בירור אחר בירור - להפריד את הטוב מן הרע
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט).
פירש רש״י: לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב, ו) "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא (להלן לט, יז) "לְצַחֶק בִּי". דבר אחר, לשון רציחה כמו (שמואל ב' ב, יד) "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" וגו'. ותאמר שרה לאברהם "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (בראשית כא, י) ונתייראה שלא ישפיעו מעשיו על יצחק בננו, אבל אברהם אבינו לא הוטב הדבר בעיניו "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (בראשית כא, יא), וברש״י פירש שני אופנים מדוע הורע בעיניו: על מה ששמע שיצא לתרבות רעה, ולפי פשוטו על שאומרת לו לשלחו. והסכים השי״ת עם שרה וציוה לו "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב).
והנה לפי הפירוש הפשוט שברש״י שהורע בעיני אברהם על שאומרת לו לשלחו, מובן שאמר לו הקב״ה שלא ירע בעיניו בקשתה, כי טובת יצחק היא לשלוח את ישמעאל מאצלם, ולא יצטער על ישמעאל "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) ולא בישמעאל. אלא שלפי פירושו שצערו היה על יציאתו לתרבות רעה, קשה איך אמר לו ה׳ שלא ירע הדבר בעיניו, וכי אין לו לאב להצטער כשרואה בנו יוצא לתרבות רעה, וחז״ל הרי הגידו לנו כמה הדבר קשה באמרם (ברכות ז, ב) 'קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג'.
וב"גור אריה" למהר״ל [וכן פירש מהרי״ל דיסקין], מפרש שתשובת השי״ת "אל ירע בעיניך" לא היתה על הצער שיצא לתרבות רעה כלל, וכן מדוייק בלשון הכתוב שלגבי צערו של אברהם כתיב "על אודות בנו", ולא הוזכר צער אחר רק על בנו שיצא לתרבות רעה. ואילו בדבר ה׳ אליו נאמר "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", שהוסיף כאן צער האמה, וצער זה הרי אי אפשר לומר שהוא על יציאתה לתרבות רעה, אלא ודאי שכאן לא ציוה לו ה' להינחם על שבנו יצא לתרבות רעה רק על ענין שליחותם מביתו.
אבל בתרגום יונתן תירגם ׳לא יבאיש בעינך על טליא די נפק לתרבותך ועל אמתך דאנת מתרך׳, הרי מפורש שגם לענין יציאת הנער לתרבות רעה אמר לו שלא ירע הדבר בעיניו, ולפירושו הקושיא בעינה, איך ימנע מלהצטער על כך.
והגאון רבי אשר זעליג מרגליות זצ״ל מביא בספר "דעת קדושה" תירוץ מהגאון רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ״ל, שכששמע אברהם אבינו שיצא בנו לתרבות רעה ונאמר עליו "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם" (בראשית טז, יב), התחיל לבו נוקפו וחישב להתחרט על מה שנשא את הגר המצרית, שבזה תלה הסיבה שיש לו בן כזה. ועל זה אמר לו ה׳ "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", כלומר, אל לך להתחרט על האשה המצרית ועל הבן שיצא לתרבות הרעה, מפני שענין זה גופא הוא התחלת טובתו, כדי שיהיה יצחק שלם בתכלית השלמות ובמדרגה העליונה של עולה תמימה, היה מוכרח שישא הוא את הגר ויצא ממנו ישמעאל, כדי להפריד ממנו חלק הרע, כי אי אפשר לקדושה שתבוא רק בהיפרד הרע הימנה לגמרי.
והטעם לכך, כי מאחר ׳שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו׳ (פסחים קטז, א), ואברהם אבינו עצמו יצא מתרח, הרי היה מעורב בו קצת מצד הרע, ומשום שהיה נצרך לבירור הרע מהטוב, לכן הוכרח שיצא ממנו ישמעאל, כדי שבזה יצא ממנו חלק הרע לגמרי, ואז יהא יצחק כולו מחלק הטוב, ולזה סיים הפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", כלומר שהרי ביצחק בלבד יקרא לך זרע לעולם, ורק ממנו יצא עם ישראל כולו, ולכן מוכרח אתה לתת לרע את חלקו ואל ירע בעיניך על ישמעאל הרשע, מפני שרק על ידו מתאפשר ביאת יצחק לעולם.
ואיתא בספה"ק שזה הוא גם הטעם שיצא עשו מיצחק, מפני שהיה מוכרח להיות בירור אחר בירור כדי שיהא יעקב אבינו 'מיטתו שלימה' (ויק״ר פל״ו, ה) ויצאו ממנו שנים עשר שבטים בתכלית הטהרה והשלמות, שלא היה מעורב בהם אפילו שמץ כל שהוא. ובגלל כן הצטערה רבקה אמנו כל כך כשראתה שכשעוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכשעוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת (רש״י להלן כה, כב), מפני שאז עדיין לא ידעה על הסוד הזה, וחשבה שיש לה רק עובר אחד המפרכס לצאת גם לביהמ״ד וגם לבית עבודה זרה, ועל זה טענה "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (בראשית כה, כב), כי בן כזה הפוסח על שתי הסעיפים, עדיף שלא יוולד בכלל. אבל כשאמרו לה "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (בראשית כה, כג), כלומר שהסבירו אזניה שכדי שיעקב יצא בתכלית השלמות נצרך שיצא גם עשו עמו, התנחמה שפיר שהבינה עכשיו שהמציאות הזה הוי חלק מבירור הטוב הנצחי, וכדי למהר בירור הטוב כדאי כבר הכל, כי רק עי״ז שייך שיהא יעקב מיטתו שלימה ובתכלית הטהרה.
ובספרים הקדושים מבואר שעירוב זה התחיל ע״י חטא עץ הדעת, כי מתחילת הבריאה נברא האדם מצד הטוב בלבד, כמו שכתוב (קהלת ז, כט) "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר", ואח״כ כשבא הנחש אצל חוה והטיל בה זוהמא, אז נתערב הטוב עם הרע ויחדיו חטאו בעץ הדעת, ומזה התחיל תערובת טוב ורע, וזוהי עבודתנו במשך כל ימות עולם, להפריד אותם זה מזה ולהחזיר את העולם כפי שהיה בתחילתו שהטוב מבורר ומופרד מן הרע לגמרי.
ונמצאנו למדים מהכא, דכדי לברר הקדושה בתכלית, יש להפרידה פירוד גמור לחלוטין בין צד הרע לצד הטוב, ואפילו חלק מועט ומשהו מן הרע לא יהיה מעורב בצד הטוב. וענין זה שייך אצל כל אדם בעבודת הבורא, ודרכו של יצר הרע הוא לבלבל את האדם שלא יֵדַע להבחין בין טוב לרע, ובנוגע למעשה פירושו, שהנהגתו של האדם אינה מופרשת לצד הטוב בלבד רק יש בה מן המעורב זה בזה, דהיינו שלפעמים הוא נוהג כשורה וכנדרש מן התורה, ולפעמים הוא מתעלם מהוראות מסוימות ועושה מעשים אשר לא יעשו, ולא מצד שהוא מתכוון להכעיס רק מחמת שאינו יודע להבחין בין הרע לטוב ובין טוב לרע, וחושב בלבו שאינו עובר איסור או נמנע ממנהג טוב, ומציאות זו מן המעכבים הגדולים לשלמות העבודה, כי עי״ז שאינו מבחין כראוי הרי לא יוכל לעולם להתקרב אל ה' באמת.
ולדאבוננו מציאות זו מצויה מאוד בינינו שרבים ממחננו סובלים מבלבולי דעת, ואינם יודעים להפריד כראוי ומערבבים הטוב עם הרע, ובפועל הם מתנהגים פעם לצד זה ופעם לצד אחר. וזה חסרון גדול, שעל האדם להחליט מה היא דרך עבודתו ושיהא אצלו פירוד גמור בין הטוב להרע, כי בעוד שישנם בלבו בלבולים וספיקות הריהם מונעים ממנו להיטיב מעשיו ולשוב אל ה', שהרי אינו יודע כלל על מצבו שהוא מתנהג בדרך לא טובה.
ונסביר דברינו בדרך משל שהוא קיצוני לצד הרע, כידוע שאצל האנשים שאורח חייהם רחוק מאוד מקיום התורה והמצוות, אמנם ישנם רבים ביניהם שבלבם רוצים מאוד להרגיש איזה קשר עם עניני יהדות, ולשם כך הם מוכנים לעשות איזו פעולה טובה אחת במשך השנה, ובזה הם מתיימרים להרגיש בנוח וכאילו יצאו ידי חובתם, ונמצאים לצערנו אנשים כאלו באנגליה ובאמריקה שבמשך כל ימות השנה הם מתנהגים בהפקרות ככל הגוים רח״ל, אך אם יבוא מאן דהו ויעוררם לתשובה, יצטדקו ויאמרו לו, וכי מה אתה רוצה ממני, הרי אני מגיע לביהכ״נ בליל יום כיפורים לאמירת כל נדרי, ועושה עוד כמה מצוות, ומה אתה רוצה לתבוע ממני יותר, הלא רואה אתה איך שאני עושה מצוות כיהודי טוב.
ומהלך מחשבה זו של אנשים הללו, היא מחמת עירוב הטוב עם הרע הקיים אצלם, דהיינו, שהם יודעים בלבם שקיים דרך חיים כזה של שמירת המצוות, אך אינם יודעים להבחין בין שמירת התורה כהלכה לבין הנהגתם הקלקולת בכל השנה, ומדמים לעצמם שכדי להימנות על שומרי התורה די לעשות איזו פעולה קטנה פה ושם וכבר נכללים בין שומרי המצוות. ואנשים אלו הלא בודאי מוטב אם לא היו עושים אפילו את המעט הזה, שאז לא היו מרגישים כלל שעושים משהו לה׳ ולא היה להם במה לתלות עצמם שהם חלק מכלל ישראל, ואז היה יותר קל להעמידם על מקומם הנכון ולהסבירם שאורח חייהם שוה לשל גוי גמור, וכך היה סיכוי שיוכלו להבין מצבם האמיתי ויהרהרו בתשובה ויתקרבו אל היהדות.
ומאז ומעולם היתה דרך תורה האמיתית להפריד בין האנשים המבולבלים בדעתם לבין אנשי האמת שדעתם ישרה באמונת ה', כן רואים אנו שהוכיח אליהו הנביא את ישראל בימי אחאב כשהיו העם נמשכים אחרי נביאי הבעל, ואמר להם "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א' יח, כא). ולכאורה לשונו תמוה, כי איך אמר להם "אם לבעל לכו אחריו", וכי המליץ להם ללכת אחרי עבודה זרה.
אלא שהן הן הדברים שנאמרו, כמש״כ בספר ׳דברי יחזקאל', כי להיות ׳פוסח על שתי הסעיפים׳ ולערבב הטוב עם הרע, שמצד אחד יחשבו שהם עובדי ה', ומצד שני יעבדו לבעל כרוצנם החפשי, זוהי התנהגות הגרועה ביותר. כי אם נמצא האדם במצב שפל כזה שרוצה ללכת אחרי הבעל, אזי טוב לו שלא יטעה אותו יצרו שיחד עם זה אפשר לו להיות נמנה גם בין עובדי ה׳, אלא "אם לבעל לכו אחריו" הליכה גמורה ללא ספיקות, וזה עדיף הרבה יותר מלערב הטוב עם הרע ולהתנהג כפי שנקרא בפי העולם ׳לרקוד על שתי החתונות׳.
וההסבר הפשוט בזה הוא, כי כאשר ידעו בבירור שהם מובדלים מצד הטוב ואין להם שום שייכות עם התורה ועם השי״ת, אזי יש מקום לקוות שביום מן הימים יתנו לב לעצמם להבין מצבם הרע על נכון, ויתעוררו לחזור בתשובה. אבל כל עוד שהם מרמים את עצמם וחושבים שדרכם ישרה, הרי אז הם מרגישים עצמם נוח וטוב ולעולם לא יתעורר לבם להשתנות.
ומסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל שפעם בא אליו אחד שהשתייך לתנועת המזרחי, וטען כלפיו מדוע אתה לוחם כל כך נגד הציונים ודומיהם באופן קיצוני ואינך מוותר להם במאומה, הרי עדיף שתשב עמהם לשולחן ותשיג איזו פשרה מתקבלת, שאז בודאי תוכל לקרב הרבה יותר אנשים. וכתשובה לשאלתו קרא הגר״מ והעמידו ליד החלון ומצביע בידיו לעבר הרחוב, ואומר לו, הנה רואה את הרחוב לפניך, התבונן רגע ותראה שאנשים הולכים על שני צידי הכביש - ישנם ההולכים מימין ויש ההולכים משמאל, אבל באמצע הכביש מי הולך? הסוסים והחמורים! וכך הסביר לשואל המקנטר, ללכת בדרך האמצעי זה דרכם של הסוסים והחמורים, אנשים ברי דעה, הולכים או מימין או משמאל.
(משחת שמן – הגאון רבי חיים שאול קויפמאן)
