צידה רוחנית לסדום: מדוע הגיע המלאך ההופך את סדום לאוהלו של אברהם?
בדברי רש"י על הפרשה מובאים דברי חז"ל (בבא מציעא פ"ו ע"ב, ובראשית רבה פרשה נ', ב') המבארים מדוע הגיעו אל אברהם אבינו דווקא שלושה מלאכים: "אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות".
כאשר מתבוננים בדברים אלו בדרך הפשט, מתעוררת שאלה מתבקשת שלא נתבארה במפרשי הפשט: מדוע המלאך ששליחותו הייתה להפוך את סדום הגיע בכלל אל אברהם? הן בשני המלאכים האחרים הדבר מובן מאליו, שכן עצם שליחותם הייתה אצל אברהם – האחד בא לרפא אותו מחוליו, והשני בא לבשר על בשורת הזרע. אולם המלאך השלישי לא היה זקוק כלל לאברהם אבינו לצורך מילוי תפקידו!
אמנם, אותו מלאך לא היה יכול להפוך את סדום עד שיגיע לשם המלאך רפאל (שנשלח לרפא את אברהם) כדי להציל את לוט, אך עדיין נשאלת השאלה: מדוע היה עליו ללכת עד לאברהם, והרי יכול היה להמתין לחברו ליד שער סדום? יתרה מזו, אין לומר שתכלית בואו הייתה כדי שאברהם יתפלל על אנשי סדום שיינצלו, שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא שגילה לאברהם על הפיכת סדום, כפי שכתוב במפורש (פסוק י"ז): "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה".
מי שעמד על הערה זו הוא הרה"ק רבי חנוך העניך מאלעסק בספרו 'לב שמח', והוסיף להקשות על סדר המלאכים שנמנו ברש"י ("אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם"): מדוע הפסיק רש"י במלאך שהלך להפוך את סדום והציב אותו באמצע, בין שני המלאכים שבאו אל אברהם?
ביישוב הדברים מביא ה'לב שמח' יסוד עמוק ששמע מפי חותנו הקדוש, רבי שלום מבעלזא, בשילוב דברי עצמו: ידוע בשם האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, תהלים נ') הטעם לכך שהקב"ה ירד בכבודו ובעצמו להרוג את בכורי מצרים – שכן מחמת גודל הטומאה ששררה במצרים, היה מקום לחשוש שמא מלאך שירד לשם "יתגשם".
כיוצא בזה יש לומר גם כאן: המלאך שנשלח לסדום פחד מאוד שלא יתגשם מחמת גודל הטומאה השורה בסדום. משום כך, גם הוא בא תחילה אל אברהם אבינו! אברהם האיר לו אור מהעולם הזה מתוך האכילה שלו, והמשיך עליו אור רוחני, כדי שיהיה ביכולתו לבוא לאחר מכן אל סדום. אותו אור רוחני נמשך מאכילת שיירי סעודת הצדיק שמועלת להציל את האדם מכל טומאה, ואפילו מלאך ה' צבאות מתקדש משיירי מאכלים של הצדיק.
בכך מתבאר מדוע נזכר מלאך זה באמצע הרשימה – כדי ללמדנו שכולם כאחד היו זקוקים לאברהם אבינו.
הבנה זו מאירה באור חדש את דברי הפסוקים בפרשה ומיישבת שני דיוקים נפלאים בלשון הכתוב:
פנייתו של אברהם למלאכים: אברהם אומר לאורחיו (פסוק ה'): "וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם". בדרך הפשט, לא מובן מדוע אמר להם "אַחַר תַּעֲבֹרוּ", שהרי אין זה דרך ארץ לומר לאדם "אכול וצא"! אלא שהכוונה הייתה להעניק להם סעד ואומץ רוח להמשך דרכם. כדי שיוכלו להמשיך לקיים את שליחותם ללא שום פחד מן הטומאה השורה בסדום.
תשובתם המדויקת של המלאכים: בתשובת המלאכים נאמר (פסוק ה'): "וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". לכאורה, היה עליהם לומר "כֵּן נַעֲשֶׂה" (המוסב עליהם, ולא על אברהם). אולם לפי האמור הדברים מדויקים להפליא: המלאכים ביקשו מאברהם שהוא יסייע להם בזה, כדי שיוכלו ללכת לשם בלי שום אימה ופחד.
ואכן, מכח אותה סעודה אצל אברהם, יכלו המלאכים לומר בביטחון עם בואם לסדום (להלן י"ט, ב'): "בָּרְחוֹב נָלִין" – ולא חששו כלל מן הטומאה.
