עדיין בפתח האהל: מדוע המדרגה הגבוהה ביותר היא להרגיש מתחיל
בפרשתנו נאמר: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". וביאר הגאון רבי אריה צבי פרומר, רבה של קוז'יגלוב וראש ישיבת חכמי לובלין, על פי מה ששמע בשם בעל חידושי הרי"ם מגור, על מאמר חז"ל במסכת ראש השנה: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחד". שאל החידושי הרי"ם, מהו אותו שער החמישים שנמנע ממשה רבנו. וביאר ביאור נפלא: באמת כל חמישים השערים ניתנו למשה. אלא שמהותו ועניינו של שער החמישים הוא ההכרה וההשגה הברורה שידע האדם שעדיין לא התחיל כלום, וכי עדיין לא נכנס אפילו בשער הראשון. וזהו שנאמר כולם ניתנו למשה "חסר אחד", שעל ידי שניתן לו שער הנ' נתגלה לו שהוא עדיין חסר לגמרי, כאילו לא השיג אפילו שער אחד.
ועל פי זה האיר הגאון מקוז'יגלוב את פתיחת פרשתנו. הנה לאחר מצוות המילה זכה אברהם אבינו להגיע לפסגת מדרגתו הרוחנית, כפי שמבואר בזוהר הקדוש שעל ידי המילה נשלם והיה ראוי לגילוי שכינה העליון ביותר. ואז, כאשר נתגלה אליו הקב"ה באותה מדרגה עליונה ונשגבה של שער החמישים, הביט אברהם על עצמו ונוכח לדעת כי עדיין הוא רק יושב פתח האוהל. הוא הרגיש בענוותנותו האמיתית שעדיין הוא עומד בחוץ ולא נכנס כלל אל פנים האוהל, ואפילו בשער הראשון טרם פתח.
יסוד עצום מונח בדברים אלו לדרכו של עובד ה' ולכל בן תורה. לעתים אדם רוכש ידע, מטפס במדרגות, כובש יעדים בלימוד ומתקדם ברוחניות, והסכנה הגדולה האורבת לפתחו היא תחושת הסיפוק וההישג המביאה לידי גאוה או קפיאה על השמרים.
לימד אותנו אברהם אבינו, שסימן ההיכר האמיתי של התעלות ורוממות רוחנית אינו התנשאות על העבר, אלא אדרבה, ככל שאדם מתקרב יותר אל הקדושה וזוכה להארת שער הנו"ן, כך מתרחבים אצלו האופקים והוא מבין עד כמה אור ה' ותורתו הם אינסופיים.
הגדול האמיתי רואה תמיד את עצמו כמי שעדיין יושב פתח האוהל. בכל יום ובכל מדרגה הוא ניגש אל עבודת הבורא מתוך רעננות, צניעות וצימאון של מי שרק עתה מתחיל לפסוע את צעדיו הראשונים.
