ב'יסן ר'וא סר'וין פרשת וירא

בתוה"ק וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה (יח, א-ב) . וברש"י (ד"ה וירא) מהו וירא וירא ב' פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה וכו', עיי"ש המשך דבריו. ונבאר אף אנו בדרך אפשר ביאור אומרו וירא לשון הבנה.

ובהמשך הכתובים (פסוקים ט-יד) ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו, ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן.

ויש לדייק בפסוקים אלו כמה דקדוקים שעמדו עליהם המפרשים, א', במה שאמרו אליו איה שרה אשתך, פירשו חז"ל (בבא מציעא פז, א, והובא ברש"י כאן ד"ה ויאמרו אליו) שידעו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. וצ"ב וכי לא ידע אברהם שצנועה היא, והוצרכו להודיע לו זאת כדי לחבבה עליו. ב', מה שאמרה שרה ואדוני זקן, והקב"ה שינה כביכול ואמר לאברהם שצחקה שרה ואמרה ואני זקנתי (ראה בבא מציעא שם, וברש"י כאן ד"ה ואני זקנתי) . ג', צ"ב מה שהקפיד הקב"ה על דבר הצחוק שצחקה שרה, ואילו על אברהם לא הקפיד, אף דכתיב ביה נמי כהאי לישנא (לעיל יז, יז) ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. ואף אמנם כי בתרגום אונקלוס הרגיש בזה ותרגם גבי אברהם וחדי מלשון שמחה, ואילו אצל שרה תרגם וחייכת לשון צחוק, מכל מקום הקשה האוה"ח הק' (פסוק יג, ד"ה ויאמר ה' אל אברהם) על מי סמך הכתוב שיבין שינוי המשמעות כאשר בשניהם נכתב בלשון שוה.

כל אלו יתבארו בהקדם מאי דאיתא (מדרש תנחומא, פרשת תצא, אות ב; כד הקמח, ערך אורחים) שבשכר מצות הכנסת אורחים זוכים לבנים, ונתנו בספה"ק רמז לכך (אמרות טהורות להרה"ק בעל נועם מגדים, תהלים, קיט; באהלי צדיקים, תהלים קיט, בשם הרה"ק מווארקא; וכן מובא בשם הבעש"ט הק') במאמר הכתוב (תהלים קיט, ט) במה יזכה נער את ארחו וגו', דרצ"ל האיך יזכה האדם לנער היינו לבן זכר, על ידי את ארחו שיקיים מצות הכנסת אורחים בהידור. ועל ידי זה זכה אברהם אבינו לבנים (כ"ה במדרש תנחומא ובכד הקמח שם) , כיון שקיים מצוה זו בהידור ובמסירות נפש, וכדחזינן בפרשתן שיצא וישב פתח האהל והמתין לבואם של האורחים, וכן טרח בעבורם ועמד עליהם תחת העץ וראה לבל יחסר המזג.

אמנם לכאורה היינו זכותו של אברהם אבינו, אבל שרה אמנו שאף היא היתה עקרה והיתה צריכה לזכות מיוחדת ליוושע וליפקד בבנים, איך זכתה היא לכך, מאחר וישבה בתוך האהל ולא יצאה לקראת האורחים.

אכן לאמיתו של דבר יש לומר כי לא היה שום טענה ותביעה על שרה אמנו שישבה באהל ולא יצאה לתור אחר האורחים להכניסם וליתן להם מאכל ומשתה, שהרי צנועה היתה ואין מן הראוי שתצא לחוץ, ובכן לא יגרע זכותה במה שלא יצאה החוצה כאברהם.

ויש להסמיך לזה מה שכתב בחידושי חתם סופר על הש"ס (שבת כא, ב, ד"ה והמהדרין) על דברי הגמרא לגבי מצות הדלקת נר חנוכה, והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והביא מה שהקשו מ"ט לא נהגו הנשים להדליק אף הן ולקיים ההידור דנר לכל אחד ואחד, דהרי אף הנשים חייבות במצות נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. ותירץ דכיון שעיקר התקנה היתה להדליק על פתח הבית מבחוץ, ואז בודאי לא נהגו הנשים לצאת החוצה ולהדליק, שהרי כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד) , ואף דכשאין איש בבית מוטלת עליה חובת ההדלקה וע"כ תצא לחוץ להדליק, מכל מקום אם יש כאן זכר המדליק אין מן החסידות שתחמיר בזה לצאת בין האנשים לעיתותי ערב ותביא עצמה לידי חשדא. ואף שלאחר מכן התחילו להדליק בפנים, מכל מקום מנהג הראשון לא זז ממקומו, עכתו"ד.

הרי לנו מדברי קדשו, דאף הנוהגין כהמהדרין ומדליקין נר לכל אחד ואחד, אין חסרון בההידור במה שהאשה לא הדליקה, כיון שהטעם שאינה מדלקת הוא משום שאין ראוי שתצא בחוץ להדליק. והן הן הדברים לעניינינו, שאין נגרע מזכותה של שרה בכך שלא יצאה לקראת האורחים, כיון שנשארה בביתה משום צניעות.

כמו כן מצינו בגמרא (יבמות עו, ב) במאי דכתיב (דברים כג, ד) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', דדרשינן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, וטעמא דמילתא מבואר שם בגמ', משום דכתיב בהמשך הפסוק (פסוק ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים וגו', ואין דרכה של אשה לקדם, משום דכתיב (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה. הרי לנו מדברי חז"ל שמהאי טעמא דכל כבודה בת מלך פנימה אין תביעה על הנשים על אשר לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים, ובכן הדברים קל וחומר שאין תביעה על שרה אמנו הצדקת והצנועה אשר ישבה בתוך האהל.

על פי הדברים האמורים נלך לבאר סדר המקראות בפרשתן דבר דבור על אופניו, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו', יבואר על פי מה דאיתא בזוה"ק (בפרשתן, ח"א, צח, א) דשלשה אנשים רומזים על שלשת האבות הק' אברהם יצחק ויעקב. וזה רומז על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם, תורה עבודה וגמילות חסדים, כי אברהם אבינו היה עמוד גמילות חסדים, ויצחק אבינו שהיה עולה תמימה ונעקד על גבי המזבח, היה עמוד העבודה, ויעקב אבינו עמוד התורה, כמאה"כ (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב.

וראה מה שכתב בספה"ק תולדות יעקב יוסף בפרשתן (ד"ה וירא אליו ה') שאברהם אבינו הבין שבעת ההיא אשר טרם באו לעולם יצחק ויעקב, נמצא שעיקר קיום העולם הוא ע"י מדת החסד מדתו של אברהם אבינו, וזהו שאמר הכתוב וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, שראה שכל אלו ג' העמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים, כולם סמוכין ועומדים עליו, היינו על מדתו של אברהם שהיא גמילות חסדים, ולכן וירץ לקראתם לקיים מצות הכנסת אורחים בהידור רב, עכתוד"ק.

ולדרכינו ייאמר באופן אחר קצת, שראה אברהם אבינו ג' עמודי העולם, תורה ועבודה וגמילות חסדים, אמנם וירא מלשון הבנה, שהבין שבכדי לזכות לבנים צריך במיוחד זכות גמילות חסדים והכנסת אורחים, כמו שנרמז בפסוק במה יזכה נער את ארחו כמובא לעיל, ולכן וירץ לקראתם לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי וכיאות.

אמנם בכדי שיזכו לבן לא היה סגי בזכותו של אברהם לחוד, אלא היה צריך גם זכות לשרה, כי לאברהם הרי היה לו כבר בנים מהגר, ומצינו ששרה אמרה לו חמסי עליך (לעיל טז, ה) על שהתפלל על עצמו ולא עליה שיהיו לו בנים הימנה (רש"י שם ד"ה חמסי עליך, והוא מבראשית רבה מה, ה) . והרי לכאורה לשרה אשתו לא היה כל כך זכות הכנסת אורחים כמו לאברהם גופיה אשר רץ לקראת האורחים וקיבלם בסבר פנים יפות.

זאת באו המלאכים לעורר ולומר שגם לשרה אשתו תעמוד זכות הכנסת האורחים, ואף שלא עמדה מחוץ לאהל לקבל פני האורחים. והיינו דקאמרו ליה לאברהם לפני שבאו לבשרו בשורת הבנים איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, ואמרו חכמינו ז"ל שידעו שבאהל היא אלא שרצו לחבבה בעיניו על צניעותה, ולדרכינו מה מאוד יומתק, שבאו לעורר זכות עליה שלא נחסר ממנה מאומה מזכות הכנסת האורחים, כי מה שלא יצאה החוצה לקבל פני האורחים ולרוץ אליהם, אין זה כי אם מחמת גודל צניעותה כי כל כבודה בת מלך פנימה.

ויתיישב בזה גם מאי דכתיב ויאמרו אליו איה שרה אשתך שכבר עמד באוה"ח הק' (פסוק י, ד"ה ויאמר שוב) לדייק מ"ט כתיב ויאמרו לשון רבים, דהרי באו עתה לבשר את שרה על לידת יצחק, וסגי לזה במלאך אחד, כדכתיב בהמשך הפסוק ויאמר שוב אשוב וגו', עיי"ש.

ולפי דברינו יומתק מה דנקט ויאמרו לשון רבים, דהנה היו כאן ג' מלאכים, האחד בא לבשר את אברהם והשני להפוך את סדום והשלישי לרפא את אברהם ולהציל את לוט מן ההפיכה (רש"י פסוק ב, ד"ה והנה שלשה אנשים) , והנה מה שניצל לוט מהפיכת סדום אמרו חכמינו ז"ל (בראשית רבה נ, י) שהוא בזכות רות המואביה ונעמה העמונית שעתידין לצאת ממנו, ודרשוה על מאמר הכתוב (להלן יט, טו) ואת שתי בנותיך הנמצאות, דקאי על ב' מציאות הנ"ל, והיינו דכתיב (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי וגו', היכן מצאתי אותו בסדום, ע"כ המדרש.

ולכן כאשר רצו לעורר הזכות על שרה אמנו שצריך לעמוד לה זכות מצות הכנסת אורחים אף שישבה בתוך האהל מחמת צניעותה, לזה אמרו זאת ב' המלאכים, דהיינו המלאך שבא לבשר את שרה והמלאך שבא להציל את לוט, כי סיבת הצלתו של לוט היא כיון שעתידין לצאת ממנו רות המואביה ונעמה העמונית, אשר עתידין לצאת מהם מלכות בית דוד, ואף שנאסרו עמון ומואב לבוא בקהל, מכל מקום הנקבות לא נאסרו, כיון שאין דרכם לקדם בלחם ובמים ועל כן אינן בכלל העונש על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. לכן דייקא המלאך שבא להציל את לוט אמר יחד עם המלאך המבשר את שרה איה שרה אשתך להזכיר את זכות הצניעות שבשרה שישבה באהל, ולא נגרע ממנה זכות מצות הכנסת האורחים אשר בגינה תזכה לבן.

במסילה נעלה לבאר את המשך הכתובים ואת דבר הצחוק אשר צחקה שרה, ונקדים מה שפירש באוה"ח הק' (פסוק יב, ד"ה ויאמר ה' אל אברהם) בביאור החילוק שבין הצחוק דכתיב באברהם לבין הצחוק שצחקה שרה והקפיד עליה המקום ב"ה, וז"ל, אכן הנכון הוא כי הקדוש ברוך הוא דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק, מה שאין כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה, כאומרו ותצחק שרה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה, הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד אחר שראתה השינוי, ועל זה הקפיד ה'. והוא אומרו למה זה צחקה, פירוש על צחוק זה אני מקפיד ולא על צחוק שלך, והטעם, כי צחוק זה כוונתה לומר האף אמנם שנתאמת אצלה אחר מעשה שתלד, וזה יגיד כי לא האמינה ולא סמכה דעתה על הבטחתי אותה, כי הוא דבר פלא, היפלא מה' דבר וגו', עכל"ק.

יתכן להוסיף נופך על דברי האוה"ח הק' וליתן טעם לדבר שאברהם אבינו האמין תיכף לבשורת הבנים ואילו שרה לא האמינה בלבב שלם עד שראתה שחזרה לנערותה, ואשר על כן היתה התביעה עליה כנ"ל, משום שידעו המה שבכדי לזכות לבנים בנס שלא כדרך הטבע צריך זכות הכנסת אורחים, ואברהם אבינו אכן היה מופלג בהכנסת אורחים כמו שרואים בפרשתינו, וכן פירשו חז"ל (סוטה י, א-ב) עה"פ (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע. ולכן כאשר נתבשר מאת הקב"ה שיפקד בבן האמין בלבב שלם שיזכה לכך בזכות מצות הכנסת אורחים שהיה עוסק בה תדיר, ובכן כאשר רואים דכתיב ביה באברהם ויצחק, מפרשינן ליה בלשון שמחה ולא מלשון צחוק, דודאי לא היה שום חסרון ופגם באמונתו.

אבל שרה אמנו נתקשתה להאמין שתזכה ליפקד בבן, מאחר ולגודל צניעותה לא היה באפשרותה לעסוק כל כך במצות הכנסת האורחים כאברהם, ולכן לא האמינה שתזכה אף היא לכך, ולכן אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ר"ל והרי צריכין אנו לנס למעלה מדרך הטבע שאחרי בלותי אחזור לנערותי, וזאת אפשר רק באמצעות זכות הכנסת אורחים, והיינו דקאמרה ואדוני זקן היינו שצריכין לכך מידת אדוני אברהם, שהוא מדת החסד והכנסת האורחים, ולכן רק אדוני אברהם הוא זכאי והגון לברכה זו. ורק כשראתה שהיתה לה עדנה האמינה שאכן אף היא תזכה ליפקד, מאחר וכל מה שחסרה ממצות הכנסת האורחים היה מחמת גודל צניעותה כפי שנתבאר.

נמצא לפי זה דמה שאמרה ואדוני זקן לא היה זה כהמשך לדבריה שאינה מאמינה שתזכה לבן מאחר שבעלה אברהם כבר זקן ובא בימים, אלא אדרבה כוונת דבריה שרק אדונה הזקן זכאי ליפקד, מאחר ומופלג הוא במידתו מדת החסד, מה שאין כן היא שאי אפשר לה כל כך לעסוק בהכנסת האורחים כמותו, שמא איננה כדאית להבטחה זו.

נמשיך לבאר דברי הקב"ה אל אברהם אבינו למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, ולא יקשה לן מ"ט נקט ואני זקנתי ולא כמו שאמרה היא ואדוני זקן, כי לפי מה שנתבאר נמצא דמה שאמרה אדוני זקן לא היה חלק מדברי הצחוק וחסרון האמונה, כי מה שלא האמינה היה רק על עצמה, דהיות והיא זקינה ונצרכה לנס כדי לזכות ליפקד בבנים, ואין לה הזכות של הכנסת אורחים כמו שיש לאברהם אדונה הזקן.

ואף דמה שצחקה ולא האמינה בלבב שלם היה מחמת סיבה, וזאת משום שחששה שאין לה זכות הכנסת אורחים, אף על פי כן היה עליה טענה לפי גודל מדריגתה, דאף אי נימא שהצדק אתה שאין לה זכות הכנסת אורחים, מכל מקום מאחר ושמעה הבשורה שהקב"ה הבטיח שתוושע בבן, שוב אין מקום כלל להרהר ולחשב חשבונו של עולם אם ראויה היא לכך ורק על ידי זה תאמין בלב שלם לדבר הבשורה, כי אחר שיצאה הגזירה וההבטחה מאת המקום, בוודאי לא ישובו דבריו ריקם, והיה עליה להאמין בשלימות. וזהו שאמר הקב"ה היפלא מה' דבר רצ"ל אחר ששמעה הבשורה מאת המקום ברוך הוא עליה להאמין בשלימות, כי לא יפלא ממנו מאומה.

עוד נראה בביאור הכתוב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויש לדקדק אומרו נצבים עליו. ונבאר, דהנה כבר קדם מאמרינו לעיל מדברי הזוה"ק דשלשה אנשים רומזים על אברהם יצחק ויעקב, וכפי שהבאנו מדברי הרה"ק בעל התולדות זי"ע שהן רומזים לג' העמודים שעליהם העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, כי אברהם היה עמוד החסד, יצחק אבינו עולה תמימה דהיינו עמוד העבודה, ויעקב איש תם יושב אהלים, וכן הוא אומר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, ובעת ההיא שעדיין אברהם ויצחק לא באו לעולם, היה עיקר קיום העולם ע"י מדת החסד.

אמנם זאת צריך למודעי, כי פשוט הדבר שאי אפשר לומר שכל אחד מהאבות הקדושים היה בו רק אחד מאלו שלשת הדברים, שהרי כמו שכל מי שמוח בקדקדו מבין ששולחן העומד על ג' רגלים, אזי כאשר נוטלים רגל אחת מיד יפול השולחן, כן הוא בשלשת העמודים אשר הא בלא הא אי אפשר.

אלא בעל כרחינו לפרש שכל אחד מהאבוה"ק היה מושלם בכל ג' העמודים, תורה ועבודה וגמילות חסדים, אלא שכל אחד היה בו מידה אחת אשר היה דבוק בה עד למאוד, וע"י ההתדבקות במדה קדושה זו זכה לקיים גם ב' העמודים האחרים בשלימות.

כמו שהיה מרגלא בפומיה דכ"ק מרן אדמו"ח זי"ע על דברי המשנה (פאה א, א) ותלמוד תורה כנגד כולם, דרצ"ל שעל יד מצות תלמוד תורה אפשר לו לאדם לקיים כל שאר המצוות השנויות לעיל מיניה במשנה, ולדוגמא, גמילות חסדים יכול לקיים על ידי שיסייע לחבירו שמתקשה בלימודו ומסייע בעדו בהבנת הנלמד, כי אין לך חסד גדול מזה, וכן מצות ביקור חולים יכול לקיים כאשר עוסק בתורה לזכות רפואת חבירו הנזקק לישועה ורפואה, וכן מצות הלווית המת ניתן לקיים באמצעות לימוד פרק משניות לעילוי נשמתו של הנפטר, ועל דרך זה הוא בכל שאר המצוות.

על פי זה פירש מה שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) עה"פ (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו וגו' הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך, ע"כ. וביאר דאין הכוונה כפשוטו שרצה לילך למקומות שונים לצורך מילי דעלמא, אלא כל דעתו ורצונו היה לילך לקיים מצוות ומעשים טובים במקום פלוני או בבית דירה פלונית, והיו רגליו מוליכות אותו לבתי מדרשות, כי על ידי לימוד התורה אפשר לקיים הכל, כמו שנתבאר, עכתוד"ק.

דבר זה ללמד על הכלל כולו יצא, דכשם שיעקב אבינו שמידתו הוא עמוד התורה, בודאי קיים על ידי זה כל המצוות הכלולים בעמוד גמילות חסדים, וכן היה מושלם בעמוד העבודה, כי אי אפשר לתורה בלא תפילה, שהרי אמרו חז"ל (מגילה ו, ב) לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא, ובודאי צריך לזה תפילות ותחנונים, הן הן הדברים האמורים בשאר עמודי העולם, כי אברהם אבינו שהיה עמוד החסד, בודאי הגיע על ידי עמוד זה גם לשלימות בתורה ובעבודה, שגמל חסד עם הבריות ולימדם תורה, וכן היה עוסק בעמוד העבודה ושפתותיו מרחשין תמיד תפילות ותחנונים להטיב עם הבריות ולהמשיך להם רפואה וישועה. וכן יצחק אבינו עמוד העבודה, זכה על ידי זה לשלימות בשני העמודים הנוספים, כי הא בלא הא אי אפשר.

ענין האמור נרמז במקראות שלפנינו, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, רצ"ל, שראה כי כל עמודי העולם תורה ועבודה וגמילות חסדים הרמוזים בהני שלשה אנשים, כולם נצבים עליו היינו על מדריגתו ומידתו של גמילות חסדים, וכמו שהובא לעיל מדברי התולדות זי"ע שבזמנו של אברהם אבינו היה עיקר קיום העולם ע"י גמילות חסדים.

אמנם וירא מלשון הבנה, שהשכיל להבין כי אף שעיקר מדתו הוא עמוד החסד, אף על פי כן אי אפשר בגמילות חסדים גרידא, כי אי אפשר לשולחן לעמוד על רגל אחת, אלא שעל ידי מדה זו צריך להשיג כל שלשת העמודים, ולכן וירץ לקראתם מפתח האהל, רצ"ל מפתח אהלו של אברהם אבינו דהיינו עמוד החסד והכנסת האורחים שהיה עוסק תדיר בפתח אהלו, משם רץ אל עבר שלשת האנשים, היינו לקיים כל שלשה העמודים שעליהם העולם עומד, וכמו שנתבאר שהשיג את כולם על ידי מידת החסד שהיה כל מהותו.

ירחם הקב"ה על כל כלל ישראל בכל מקום שהם, בכל מקומות מושבותיהם, בכל אתר ואתר, בכלליות ובפרטיות, ברוחניות ובגשמיות, ונזכה ליגאל גאולה עולמית, במהרה בימינו אמן.