בקושיית התוספות מדוע צריך קרא לפטור את שרה מלמול את בנה
"וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים" (בראשית כא, ד).
מכאן למדה הגמ׳ בקידושין (כט, א) דנשים פטורות מלמול את בנם, דכתיב "אותו" ׳ולא אותה׳, ששרה היתה פטורה ממצות מילה של בנה. וידועה קושיית התוספות (שם ד״ה אותו) והראשונים (רמב״ן ריטב״א ור״ן, שם) דלמה לי קרא לזה, תיפוק ליה משום דמילה הוה מצות עשה שהזמן גרמא.
והנה התוספות שם תירצו דכיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק על כן לא חשיבא מצוה שהזמן גרמא. ועוד, שמילה שלא בזמנה נוהגת בימים ובלילות [והיינו כשיטת רבי אלעזר בן ר״ש ביבמות (עב, ב)]. וכן תירצו התוספות במגילה (כ, א תוד״ה אין, בתירוץ הב׳), וביבמות (עב, ב תוד״ה אותו).
אך יש להבין את תירוצם, דהא מכל מקום עדיין מוגבלת מצות מילה בזמן, דהא אין מצותה עד יום השמיני.
ובפשטות יש לבאר כוונתם, דמכיון דלאחר יום השמיני אין לה זמן קבוע, אם כן לא דמי מצות מילה למצות תפילין דמינה ילפינן את הפטור של הזמן גרמא, דהא מצות תפילין מוגבלת בזמנה מלפניה ולאחריה, דתפילין מצותם ביום, ולא בלילה שלפניו ולאחריו, מה שאין כן מילה מוגבלת בזמנה רק מלפניה ולא לאחריה, ודוק.
ועוד אפשר לפרש בזה, דסברת התוספות היא דלא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא אלא כשהזמן הוא הגבלה בקיום או בחיוב המצוה, מה שאין כן במילה, דהא דאינו נימול לפני שמונה, אינו משום דזמנו ביום השמיני של הולדת הבן, אלא הוא דין בתינוק, דכשהתינוק נעשה בן שמונה הוא נימול, וכלשון הפסוק בפרשת לך לך (יז, יב) "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם".
[ויש לציין דכעין זה מובא בשם הגר״ח הלוי מבריסק (הו״ד בספר 'זכרון אבן ציון׳ עמוד שכט) שהקשה על עצם קושיית התוס׳, מדוע נחשבת מילה כמצוה שהזמן גרמא, הא הטעם שלא מלים את התינוק לפני שמונה ימים אינו משום שלא הגיע זמן המצוה, אלא משום שהעת שבו מתחייב במילה הוא כשנהיה בן שמונה ימים, וכשם שבשאר המצות החיוב אינו אלא לבן שלוש עשרה, אף במילה אין החיוב למי שהוא פחות משמונה ימים. ומפרש, שיתכן לומר שזו כוונת התוס׳ בתירוצם. שכיון שלאחר היום השמיני אין הפסק למצוה, מוכח שמה שהמילה היא ביום השמיני אינו מחמת שזהו זמן המצוה, אלא שעל תינוק הקטן משמונה ימים אין עדיין חיוב, ע״כ].
ובאמת, באופן זה יש לפרש גם לגבי מצות פדיון הבן, דמבואר שם (לד, א) דהוה מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכן מבואר ברש״י בקידושין שם (בד״ה המוטלת), והיינו משום דהא דנפדה התינוק כשהוא בן שלושים יום, הוא דין בתינוק, וכלשון הפסוק בפרשת קרח (יח, טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", דחיוב פדיון הבן הוא על בן של חודש ימים, וזה לא הוה הזמן גרמא, ויש להעמיס זה בדברי תוספות הרא״ש (בקידושין שם), שהביא את תירוץ התוספות והוסיף ׳כמו בפדיון הבן׳, עיין שם.
ועיין ברש״ש (על התוספות בקידושין שם) שכתב ליישב את עצם קושיית התוספות, דיש לומר דמילה לא הוה הזמן גרמא, דלא מיקרי זמן גרמא, אלא כשיש למצוה זמן קבוע, ובזמן מן הזמנים בטלה המצוה לגמרי, אבל מילה נוהגת בכל יום ויום אם יש תינוק בעולם שהגיע זמנו [ויעויין היטב בתוספות הרי״ד (שם) שקצת משמע גם כן מתוך דבריו שרצה לפרש כך, עיין שם היטב]. ויש לעיין מדוע מיאנו התוספות לתרץ תירוץ פשוט זה. ואולי יש לומר דסבירא להו דיש לדון על כל בן שנולד בנפרד, וחיובו של זה אינו חיובו של זה, ונמצא דחיובו של כל אחד ואחד תלוי בזמן. (גיצי אורה)
