אזהרה בעינוי מנלן

לריש לקיש הא דכתיב "כי כל הנפש אשר תעונה" ולא כתיב אזהרה בעינוי, הטעם הוא מפני שא"א לכתוב בלשון אזהרה, דאם היה כתוב "לא יאכל" אכילה בכזית משמע, והתורה לא חייבה אלא כשמתיישבת דעתו, ואם היה כתוב "לא תעונה" היה משמע שצריך לאכול, ואם היה כתוב "השמר פן (תבוא לידי) לא תעונה" א"כ נפישי לאוי דהשמר ופן שניהם לא תעשה ושמא לא רצה הכתוב להרבות בו לאוין, ואם היה כתוב "השמר במצות עינוי" הרי השמר דעשה הוא עשה, אך קשה דהוה מצי למיכתב "אל תסור מן העינוי". לתנא דברייתא לומדים אזהרה בעינוי גז"ש עצם עצם ממלאכה, ובמלאכה כתיב "וכל מלאכה לא תעשו". לתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מגז"ש עינוי עינוי מנערה המאורסה. לרב אחא בר יעקב לומדים שבת שבתון משבת בראשית. ולרב פפא יוה"כ עצמו קרוי שבת, דכתיב "תשבתו שבתכם".

תוספת יוה"כ-

אין כרת ולאו על איסור מלאכה ואכילה בתוספת יוה"כ, דכתיב "בעצם היום הזה" לגבי חיוב כרת בין לענין מלאכה בין לענין עינוי, וכן באזהרת מלאכה, וכ"ש שאזהרת עינוי אין בתוספת (דמלאכה חמורה שאסורה גם בשבת, משא"כ עינוי), אבל ביוה"כ עצמו בין ביום ובין בלילה יש לאו וכרת על מלאכה, דחמשה קראי כתיבי במלאכה, והיינו אזהרה ליום וללילה ועונש ליום וללילה, וחד לאפנויי ללמוד אזהרה לעינוי יום ולילה ממלאכה, בגז"ש דעצם עצם.