דברי תורה מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א - פרשת וירא

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו' (יח-א). וברש"י יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:). ע"כ. ויש לומר דאיתא בתיקוני זוהר (כב, סו.) דבמילה מתגלה על האדם שם שד"י מלבר, ושם הוי"ה מלגאו ע"כ. ואם כן כעת שנימול אברהם נתראה עליו השם הוי"ה, וזהו וירא אליו הוי"ה, כלומר עליו (רש"י כ-ב), שנתגלה השם הוי"ה על אברהם.

גם יש לומר, כי התורה מספרת כאן גודל מדת חסד של אברהם, אף שבשלישי למילתו, כחום היום, הטריח עצמו עבור האורחים. ואיתא בגמרא (שבת קלג:) זה א-לי ואנוהו (שמות טו-ב), הוי דומה לו [לשון ואנוהו, אני והוא, כלומר אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו], מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום ע"כ. והיינו כי מדותיו של הקב"ה מלאים רחמים וחסד, ה' ה' א-ל רחום וחנון וגו', ורב חסד ואמת (שמות לד-ו), והמשלים עצמו במדת החסד הוא דומה לאלוקיו. וזהו וירא הוי"ה אליו, שעל שעל ידי שלימותו של אברהם אבינו במדת החסד, התראה כביכול הוי"ה עליו, כי היה דומה לו במדותיו, להתעלות במדת החסד, אשר אברהם מדתו חסד.

והנה אמר אברהם לה', אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (יח-ג). וברש"י היה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים (ב"ר מח-י) ע"כ. ובגמרא (שבת קכז.) דרשו מזה דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה ע"כ. והיינו דלכאורה יש בזה כביכול ביזיון להשאיר השכינה לעצמה, ולעזוב מקבלת פניה שעות ארוכות, עבור לטפל עצמו עם אורחים, עם כל זה מצות הכנסת אורחים גדולה יותר, ועל דרך שדוחה לא תעשה, כן מצות הכנסת אורחים שקולה יותר, ויש לדחות קבלת פני שכינה עבורה.

אך לכאורה צריך ביאור, דהרי בסופו נתגלה שאין אלו אנשים כלל אלא שלשה מלאכים, שאין בהם אכילה ושתיה, ולא היה שום מצוה במה שטיפל עבורם לסעדם, ואם כן עזב השכינה שלא לצורך מצוה, כי אין כאן הכנסת אורחים, ואם כן הדין נותן שיצטרך אברהם כפרה על עזיבת קבלת פני השכינה, שלא היה כאן הכנסת אורחים שגדולה מהקבלת פני השכינה. אך היה מקום לומר שכאשר המלאכים מתגלים למטה בדמות אנשים, ניתן להם גוף כמו שאר בני אדם, והם צריכים לכל צורכי הגוף של אדם, וגם הם הוצרכו לאכילה ושתיה כמו שאר אורחים. ועל דרך שמצינו בהמלאכים הנפילים, בני האלוקים, שבאו אל בנות האדם וילדו להם (בראשית ו-ד), שמחזאי ועוזיאל נפילין מן שמיא (תרגום יונתן שם), ועזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ (רש"י יומא סז:), הרי שהיה בהם טבעי בני אדם. אבל זה אינו, כמבואר ברש"י והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (יח-ח), נראה כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג (בבא מציעא פו:) ע"כ, ואם כן המלאכים לא הוצרכו לאכילה, ואין כאן מצות הכנסת אורחים.

ונראה כי הנה עם בני ישראל הם עם הנבחר ביותר מכל האומות. אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ורק אנו יכולים לעשות נחת רוח לה' בקיום מצותיו, ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, ואנו מברכים בכל יום ברכת הודאה שלא עשני גוי. אמנם לא רק בזה לבד אנו מובחרים, אלא עצם מהותם של ישראל, גם הגוף הגשמי שלנו, שונה מכל בני אדם. וכדאיתא בגמרא (יבמות עט.) שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, וביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג-יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב (שמות כ-יז) בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח-יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ע"כ.

והנה חילק אותם לשני סוגים, רחמנים, גומלי חסדים. והיינו כי מדת הרחמים הוא כאשר רואה חבירו בצער, וקשה לו לראות צרת חבירו, אשר האכזר לא איכפת ליה מה שאחר מתגולל בצער, ומי שהוא רחמן, יעשה כל מה שבידו להוציאו מצרתו. ויש עוד מדה יתירה, גומלי חסדים, גם כאשר אין לפניו אדם השרוי בצער, הוא רוצה להתחסד עם אחרים, ומצפה איך יוכל לגמול חסד, ובטבעו רודף צדקה וחסד, עומד ומחזר לראות למי יוכל לעזור ולהיטיב, וישראל במהותם נתברכו במדות טובות הללו, הן מצד שהם זרע אברהם, שורש מדת החסד, והן ממה שנשמתם חלק אלו-ה ממעל ממש, אשר הקב"ה הוא מקור הטוב והחסד, על כן יש בבני ישראל מדות אלו, והם הסימנים להכיר על ידם מי הוא ישראל. ועל זה אמרו (שבת פח.) בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי, שהם נתברכו בשורשם בשלש מדות הללו.

ואמרו (ביצה לב:) שבתי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מינייהו עסקא [סחורה להשתכר למחצית שכר] ולא יהבו ליה, מזוני [שאל מהם מזונות] מיזן נמי לא זינוהו. אמר, הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג-יח) ונתן לך רחמים [שתרחם על הבריות] ורחמך, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו ע"כ.

וכן איפסקא הלכתא בשלחן ערוך (אה"ע סימן ב-ב) כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהם לכתחלה וכו', ומי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות, ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא ע"כ.

והכוונה, דאיתא בגמרא (יבמות שם) דבימי דוד היה רעב שלש שנים, על מה שהרג שאול המלך נוב עיר הכהנים, והמית גם מהגבעונים, ושלח דוד להגבעונים לפייסם, וכתיב (שמואל ב כא-ג) ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה', ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו וגו', ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה', ויאמר המלך אני אתן וגו', ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבשת, ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי, ויתנם ביד הגבעונים ויקיעם בהר לפני ה', ויפלו שבעתים יחד ע"כ. ואמר דוד, שלשה סימנים יש בישראל הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים וכו', כל מי שיש בו שלשה סימנים אלו ראוי להדבק באומה זו [והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן, מיד גזר עליהן דוד, לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה] ע"כ.

ודוד המלך זאת ממה שמצינו בהדיא בכתוב, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כג-ד), הרי דהתורה הקפידה שלא יתערב בבני ישראל אנשים אכזרים שאין בהם מדת החסד לקדם עוברי דרך בלחם ומים.

ובזה היה נראה לבאר מה שמצינו בדוד, כאשר החזירו הפלשתים את ארון האלוקים (שמואל ב ו-יא) וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו וגו'. וילך דוד ויעל את ארון האלוקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה, ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו', ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ותבז לו בלבה וגו', ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה ע"כ. ובפשוטו הכוונה שזאת היתה לעונש למיכל על מה שזלזלה בכבוד התורה, ששכרה של מצוה זו היא ברכת הבנים, וכמו שהיה אצל עובד אדום, ולעומת זה מיכל נענשה שלא היה לה ילד.

ולפי מה שנתבאר יש לומר דזאת היתה לטובתו של דוד שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, ששכר מצוה זו היא להתברך בבנים טובים ולראות מהם נחת. ולכן המביט מראשית אחרית, שהגבעונים יבקשו להרוג מבניו של שאול, ובאמת תלו אחר כך חמשה בנים ממיכל בת שאול שהיתה לה מאיש אחר, ואם היה לדוד בנים ממיכל, הרי יתכן שהם יהיו בכלל גזירה זו, שיצטרך דוד ליתן להם מבניו לתלות, על כן ניתן שכר לדוד שלא יצטרך להצטער בבניו, ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד, וזהו שכר בנים לדוד על שהיה מפזז ומכרכר לכבודה של תורה.

ובזה נבוא אל המכוון, הנה מצות התורה נחלקת, כי חוץ מהמצות שיש בין אדם למקום, יש מצות בין אדם לחבירו, מה שחייבה תורה על האדם להתחשב עם מצבו של חבירו וממונו, גניבה גזילה אונאה בממון ודברים, לעשות צדקה וחסד, הלואה, פעולת שכר שכיר וכו' וכו'. ובפשטות נראה, שמצות שבין אדם למקום, ניתנו לשלימות האדם להדבק עם קונו. והמצות שבין אדם לחבירו הם לצורך ישוב העולם, למנוע צער בני אדם ולהתחסד ולהטיב עמהם.

אבל באמת גם המצות שבין אדם לחבירו ניתנה להשלים את עצמו, כי עיר פרא אדם יולד (איוב יא-יב), האדם בטבעו רואה רק את עצמו וטובותיו, וכדי לעדן את האדם במדות טובות להיות אדם השלם, צוה עלינו להתחסד עם אחרים, כדי לעדן את עצמינו, שיהא מדותיו מתוקנות כראוי. וכל מה שיוסיף במדת החסד, לעשות טובות לחבירו, ישלים את עצמו יותר ויותר כדי שיהא אדם השלם.

והוא על דרך שמבואר בחינוך (מצוה טז) דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה (מכות כג:) רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להיטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד ע"כ.

ואיתא במדרש (ב"ר א-י) דרש רבי יהודה בן פזי למה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה, ולמה לא באל"ף, שהוא לשון ארורה. ועיין במפרשי המדרש שנדחקו, שהרי מצינו לשונות של קללה המתחילים בבי"ת וכן להיפך. וכתוב בספר אלופי יהודה (ריש פ' בראשית) דהנה יש רעה חולה בבני אדם שאין להם שום הרגש לעומת החברה האנושית, וכל מעשיהם ופעולותיהם בחיי עולם הכל סובב על נקודה אחת לטובת ותועלת עצמם, כאילו הם יחידים בעולם ואין זר עמם. לא ישגיחו על היזקא דרבים ולא יחמלו ויחוסו על אחרים, ומענה בפיהם ובלבבם, אנכי ועוד פעם אנכי, ואין זר אתי, אני ואפסי עוד. וזה מדה היותר מגונה, שעל זאת המליצו בספרים הק' בשם הבעל שם טוב הק' זיע"א, אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה-ה), בחינה זו שאדם אומר תמיד אנכי, הוא מסך המבדיל בין האדם לקונו. ועל זה נאמר (קהלת ד-ח) יש אחד ואין שני, כלומר אדם שמכיר ומוקיר תמיד רק את עצמו היחידי, והוא באחד ואין שני נחשב אצלו, גם בן ואח אין לו וגו' גם זה הבל וענין רע. לא זו הדרך ולא זו העיר אשר עליה נבנה העולם, כי עולם חסד יבנה, לעשות חסד ולהשגיח גם על אחרים, וכמו שכתוב שם טובים השנים מן האחד וגו'. שטובה המדה שהאדם לא יביט תמיד רק על עצמו רק ישגיח גם על הרבים, ולא ידמה לו כאילו הוא באחד ואין שני, כי אם יפול האחד יקים השני את חבירו וכו'.

וזה הרמז טמון במליצת מאמר חז"ל לא נברא העולם בא' שהוא לשון ארור, שאות א' מציין את המספר היחידי, ואין עולם נבנה על מי שחושב שהוא אחד, שאין זה בנין המתקיים, והוא הבל וענין רע קללה גדולה בטבע. אמנם העולם נברא בב', שכל אחד ואחד ידע וישים נגד עיניו תמיד שלא לבדו יחיה האדם, רק יש גם שני בעולם. והעולם לא בעבורו לבד הוא שנברא, רק גם בעבור אחרים והחברה האנושית כולה, ואז הוא סימן ברכה לו ולכל העולם עכ"ד.

ובשו"ת חכם צבי (סימן כו) כתב אהא דאמרו (בבא קמא קיג.) דגזל עכו"ם אסור, דאין זה משום שהתורה חסה על ממון עכו"ם, אלא זהו עבור שלימות הישראל, שלא להרגיל עצמו למדה רעה של גזילה, ואף בבעלי חיים בלתי מדברים נצטוינו על צערם מדאורייתא, ואף בצמחים נצטוינו לא תשחית את עצה (דברים כ-יט), וכל זה אינו בעבור הפועל, אלא בעבורינו אנחנו הפועלים, לקנות בנפשינו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותינו לטוב לנו וכו' ע"ש.

ולענינינו, כיון שמצות שבין אדם לחבירו לא ניתן רק לטובת אחרים, אלא לטובתו להשלים עצמו במדותיו, על כן כאשר הטריח אדם את עצמו לעשות חסד עם חבירו, ולבסוף לא הוצרך חבירו לכך, מכל מקום הטרחא עידן את נפשו, להיות נפעל לפי פעולותיו, והגיע בזה לתכליתו של המצוה. ובהכנסת אורחים, גם אם האורח לא אכל כל מה שהכין לו, או ישן במטה שהכין לו, הוא השלים כוונת ה' במצוה זו שישתדל בכל כחו להתחסד עם אחרים, ובזה יקנה לנפשו עוד דרגא יתירה במדת החסד. וכמו כן אברהם שטרח עבור האורחים, עם כי בסופו נתגלה שהם לא הוצרכו לזה, כי היו מלאכי מעלה, אמנם במעשיו הוא קיים בפועל להשלים עצמו במדת החסד, וגם הכנסת אורחים כזה גדולה מהקבלת פני השכינה.

והנה התורה מספרת, ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר הנה באהל (יח-ט). ולכאורה השאלה והתשובה נראה כמיותר, ומה רצה התורה ללמד אותנו בסיפור פרט זו. ובספורנו כתב, דלכן שאלו איה שרה אשתך, כי כוונת השליחות היתה לבשר את שרה, שתשמח ותודה, כדי שיהיה העיבור יותר שלם, כי אברהם כבר נתבשר מאת האל יתברך ע"ש. וברש"י כתב, יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה (בבא מציעא פז.) ע"כ. ויש בזה מוסר השכל, איך יש לתת לב לחבב אשה על בעלה, ומכל שכן להזהר שלא יאמר פליטת פה שגורמת ההיפוך. הלא אברהם שורש מדת החסד, ששים או שבעים שנה מיום חתונתם, עם כל זה יתכן שיתרמי חילוקי דיעות, שיסיר חן אשה על בעלה. והמלאכים נתנו אל לבם לשאול, כדי שתתחבב על בעלה.

וכבר דברנו במה שאמרו במדרש (ב"ר סח-ד) שאמר רבי יוסי בר חלפתא למטרונה ששאלה, מה הקב"ה עושה מאותה שעה שברא העולם ועד עכשיו. והשיב לה, הקב"ה יושב ומזווג זיווגים וכו' ע"ש. שנכלל בזה, אשר לא רק שהקב"ה מזווג יחידים, בת פלוני לפלוני, שזהו ארבעים יום קודם יצירת הולד (סוטה ב.), אלא יושב ומזווג 'זיווגים', מזווג יום יום את הזיווגים שנזדווגו כבר, שלא תתפרד החבילה.

ויתכן כי אברהם היה מופלג במדת החסד, עד ששחט שלשה פרים, כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל (בבא מציעא פו:), ולעומת זה שרה לא היתה מופלגת במדה כזו, כמאמרם (שם פז.) כתיב קמח (יח-ו) וכתיב סולת [עדיף מקמח], מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש [היא אומרת קמח והוא אמר סולת] ע"ש. והמלאכים הרגישו בזה, ועל כן שאלו עליה, כדי לחבבה על בעלה בשאר מדותיה שהיא צנועה.

אמנם יש בזה עוד במה שהתורה מודיע לנו, ששאלו איה שרה אשתך, דהנה מבואר ברש"י, והנה שלשה אנשים (יח-ב), אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות וכו'. וכתב בשפתי חכמים דצריכין לומר דשליחות של רפואה והצלה אחת היא ע"ש. ובאמת בגמרא (בבא מציעא שם) אמרו דמיכאל שבישר את שרה הלך להציל את לוט ע"ש. ולכאורה לפי זה הוי שתי שליחיות. ונראה דמצינו ברחל שאמר ליעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל-א), ובגמרא (נדרים סד:) דכל אדם שאין לו בנים חשוב כמת ע"כ. ואם כן בשורת שרה בבנים הוי הצלה ממיתה, ושפיר הוי הצלת לוט ממיתת סדום, כמו שליחות אחת.

אך יש בזה עוד, דבגמרא (יבמות עו:) למדו מפרשה זו דעמונית מותר לבוא בקהל, דאיתא שם, שדואג האדומי אמר לשאול, שאל על דוד אם ראוי לבוא בקהל אם לאו, מאי טעמא, דקאתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר, תנינא, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומקשי אלא מעתה ממזר ולא ממזרת וכו'. מצרי ולא מצרית, ומשני שאני הכא דמפרש טעמא דקרא, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג-ה), דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. ומקשי היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק וכו'. שאל בבית המדרש וכו', ואמרו כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומסיק התם דאין דרכה של אשה לקדם, דאמר קרא, ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל [ואין דרך אשה לצאת מביתה] ע"כ. הרי דבעובדא זו של שרה, נתבררה ההלכה של מואבי ולא מואבית, כי אין דרכה של אשה לקדם.

עוד אמרו (שם) דרש רבא מאי דכתיב (תהלים מ-ח) אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, אמר דוד, אני אמרתי [בשעה שנמשחתי] עתה באתי [לגדולה ומקרוב פסקו לי גדולה זו], ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי [שמימי אברהם נכתבה עלי במגילת ספר], התם כתיב הנמצאות (בראשית יט-טו), הכא כתיב מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט-כא) ע"כ. ומבואר מזה כי הצלת לוט מסדום עם שתי בנותיו, היה מכוון מקור הדורות מראש כדי שיתמשך מזה מלכות בית דוד.

והנה פשטות הגמרא דקרא במגילת ספר כתוב עלי, קאי על פרשת הצלת לוט, ולפי מה שנתבאר קדמה זאת עוד בביתו של אברהם, שאמר אברהם 'הנה באהל', ומזה נלמד מואבי ולא מואבית, ובמגילת ספר, היינו פרשת אברהם עם המלאכים, כתוב זאת עלי. [וקרא לספר בראשית, מגלת ספר, כי התורה ומצותיה הם ספר, ותולדות האבות בפרשת בראשית, הם רק סיפורי דברים כמו מגילה, מגילת אסתר ומגילת רות, וספר בראשית זהו מגלת הספר]. ואמר דוד, אז אמרתי הנה 'באתי', כי מעיקר הדין לא יבא' עמוני ומואבי בקהל ה', אבל 'הנה באתי', אני מותר לבא בקהל, כי עמוני ולא עמונית, מפני שאין דרכה לקדם, וזה 'במגילת ספר כתוב עלי', בפרשה זו של אברהם שאמר הנה באהל.

והנה בחידושי הרי"ם כתב בטעם שלא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט, כי באמת ניצול לוט בזכות דוד המלך שעתיד לצאת ממנו, כי בנות לוט מותרים לבא בקהל, דמואבי ולא מואבית, מפני שאין דרכה לקדם. ודין זה נתחדשה בבית דין של מטה, במה שהשיב אברהם הנה באהל, ואין דרכה לקדם. ולכן בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כי עוד לא נתבררה ההלכה אם דוד יהא כשר לבא בקהל, ורק כאשר השיב אברהם הנה באהל, ונתבררה ההלכה של מואבי ולא מואבית, נתברר יחד עם זה, כי צריכין להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרה למלאך השליחות להציל את לוט עכ"ד.

ויש לומר דגם זה נרמז בתשובתו של אברהם 'הנה באהל', דאיתא במדרש (ב"ר מא-ד) וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר 'ואהלים' (יג-ה), אשר באברהם לא נאמר זאת רק בלוט, אלא שני אהלים הללו הם, רות המואביה ונעמה העמונית וכו', מצאתי דוד עבדי (תהלים פט-כא), היכן מצאתיו, בסדום ע"כ. ומעתה במה שאמר אברהם הנה באהל, ואין דרכה של נשים לקדם, ממילא יש ללוט שני אהלים שמותרים לבא בקהל. וזהו 'הנה ב-'אהל', בזה שנפסק הדין שאין דרכה של אשה לקדם, יש כאן ב' אהלים שממנה יומשך מלכות בית דוד, וממילא צריכין להציל את לוט, בזכותו של דוד שיצא ממנו. [ולכן 'הנה' באהל, בגימטריא ל"וט ד"וד עם הכולל].

והנה הגר"א זצ"ל פירש (הובא במאור הגדול פ' תצא), שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קיט-קסא), כי דואג ואחיתופל היו גדולי ישראל ונתקנאו בדוד ואמרו שאינו ראוי לבא בקהל, ושרים רדפוני חנם בלא דבר, ומדברך פחד לבי, כי בתורה שבכתב שנאמרה בדיבור, כתוב כן, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', אבל שש אנכי על אמרתך, על תורה שבעל פה, שדברי חז"ל נאמרה באמירה, אמר אביי וכדומה, שבתורה שבעל פה התירו אותי לבוא בקהל ה', שדרשו עמוני ולא עמונית ע"כ. ולפי מה שנתבאר נרמז בדבריו, שש אנכי על 'אמרתך', היינו אמירת המלאכים, שאמרו איה שרה אשתך, 'ויאמר' אברהם הנה באהל, שבאמירה זו נתבררה ההלכה שאני מותר לבא בקהל.

וזהו גם כן כוונת הכתוב שאמר דוד, ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה' (תהלים כז-ו), כי דואג ואחיתופל היו אויבי דוד ואמרו שאינו מותר לבא בקהל, 'ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי', כי באהלו של אברהם נתבררה הלכה זו שאין דרכה של אשה לקדם, ורק עמוני נאסר ולא עמונית, ואזבחה 'באהלו' זבחי תרועה, ואשירה ואזמרה לה', אשר אברהם במאמרו הנה באהל, נפסק הדין שמותרים לבא בקהל.

ויש לומר עוד במה שאמר דוד מלך ישראל, חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט-נט), דאיתא בגמרא (קידושין ב:) דלכן אמרו, האשה נקנית בשלש דרכים, כי ביאה איקרי דרך דכתיב (משלי ל-יט) דרך גבר בעלמה ע"ש. ואמר דוד 'חשבתי דרכי', הייתי עומד ומחשב אם מותר אני לבא בקהל, כי רות היא מואביה, 'ואשיבה רגלי אל עדותיך', שבתורה כתבה טעם האיסור, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ומאברהם נלמד כי אין דרכה של אשה לקדם. וזהו נרמז בתיבת 'ואשיבה', נוטריקון ו'יאמרו א'יו ש'רה א'שתך ו'יאמר ה'נה ב'אהל, ומזה נתבררה ההלכה כי מואבי ולא מואבית.