
כאשר מביאים לו הוכחה ממ"ש בסידור "כי לישועתך קוינו כל היום" - טוען הוא ש"סידור" אינו שייך אליו, כי הוא שייך לפלפול בדברי הרמב"ם וכיו"ב; אבל האמור לעיל הוא פס"ד הרמב"ם!
מצד אחד - מכריז הוא על גודל ענוותנותו, באמרו שאינו פוסק הלכות וכו' (ודבריו הם באופן ד"מילתא במעמא" - מאחר שעוסק בלימוד הסוגיות התלמודיות בישיבות, ולא בפסקי הלכות בנוגע למעשה בפועל), ומפרסמים דברים אלו באופן של דפוס וכו'; וביחד עם זה - מרהיב עוז בנפשו לפסוק היפך דברי הרמב"ם, באמרו ש"טוב" לו להשאר בגלות מאחר שביכולתו ללמוד תורה - היפך דברי הרמב"ם ש"חכמים ונביאים" שעסקו בתורה וידעו את התורה באמת, "נתאוו כו' לימות המשיח"!
מדוע מדברים אודות ענין זה - לפי שישנם כאלו הנמצאים במעמד ומצב כזה שדבריו של פלוני עושים עליהם רושם, ופועלים אצלם ענין של ביטול כו'!
מה יש לך להתרשם מדבריו של פלוני - כאשר הוא פוסק היפך דברי הרמב"ם?! ובכלל - מה איכפת לך ומה מעניין אותך מה הם דבריו של פלוני?! - אנו אין לנו אלא דברי התורה הזאת, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ואין לנו אלא הוראות רבותינו נשיאינו שצריכים לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, מתוך צפי' ותקוה וייחול לביאת משיח צדקנו!
ד. וכאמור לעיל - בעמדנו ביום ההילולא דאדמו"ר מהר"ש, ישנה נתינת כח מיוחדת להוסיף בכללות העבודה: והפצת המעיינות חוצה, כלומר, לא זו בלבד שמביאים את "מי המעיין" חוצה, אלא כדו"ק הלשון "יפוצו מעיינותיך חוצה", שה"מעיינות" עצמם צריכים לבוא באופן של הפצה "חוצה".
ועפ"י המבואר בקונטרס העבודה ודא"ח והפצת המעיינות חוצה בפרטיות דוקא - מובן, שהענין הכללי דהפצת המעיינות חוצה צריך לבוא גם בענינים פרטיים, כלומר, בכל עניני ה"מבצעים":
לכל לראש - המבצע דאהבת ישראל ואחדות ישראל, ונפעל ע"י ענין החינוך - הן חינוך עצמו, והן חינוך הזולת.
ומהן באים ל"צינורות" שאר המבצעים הפרטיים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמי', נרות שבת קודש, כשרות האכילה ושתי', וטהרת המשפחה.
וכמו כן המבצע שהזמן גרמא - לאחד את כל ישראל ע"י שכל יהודי ירכוש אות באחד מספרי התורה הכלליים, כי כל ספרי התורה מאוחדים זה עם זה, ומאחדים כולם עם ס"ת הראשונה שכתב משה רבינו באותו יום שבו מלאו ימיו ושנותיו - "מזלו גובר" (והרי ענינו של משה רבינו שייך לכאו"א מישראל, כי אצל כאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משה רבינו, שלכן ענין הוראת היא "מילתא זוטרתי" אצל כאו"א מישראל).
וע"י הפעולות בכל הענינים האמורים לעיל - מקרבים וממהרים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כפס"ד הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) "עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
וענין זה קשור גם עם ההוראה והלמידה מכללות הענין דיום ההילולא - כאמור לעיל שענין "מזלו גובר" עד ליד הידועה ומפורסמת את ביאת "מזל חזי".
ובקרוב ממש זוכים לקיום בקשת בנ"י: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" גו' עד הענין ד"גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, באופן ד"עני רוכב על חמור" ("וחמור" בשמיים), ורז"ל פירשו ע"ד כאוס "עם ענני שמיא" לארצנו הקדושה, ולירושלים עיר הקודש - "עיר שחוברה לה יחדיו" (כמ"ש בפרק תהלים הקודם), ולבית המקדש השלישי - "מקדש אד-ני כוננו ידיך", ומתוך שמחה וטוב לבב.
