את חכמת האדם היא לצלוח את המסלול הזה במקומו מתוך עמידה איתנה ובהירות.
בראשית דרכו היה אברך צעיר לימים - עילוי מופלג, חריף עצום, בקי בכל חדרי תורה, חרוץ מאין כמוהו ושקדן שאין לו אח וריע.
מרוב חריפות המשקה וכוויות הגרון כמעט יצאה נשמתו! הוא התעלף במקום, נפל ארצה ואיבד את הכרתו.
לאחר נישואיו סמך אותו חמיו העשיר, שהכיר בגדולתו של חתנו ונטל על עצמו את כל הוצאות מחייתו כדי שיוכל לשקוד על התורה.
אולם חמותו הייתה אשה קשה, מרה וזועמת, והתנגדה לו בכל תוקף, היא היתה משפילה ומבזה אותו יומם ולילה.
רבינו הזקן ישב בעליית הגג, בקומה השנייה מעל הבית. שם ייחד לו חדר לימוד גדול, ושקד על התורה ימים ולילות ברציפות ובהתמדה שאינה מצוייה.
והיא הייתה עומדת למטה ומכנה את העילוי הקדוש בשם 'בטלן!', ומביישת אותו לעיני כל.
אם היה מתעכב מעט בליל שבת בתפילה, בכוונות ובהתלהבות של קודש, ידעה נפשו מה מצפה לו בבואו הביתה:
חמותו הייתה מזרזת בזדון את כל בני הבית לעשות קידוש ולאכול במהירות, מנקה ומפנה את השולחן כליל, ולא משאירה לחתנה אפילו פת לחם אחת או שיירי מאכל!
אך האם רבינו הזקן פצה פיו להשיב לה?
האם הטיח בה דברים או התלונן לפני חמיו?
אף פעם לא השיב לה מילה אחת של כעס או תרעומת!
הוא קיבל את הבזיונות הנוראים בדממה מוחלטת ובהכנעה עילאית, ורק גזר על עצמו מכאן ולהבא להזדרז בתפילת ערב שבת כדי שלא להגיע שוב לידי כך.
מתוך אותם בזיונות מרים, מתוך אותה עמידה שקטה בנסיונות הבית, ומתוך אש ההתמדה שלא כבתה לעולם - צמח ועלה רבנו הזקן להיות רבן של ישראל, מורה דרך לרבבות ומאור הגולה לדורות עולם.
כי מי שמחזיק בתנור פנימי של תורה ויראה שאינו פוסק לעולם, מקבל את ייסוריו באהבה ואינו מסיח דעתו מן הבורא - שום חושך שבעולם אינו יכול לכבות את אורו הנצחי.
ונספר עוד:
פעם אחת הרחיקה לכת במעשיה: הוא שב מן התפילה, והיא החביאה והעלימה אפילו את היין והמיץ שנועדו לקידוש, בכוונה תחילה להציק לו ולשבור את רוחו.
חיפש בחדר ומצא אך ורק בקבוק של 'יין שרף'.
כדי שלא לבטל את מצוות עשה של קידוש היום על הכוס, קידש על יין השרף ושתה ממנו שיעור רביעית בבת אחת על קיבה ריקה.
מעשה נורא אירע באותם ימי עליה וצירוף של רבינו הזקן בבית חמיו בעיר ויטבסק.
היה זה בערב חג הפסח, שעה שכל הבית רוגש וטורח בהכנות החג. שחטו שם עגל מפוטם לצורכי סעודות יום טוב, והתעורר בקרביו ספק טריפות חמור בבשר ובריאות.
החמות, שחיפשה בכל עת עילה להשפיל את חתנה הקדוש, צעקה בלעג ובקנטור לפני המשרתים: 'קחו את השאלה אל 'הבטלן' היושב בעליה!'
הביאו לפניו את הריאה. רבינו הזקן, שהיה למוד בזיונות ומעביר על מידותיו בדממה, הציץ בה עמוקות לרגע קט, וענה בפשיטות ובביטחון: 'הבשר הזה כשר למהדרין, מותר באכילה ללא שום פקפוק!'
היא שמעה זאת וקפצה כמוצאת שלל רב: 'אה! הוא מכשיר את הטריפה?! הרי בארצותינו נוהגים להחמיר כדעת הרמ"א ולא כהכרעת השולחן ערוך והספרדים, כיצד הוא מעז להקל!'
רבינו הזקן עמד על דעתו: הוא הכריע על פי עיקר הדין, ואף שביקש מחילה מראש על שנטה להקל מול מנהג המקום - על פסק ההלכה לא היה מוכן לוותר כמלוא נימא.
שמחה החמות בלבה: 'סוף סוף נפל לידי קלף מנצח!'
החלה לצעוק בבית: 'הבטלן הזה לא יישאר כאן עוד רגע אחד! נשליך אותו מכל המדריגות אל הרחוב, נפרסם את חרפתו ברבים!'
שלחה החמות שליח בהול אל רב העיר, הציגה לפניו את הריאה וטענה שחתנה הכשיר טריפה.
הביט רב העיר בסירכא, נבהל ואמר מיד: 'חס ושלום! בשר זה נבילה וטריפה גמורה, איסור גמור ליגוע בו!'
אך רב העיר היה ירא שמים מרבים. הוא הכיר את רבינו הזקן, ידע שאף על פי שהוא אברך צעיר לימים, בן עלייה ענק הוא, ותפילתו הבוקעת בדביקות עילאית ובבכיות מעידה עליו שאינו אדם מן השורה.
הלך רב העיר בבהילות אל אב בית הדין המופלג בעיר לדון עמו בעניין.
דנו יחד, ואמר אב בית הדין: 'לפי שורת הדין הריאה אכן טריפה. אך כיצד ייתכן שתלמיד חכם מופלג כזה ייכשל ויכשיל? הרי יתבזה כבוד התורה ברבים!'
אמרו: 'נשלח לקרוא לו לבית הדין'. עצר אב בית הדין ואמר: 'חלילה לנו להטריחו! אדם קדוש שכזה - אנו נלך אליו בכבודנו ובעצמנו!'
וכך היה:
באמצע ערב הפסח, בשעת הלחץ הגדולה, עולים רב העיר ואב בית הדין בכבודם ובעצמם אל עליית הגג שבה ישב רבינו הזקן. כבוד גדול שלא נראה כמותו!
נכנסו ושאלוהו בחרדת קודש: 'ילמדנו רבינו, על מה סמכת להתיר את הבשר הזה, בשעה שהכל פוסקים לאסרו?'
פתח רבינו הזקן את ספר הש"ך על שולחן ערוך יורה דעה.
ישב עמהם, קרא את לשון הש"ך מילה במילה, והאיר להם את כוונתו הפנימית במשקפיים חדשות ומאירות שלא שערום מעולם!
תוך דקות ספורות נדהמו שני גדולי הדור: הם ישבו על כס ההוראה ופסקו הלכות במשך ארבעים שנה שלימות, ומעולם לא זכו להבין את עומק דברי הש"ך הללו כפי שהסבירם האברך הצעיר הזה ברגע אחד!
נתמלאו התפעלות עצומה וחרדה, נפלו על צווארו, ביקשו את מחילתו ואמרו בהתרגשות: 'בשר זה חלק וכשר למהדרין מן המהדרין! ואנו גוזרים שאין אנו זזים מן הבית הזה, עד שבעלת הבית תגיש לפנינו לאכול מן הבשר הזה בסעודת החג!'
אך האם הועילה האמת הברורה כדי לשבור את שנאת החמות?
מאומה לא הועיל!
היא המשיכה לבזותו, להשפילו ולרדוף אותו ביתר שאת...
אנשים מושחתים בעולם, האומרים לך בפיהם: 'אוהבים אותך, מעריכים אותך', אך בכל חיבוק כזה הם רק נועצים סכין עמוקה יותר בגבך.
אהבה עקומה כאהבת
והישמעאלים:
ישנם
זוהי
הבדואים
הוא מקבל אותך בפתח האוהל בקריאות 'מרחבא! אהלן וסהלן!', עורך לפניך שולחן רחב ידיים עם פיתה דרוזית, צלחת חומוס מעופשת ושמן זית עכור שכל הטועם ממנו מקבל קלקול קיבה ומחלות, אך בעודך קם לצאת מן האוהל שבע ומחייך - הוא שולף פגיון מאחורי גבו ונועץ אותו בלבך!
ה' יצילנו מאהבה תפלה ומקולקלת שכזו - לא מדובשם ולא מעוקצם, שלא יאהבונו ושלא ירעו לנו!
כך סבל רבינו הזקן עד קצה גבול הסיבולת...
יום אחד הגיעו מים עד נפש וכלו כל הקיצין!
קרא רבינו הזקן לרעייתו הצדקת, הרבנית סטערנא ע"ה, שהייתה נאמנה לו בכל ליבה, ידעה את עומק ייסוריו והלכה אחריו בעיניים עצומות.
אמר לה: 'בתי, הגענו לקצה גבול הסיבולת האנושית! עוד שעה אחת של שהייה בבית הזה - והרי זה אובדן כוחות ופיקוח נפש ממש!'
קם, נטל את מקלו ותרמילו, פרש מאותו בית
הגיע
ויצא לדרכו.
לעיירה ליאדי, ומשם החל לבנות את ממלכת החסידות:
בתחילה ניתן לו בית מדרש קטן, אך מתוך אותה ענווה ופשיטות החלו מעיינותיו לפרוץ חוצה בעוצמה אדירה. אורו זרח והקיף את כל פזורות ישראל, חיבר את ספר התניא קדישא ואת השולחן ערוך, והעמיד רבבות חסידים ואנשי מעשה. שמו יצא למרחקים כאחד מגדולי ומאורי האומה לדורות עולם!
לימים, כאשר שמעה החמות על שמעו הגדול של חתנה שהפך לרבן של ישראל ולמנהיג רבבות, נתמלאה חרטה ובושה.
שיגרה אליו מכתב תחנונים מלא דמעות: ביקשה את סליחתו ומחילתו על כל הבזיונות, והתחננה שישוב לעירם, כשהיא מתחייבת ליטול על עצמה את כל מימון והחזקת החצר והחסידות כולה מכספה הרב!
נטל רבינו הזקן את קולמוסו והשיב לה משפט קצר, עמוק ונוקב עד התהום:
'אחר שהתינוק יוצא ממעי אמו ומן הרחם אל אוויר העולם - שוב אינו חוזר לשם לעולמי עולמים!'
ונפרדו דרכיהם לנצח.
כי כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה על האדם לצאת ממיצריו ולצעוד בנתיב האמת לנתק את כבלי ההשפלה ולפרוץ אל מרחבי הקדושה וההשפעה - אין מביטים לאחור, אלא הולכים וגדלים, הולכים ונוסעים, עד שמתמלא כל העולם כולו מכבוד שמו יתברך.
