נסיונות החיים בעולמו הפרטי של כל אדם
פרוייקט החיים של שר המשקאות...
מעשה ב'קלמן' - שר בכיר בממלכה, שקיבל יום אחד משימה מלכותית בהולה: להפיק את חתונת השנה של בת המלך. במשך שנה תמימה קלמן לא ישן, לא אכל, כולו היה עסוק ב'הפקת השנה'.
גולת הכותרת של האירוע, גאוות יחידתו ובבת עינו, הייתה פירמידת בדולח בגובה כמה מטרים שהורכבה מאלפי גביעי יין נדירים.
שבוע שלם קלמן טיפס על סולמות, יישר כל כוס במילימטר, כיוון את התאורה, ומילא כל גביע ביין אדום מבציר מלכותי שנשמר במרתפים שנים רבות.
שום עובד לא הורשה להתקרב למתחם ברדיוס של חמישים מטרים בלי בדיקת יציבות. זו לא הייתה סתם פירמידה - זה היה מפעל חייו, כרטיס הביקור שלו, והדבר שהגדיר 'מי הוא בעולם'.
כמה דקות לפני כניסת האורחים והמלך, מגיע שליח מיוחד מטעם המלך, מתנשף כולו, ומוסר לקלמן מעטפה עם חותם מלכותי.
קלמן פתח את המכתב בהתרגשות, וקרא: 'קלמן הנאמן, ראיתי את פירמידת הבדולח שבנית. מפוארת להפליא. עכשיו, קח בבקשה פטיש כבד המונח בארגז כלי העבודה שלך, עלה לראש הסולם, ותנפץ לרסיסים את הגביע העליון, כך שכל הפירמידה תקרוס ברעש גדול'.
קלמן קפא על מקומו...
הוא בדק אם החותמת אותנטית... הוא מסתכל על הפטיש... הוא מעיף מבט המום על הפירמידה... והדופק שלו עולה למאתיים...
כל תא בגוף שלו צועק - למה?!
מה ההיגיון בזה?!
שנה שלימה לא ישנתי בשביל זה!
השתגעת?!
אבל המלך הוא מלך, והאמון של קלמן במלך גדול גם יותר מהפירמידה.
רועד כולו, עם דמעות בעיניים, קלמן מטפס שלב אחרי שלב בסולם. הוא מגיע לראש הפירמידה, מרים את הפטיש בשתי ידיים, עוצם עיניים בכוח, ומתכונן להנחית את המכה שתחריב את כל עולמו.
בשבריר השנייה שהפטיש מתחיל לרדת, נשמעת שריקה חדה...
המלך בעצמו עומד שם, מחייך, וצועק לו: 'קלמן, עצור! שים את הפטיש בצד!'
קלמן פוקח עין אחת, חצי מעולף...
המלך יורד אליו במדריגות, טופח לו על הכתף ואומר לו בחמימות: 'תגיד, באמת חשבת שאני רוצה להרוס את החתונה של הבת שלי ושיישפך פה יין על השטיחים היוקרתיים? האמת היא, לא הייתי צריך את הריסוק של הכוסות. הייתי צריך לדעת דבר אחד פשוט: האם אתה עובד בשביל הפירמידה, או שאתה עובד בשבילי!!! עכשיו, כשרצית להניף את הפטיש, הוכחת שאתה לא משועבד ליצירה שלך. רד מהסולם, שתה כוסית, הפירמידה שלך נשארת כל מהלך השמחה הגדולה... אחים אהובים!
כך בדיוק נראית 'עקידת יצחק של חיי היום יום...'
כששומעים על עקידת יצחק, זה נשמע כמו מעשה 'חד פעמי' שאירע על הר המוריה, מעשה השייך רק לענקי רוח בדרגת אברהם אבינו. אך האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש 'יצחק' קטן ואישי משלו, והעקידה מתרחשת אצלנו על בסיס קבוע!
'יצחק' הוא כל דבר שחיכינו לו שנים, השקענו בו את הדם שלנו, והפכנו אותו לכל המהות שלנו: פרוייקט בעבודה, תוכנית מדוייקת של איך הבית שלנו אמור להיראות, השליטה על הילדים, האגו שלנו, או סתם ציפייה שהחיים יעברו בדיוק לפי התוכניות הדקדקניות שבנינו בראש.
זה הדבר שאנחנו אומרים עליו: 'אם זה נהרס - אני לא קיים יותר...'
עלינו להפנים, כי 'רגע הניסיון מתחיל - כשהתוכניות מתרסקות'!!!
הניסיון בחיים לא מגיע בדרך כלל עם מלאך משמים וסכין, אלא בצורות יומיומיות הרבה יותר...
הרגע שבו הילד עושה משהו שהפוך לחלוטין מאיך שחלמת לחנך אותו, הרגע שבו סוגרים לך פרוייקט שעבדת עליו חצי שנה, או הרגע שבו משהו בתוכניות שלך מתפרק לחלוטין. הנטייה הטבעית היא להיאבק, להשתולל, ולצעוק לשמים: 'איך אתה עושה לי את זה אחרי כל מה שהשקעתי?!'
בדיוק אז בוקע קול - 'אל תשלח ידך... ואל תעש מאומה...'
עקידת יצחק בעולם הפרטי של האדם, פירושה להרים את הידיים למעלה ולומר: 'ריבונו של עולם, נכון שזה מפעל חיי והשקעתי בזה את כל הנשמה, אבל אם כרגע אתה רוצה שזה לא יקרה בדרך שלי - אני מוכן להניח את זה על המזבח. אני לא משועבד לתוצאה, אני מבין שאתה מנהל את העולם ולא אני'.
כעת נוכל להתחיל להפנים את השיעור:
הנסיונות - מול חומות ההתנגדות
בפרשת העקידה נאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם" (בראשית כב, א).
ודרשו חז"ל (סנהדרין פט:): מהו 'אחר הדברים האלה'? - אחר דבריו של שטן! שבא המקטרג והתרעם לפני קונו: מכל סעודה שעשה אברהם, לא הקריב לפניך אפילו תור אחד או בן יונה!
כאן נגלה יסוד עצום, ככל שהקדושה מרובה ופנימית יותר - כך ההתנגדות של הסטרא אחרא גדולה, מרה ועיקשת פי כמה!
לפי גודל המניעות, העיכובים וההתנגדות שאתה פוגש בדרכך - דע במדוייק את גודל הקדושה והאור האלוקי העתידים לבקוע משם.
כדי לסבר את האוזן, וכדי להתבונן ולראות בעיני בשר בעולם המעשה:
כשמבקשים להקים מגרש ספורט, אצטדיון כדורגל או מקום של שעשועי הבל - לא חולפים זמן מועט וכל וועדות התקציב מאשרות את הדבר בצהלה! יתירה מזו, מאשרים פי כמה וכמה מהאומדן המקורי, בלא פקפוק ובלא שאלות.
כמו כן, כשחוקרים מציעים 'מחקר עקר' בחקר המדבר בשדה בוקר, לבדוק 'כיצד משפיעות קרני השמש על צמיחת קרני התיש', שולפים כמה וכמה מיליוני דולר ברגע קט, כמו שאדם שולף שתיים או שלוש פיסות טישו מתוך קופסה במכוניתו!
ומה הנפקא מינה מכל זה לעבודת הבורא, לתיקון המידות או לטובת המין האנושי? מאומה!!!
אולם, בוא וראה מה מתרחש כאשר יהודים מבקשים להקים בית כנסת, להעמיד מקווה טהרה או לבנות בית מדרש לתורה ולתפילה: שם נדרשים לעבור שבע מאות מדורי גיהנום!
וועדה אחת מתכנסת ולא מספיקה, פקיד אחר מעכב, חסר מסמך זה או אישור אחר, פוסלים משום שלא פורסם בעיתון הראשון אלא רק בשני, דורשים חוות דעת של יועץ משפטי, ומערימים אלפי נוסחאות ומכשולים.
מדוע כל הטרחה והעיכובים הללו?
מפני שה'בעל דבר' אינו חושש מן היועצים למיניהם ומן המחקרים, אלו הם חייליו שלו ואינם מאיימים על ממלכתו.
הוא מפחד ומזדעזע עד עמקי נשמתו מאותם מקומות של תורה, קדושה וטהרה הנבנים לשם שמים! הוא יודע כי מקום של תורה מפיץ אור אלוקי, הקורע את מסכי החושך, ומשנה לחלוטין את תפיסת העולם של האדם, אשר מהפך את כל מהלך חייו לעבודת ה'.
מאבקי אברהם אבינו כסימן לבנים בנסיונות לבושי הדור הזה
זוהי הסיבה העמוקה לכך שאברהם אבינו, הראשון שעמד כל ימיו מול התנגדויות אדירות ובלתי פוסקות, וכך נמשך הדבר בכל עשרת הנסיונות, עד לפסגת הניסיון העשירי של עקידת יצחק בהר המוריה. בכל צעד ושעל עמד מולו השטן, וקמו עליו חומות של נסיונות וקשיים1.
אך אברהם אבינו לימד אותנו לדורות - אין נרתעים מן ההתנגדות!
אדרבה, דווקא מתוך עומק המניעה מכירים בעוצמת הקדושה, מגבירים חיילים באמונה פשוטה ובעקשנות דקדושה, ומנפצים את כל המסכים עד שמתגלה כבוד שמים במלוא תפארתו.
כאן מונח הלימוד הנוקב והמעשי ביותר עבור נפשנו!
היה רגיל מו"ר עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, לחזור ולשנן לפנינו: כל מה שאירע לאבותינו הקדושים אינם היסטוריה שעברה, אלא הוא סימן מהותי, פנימי ושורשי לנו - הבנים!
כאשר מתבוננים בקורות חייהם של אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו ושבטי י-ה, מוצאים בבירור שיש לכל יהודי קשר עצמי ונצחי לכל מאורע. אותם הנסיונות עצמם שעברו על אבותינו חוזרים ומתגלגלים בכל דור ודור, ופוקדים אותנו ממש - אלא שהם לובשים חליפה אחרת.
הניסיון הוא אותו ניסיון, השורש הוא אותו שורש, רק ההיבטים והתפאורה משתנים, בעבר היה הניסיון מתייחס לאברהם ולאשתו שרה, והיום הוא מתלבש באיזה פלוני אלמוני ובאשתו הצדקת, בקשיי חייהם ובמשברי זמנם.
אופן קנייני הנצח דרך הייסורים
אמרו חז"ל (ברכות ה.): 'שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא'.
בכל המתנות הללו ניצבים קשיים ומניעות רבים.
כמה עמל וטרדות נדרשים מיהודי כדי לרכוש בית בארץ ישראל!
ולעומת זאת, רבים פונים להשקעות נדל"ן מפוקפקות במקומות נידחים בחוץ לארץ. מה ליהודי לחפש בסוף העולם, במקומות שאינו מכיר ועם גורמים מפוקפקים?!
בחו"ל הכל נראה קל ונוצץ, אך כדי לזכות בארץ הקודש - נדרשים 'עצבי ברזל'.
זהו הלימוד הנצחי העובר מן הניסיון הראשון ועד הניסיון העשירי.
מעין החכמה
1. ראו במה שפתח רש"י הקדוש על הפסוק הראשון של פרשת העקידה: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (בראשית כב, ב).
וזה לשונו הטהור של רש"י (שם): 'קח נא' - אין 'נא' אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו: הראשונות לא היה בהן ממש!'
ריבונו של עולם, פונה אל בשר ודם בלשון של תחנונים ובבקשה: 'בבקשה ממך, אברהם אוהבי, עמוד לי בניסיון זה!'
הרי דברים מרטיטים עד עמקי הנפש:
מדברי רבותינו אלו מוכח בעליל כי ניסיון העקידה היה הניסיון הקשה, הצורב והנורא ביותר מכל עשרת הנסיונות כולם!
תשעת הנסיונות הראשונים, כולם עמדו כעת על כף המאזניים. אילו חלילה היה אברהם מהסס או נשבר בניסיון העשירי, היו הליצנים והשטן אומרים: 'הראשונות לא היה בהן ממש! הכל היה הרגל, הכל היה מקרה או גבורה חיצונית'.
העקידה היא חותם המבחן, היא גולת הכותרת, והיא המוכיחה למפרע את אמיתות כל מסירות הנפש מראשית הדרך.
ומפני גודל מעמדו של ניסיון זה, כאן, במעמד העקידה, האריכה התורה כעשרים פסוקים רצופים ומפורטים!
מפני שכל תג, כל פרט וכל נשימה במעשה העקידה הוא מעיין של קדושה וצינור של השפעה לכל הדורות הבאים עד סוף כל הזמנים!
משום כך, עם ישראל לאורך כל שנות גלותו, אינו נתלה בשום זכות בעולם כמו שהוא נתלה בזכות עקידת יצחק!
וכפי שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: 'ריבונו של עולם! כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם - כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמנו ה' א-להינו במידת החסד ובמידת הרחמים, ותיכנס לנו לפנים משורת הדין!'
התבוננו בעומק המילים:
אברהם אבינו היה סמל החסד והחמלה, אביהם של כל באי עולם, ואהבתו לבנו יחידו אשר הוליד לזקנותו בערה בלבו כאש שלהבת.
וכדי לעשות רצון קונו - כבש את רחמיו! הוא חנק את כל רגשות הטבע והאהבה האבהית, והעלה את בנו כליל לקודש.
וכנגד אותה מסירות נפש של 'כבישת הרחמים' מבקש כלל ישראל בכל דור: כשם שאברהם אבינו עמד בניסיון הגדול ביותר וכבש את מידותיו בעולם הזה, כך תכבוש אתה, אבינו שבשמים, את מידת הדין והכעס מעלינו, ותנהג עמנו לפנים משורת הדין ברחמים גמורים.
זהו הכוח שאנו שואבים ממעמד זה:
כשם שאברהם עמד בניסיון הקשה ביותר מתוך בהירות ואמונה גמורה, כך ניתן הכוח לכל אחד ואחד מאיתנו לכבוש את יצרו, לעמוד איתן בכל משברי החיים, ולעשות רצון אבינו שבשמים בלבב שלם ובשמחה עצומה.
כשזוכים לקבל על עצמנו את דרך ה', את אהבתו ואת יראתו - ככל שאנו מתחזקים בקודש, כך עלינו להיות בהירים ומיושבים בדעתנו, ושלא להישבר משום רוח מצוייה!
גם אם אנו נתקלים במניעות ובקשיים בדרך - לא נורא, אל לנו להתפעל מהם כלל, צריכים אנו להפוך אותם לסולמות של עלייה.
כח העקשנות דקדושה
העקשנות כשלעצמה - מידה רעה ומגונה היא ביותר, אך כאשר האדם יודע לנתב אותה אל עבודת הבורא, הרי שנעשית כלי חיוני ונחוץ מאין כמותו, הלא סתם להתווכח ולהתעקש בחיי היומיום - דבר נפסד הוא.
אך כאשר בן ישיבה יושב על הגמרא, לומד דף וסוגיא עמוקה ואינו מבין את עומק השמועה, והוא מתעקש שוב ושוב, אינו מניח את הסטנדר ואינו מרפה עד שמתיישבת הסוגיא בליבו - זוהי מעלה עצומה ונפלאה שאין למעלה הימנה!2
כמו כן, אדם שקיבל על עצמו להשכים קודם התפילה וללמוד בטלית ותפילין, ולמרות העייפות ופיתויי היצר מתגבר וקם כארי יום־יום בעקביות ובלא הפוגה - קונה בנפשו קניין נצחי ובונה בעצמו קומות של תורה וטהרה.
מעין החכמה
עקשנות מאה ושבע עשרה פעם
2. מעשה זכור לי מימי בחרותנו, בשעה שלמדנו בשיעור א' בישיבה קטנה, ועסקנו לראשונה בסוגיות העמוקות של מסכת גיטין.
כשסיימנו את המסכת, זכיתי לשבת עם מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, ללימוד בחברותא.
הגענו לפרק שישי (גיטין סה:) אל דברי רש"י הקדוש בדיבור המתחיל 'הילך כזכי דמי' (המבאר שם בדיני שליחות הגט). רש"י קצר בלשונו, אך כדרכו טומן תחתיו עמקות נוראה.
פנה אלי אבא ושאל: 'מה כוונתו הפנימית של רש"י כאן?' השבתי לו את מה שהעליתי בהבנתי באותה שעה.
הביט בי אבא ואמר לי באהבה וברוממות: 'דע לך, לפני עשרים ושתיים שנה, כשאני למדתי סוגיא זו לראשונה, גם אני לא הבנתי את דברי רש"י על בוריים. ומה עשיתי? חזרתי על אותו רש"י ברציפות מאה ושבע עשרה פעמים! ואך ורק לאחר מאה ושבע עשרה חזרות - זכיתי לרווחא דשמעתתא, והאיר לי רש"י את עומק כוונתו!'
והוסיף ואמר לי: 'אתה מבין? העקשן יצליח! זוהי הדרך וזהו הכח!'
קל ונוח לאדם לומר לעצמו ברפרוף: 'כן, כן, הבנתי, מצויין, בוא ונמשיך הלאה'. אך גישה שכזו אינה אלא 'לסמן ווי' על המטרה.
ואנו - לא באנו לעולם הזה כדי לסמן סימוני שווא ולברוח! אנו שואפים ללמוד כדי לדעת, לעמול כדי לקנות, ולקיים את התורה לשם קיומה באמת.
עשרת הנסיונות של אברהם - עמידה כנגד תחבולות היצר
מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לא): 'הניסיון העשירי: 'ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם'. ניסהו בכל פעם ופעם לדעת את ליבו, אם יכול לעמוד ולשמור את כל מצוותיה של תורה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (בראשית כו, ה)'.
אברהם אבינו מסר את כל ישותו עבור שליחותו של הבורא יתברך, וה'בעל דבר' לא אמר נואש. בכל פעם ניסה השטן לזרוע ספיקות, להפיל מורך בליבו ולשבור את רוחו - אך אברהם עמד איתן בבהירות ובנחישות מוחלטת!
ככל שהאדם נקי יותר מפניות אישיות, מאינטרסים ומנגיעות עצמיות, ומכוון את מעשיו לשם שמים בלבד - הוא מקיים בעצמו את בקשת דוד המלך: "לב טהור ברא לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא, יב).
הוא חי בפשיטות, בתמימות ובטהרה, ועל כן פתחו לו שערי סייעתא דשמיא.
וכפי שכבר הבאנו פעמים רבות משמו של הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל בספרו עלי שור: אנשי התורה האמיתיים, אותם הזוכים לעמול על הסוגיות, ללבן ולברר אותן לאמיתתה של תורה מתוך ענווה ופשיטות, וזוכים לקבל מתנה משמים - ראש ברור, שכל זך ומוח מבורר!
הם אינם חיים בתוך ערפל ובערבוביה של מבוכה, אלא זוכים לראות את העולם בעין צלולה.
וכאן הדרכה יסודית לכל נתיבות החיים:
כל עוד האדם עומד בצומת דרכים - מותר לו להתלבט, ראוי להתלבט, ואף חובה עליו לשקול את צעדיו במתינות ובכובד ראש!
כאשר עומדת לפניך שאלה האם לרכוש את הבית הזה או לא? יש צדדים לכאן ולכאן - תשקול, תתייעץ ותתלבט. אך ברגע שגמרת בדעתך והתקבלה ההחלטה - נגמר! הולכים קדימה ואין מביטים לאחור.
עומדת לפניך הצעת שידוך - להתחתן עם האשה הזו או לא? שקלת, ראית מעלות, קיבלת החלטה שכן - זהו זה! אין מקום לחרטות ולערעורים.
ניצב מולך עניין בעבודה או בשליחות, לאחר ששקלת והחלטת - צא לדרך בעוז! כי ברגע שההחלטה נפלה - אין מקום לספיקות כלל!
שהרי ידוע הכלל: 'ספק' עולה בגימטריא 'עמלק' (240).
על האדם להיות איתן, בהיר ונחוש, מוצק בדעתו, דבק בבוראו, וצועד קדימה מחיל אל חיל במסילות הקדושה והטהרה.
ראיית עין הנשמה מול עיוורון החומריות
והנה, בשעה שהגיע אברהם אבינו למסע העקידה, נתגלה המבחן העליון של הראייה הרוחנית:
בן כמה היה יצחק באותה שעה? בן שלושים ושבע שנים היה בלכתו אל הר המוריה (שהרי נולד בהיות אברהם בן מאה, ושרה נסתלקה מיד לאחר העקידה בת מאה עשרים ושבע שנים). ואם תוסיף על כך שלוש עשרה שנה, נמצא שישמעאל היה אז בן חמישים שנה - אנשים בוגרים בעלי כוח ועמדה.
ביום השלישי למסעם ראו את 'המקום' מרחוק. נשא אברהם את עיניו וראה מראה אלוקי נורא, כנאמר: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב, ד).
ומה ראה שם? כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר - פרק לא. בראשית רבה, פרשה נו - אותיות א-ב): ראה עמוד של אש וענן קשור על גבי ההר, מגיע מן הארץ ועד לב השמים, ואת כבוד השכינה שורה עליו!
פנה אברהם אל יצחק בנו ושאל: 'בני, רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו העומדים מולנו?'
השיב לו יצחק בבהירות של קודש: 'הן, אבי!'
שאלו: 'ומה אתה רואה?'
אמר לו: 'אני רואה עמוד של אש וענן עומד מן הארץ ועד לשמים!'
הבין אברהם באותה רגע כי זכה הבן לעין רוחנית טהורה, ונרצה הנער להעלותו כליל לה' יתברך.
מיד פנה אברהם אל ישמעאל ואל אליעזר עבדו, ושאלם:
'ישמעאל, רואה אתה משהו על ההר?'
השיב ישמעאל בפליאה: 'איפה? מה יש לראות שם?'
פנה לאליעזר: 'אליעזר, מה אתה רואה?'
ענה אף הוא: 'כלום איני רואה, רק הרים שוממים, סלעים ואבני דרך!'
ראה אברהם שאינם חשים באלוקות כלל, ודן אותם במדריגת החומר והגסות. אמר להם: 'כשם שאין החמור הזה רואה מאומה מפני שעיניו שקועות באדמה, כך אתם אינכם רואים דבר מכל אור השכינה!'
וכפי שנאמר בכתוב: "ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה) - ודרשו חז"ל (יבמות דף סב.): 'עם הדומה לחמור'. מי שמוליכו הוא החומר ואינו מביט בעין הנשמה, נשאר מרחוק בתחתית ההר עם עפר הגשמיות.
'וילכו שניהם יחדיו' - אחדות הדעת והרצון בעבודת הבורא
נטל אברהם את עצי העולה ושם על גבי יצחק בנו, ולקח בידו את האש ואת המאכלת. "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כב, ו) - כאיש אחד בלב אחד!
האב, ישיש בן מאה שלושים ושבע שנים, והבן צעיר לימים בן שלושים ושבע - בשיא כוחו וגבורתו, שביכולתו להתקומם או להימלט בנקל אילו חפץ בכך, אך הם צועדים בשמחה, בתמימות ובשוויוו נפש גמור, שניהם כאחד למען רצון קונם.
ותוך כדי זה נפתח שיח בין אב לבנו:
"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני בני, ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?" (שם פסוק ז).
השיב לו אברהם מתוך אמונה ברורה: "אלהים יראה לו השה לעולה בני" (שם פסוק ח) - דע לך בני, שאם אין שה, אתה הוא השה המוכן להקרבה!
ולא נרתע יצחק כמלוא נימא, אלא מיד המשיכו לצעוד באותה שמחה ובאותה כוונה - 'וילכו שניהם יחדיו'.
וממשיך המדרש (פרקי דרבי אליעזר - פרק לא) בתיאור העניין:
כיוון שהגיעו לאותו מקום בהר המוריה, הושיט הקדוש ברוך הוא כביכול אצבעו והראה לאברהם: 'זהו המזבח!'
לא היה זה מקום ארעי, אלא מקום קודש הקדשים - אותו המזבח המדוייק שבו הקריב אדם הראשון אחר בריאתו, עליו הקריבו קין והבל את מנחתם, ועליו בנה נח מזבח לה' בצאתו מן התיבה!
וכאן מתגלה שיא תעצומות הנפש ופחד יצחק:
פנה יצחק אל אברהם אביו ואמר לו בתחינה: 'אבא, קשור אותי יפה! קשור בחוזקה את שתי ידיי ואת שתי רגליי, שמא בשעת השחיטה יתעורר בי איזה רעידה של הגוף, רתת פתאומי או התנגדות לא רצונית מחמת כאב הבשר, ונמצאתי מפרכס ופוגם בשחיטה, ונמצאתי חלילה מקלל את כבודך ועובר על מצוות כיבוד אב!'
עמד אברהם, קשר את ידיו ורגליו של יצחק, ועקדו על גבי המזבח ממעל לעצים. ערך את המערכה, בירך על השחיטה, הניח ברכו עליו כדרך ששוחטים בהמה כדי שלא תבעט, אימץ את זרועו כנגד ארכובותיו, ושלח את ידו ליטול את המאכלת.
איזו גבורה עילאית! איזה אומץ לב, איזו תמימות, נחישות ועוז דקדושה פעמו באב ובבן!
אך עם כל זה, ברקע שלט מסך הבלבול של השטן...
לאורך כל אותו מעמד נורא עמד השטן מן הצד, מתרוצץ סביבם ומנסה בכל כוחו להפיל מורך וספיקות בליבם.
בא אל אברהם והקשה עליו קושיות מן ההיגיון והמוסר: 'איך תשחט את הבן שהובטחת עליו 'כי ביצחק יקרא לך זרע'? וכי זו כוונת הבורא? האם א-ל רחום דורש שפיכות דמים שכזו? הרי יש כאן טעות גמורה בחזון עם ישראל!'
השליך עליהם תילי תילים של פלפולים, סברות וחקירות עמוקות, אך כל אותו פלפול לא היה אלא בלבול אחד גדול ומסוכן של היצר הרע!
אברהם ויצחק ידעו את הסוד: מול דבר ה' והאמונה הטהורה - אין מקום לפלפולי שווא ולערעורי השכל.
הם השליכו מנגד כל התחכמות, עמדו בעקשנות ובנחישות של קדושה, ובכך שברו את כל כוחות הסטרא אחרא, על ידי שהנחילו את זכות העקידה לכלל ישראל לעולמי עולמים.
סוד ניצחון אברהם אבינו מול כישלון שאול המלך
כאן מתגלה שורש ההבדל שבין תמימות של קודש לבין התחכמות השכל האנושי, אשר זה היה סוד הצלחתו הנצחית של אברהם אבינו, ובמחילה מכבוד מלכותו - בנקודה זו ממש נכשל שאול המלך!
3. מעשה מרטיט מובא בספרי הדורות על יהודי צדיק מימי גירוש ספרד והאינקוויזיציה הנוראה. ברגע אחד נושל מכל רכושו ועמלו, גורש מביתו בחוסר כל, ועלה על ספינה רעועה במטרה למצוא מקלט בפורטוגל יחד עם רעייתו ובנו מחמדו.
באישון ליל, בלב ים, קדרו השמים וסערה עזה התרגשה על הגלים. רוחות סער וגשמי זעף הטיחו בספינה ללא רחם, ובשיאו של הלילה פילח ברק אדיר את החשיכה ופגע פגיעה ישירה בסיפון - בדיוק במקום שבו עמדו אשתו ובנו. שניהם נהרגו במקום.
ברגע אחד בודד ורווי אימה, נותר אותו צדיק גלמוד, יתום ממשפחתו ושכול מכל עולמו. יד ההשגחה נחתה עליו באופן הטרגי והכואב ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל אדם מן השורה היה מתמוטט, קורס אל תוך יאוש תהומי או חלילה זועק מרה כנגד ההנהגה העליונה.
אך היהודי הזה התעשת. הוא נעמד זקוף מול הגלים הסוערים, נשא את עיניו אל עבי השחקים וזעק בנהמת לב:
'ריבונו של עולם! הרבה עשית כדי שאעזוב את דתי ולא אאמין בך, אך דע לך - אפילו אם תיקח את נשמתי ותשרפני באש, לא אוסיף כי אם אהבה, דביקות ושמחה בך!'
מה התחולל כאן? הקב"ה אינו מביא ייסורים על האדם לחינם; הניסיון הנורא נועד לחשוף את תעצומות נפשו של הצדיק.
לאחר שאיבד את ביתו, ממונו ומשפחתו, התגלתה מתוך השבר הגדול אהבת ה' טהורה שאינה תלויה בדבר. הוא לא הרהר אחר מידותיו של הבורא, אלא הוכיח ששום סערה לא תכבה את שלהבת אמונתו.
זהו המבחן האמיתי: לא מה שהאדם משמיע בשעת נחת, אלא עמידתו ברגעי משבר. כשהשמש מאירה קל להודות, אך המבחן העליון מתרחש כשחשכו המאורות - האם גם אז נדע להתעלות מעל הכאב, לבטוח בה' ולהישאר קשורים בו מתוך אהבה.
הקדוש ברוך הוא ציווה את שאול על ידי שמואל הנביא ציווי חד־משמעי: למחות את זכר עמלק מן העולם כולו, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל־א טו, ג). שהרי גזירה גזר הבורא: 'אין ה' שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו וזרעו של עמלק!' (תנחומא, כי תצא - סימן יא).
שאול יצא לדרך בתמימות גמורה. והנה, בדרך מתייצב מולו שליחו של הס"מ - שרו של עשיו.
ומי הוא אותו שליח? אל תדמיינו שהיצר הרע מתגלה כאיזה ישמעאלי עטוי כאפייה! הוא מופיע בדמותו של ראש הסנהדרין - דואג האדומי, הוא היה לבוש באיצטלא דרבנן, עטור בשטריימל או בפראק ובהמבורג!
הוא ניגש כדיין מומחה, אינו צועק סתם, אלא דופק בעוז על הסטנדר, מעורר סערה ורעש גדול, ומתחיל לזרוק פלפולים וקושיות של 'למדנות': 'וכי אם אדם חטא - בהמה מה חטאה?! הרי צער בעלי חיים דאורייתא! מדוע להשחית בהמות וצאן תמימים!?'
ושאול המלך נלכד באותו פלפול שכלי. הוא ידע בבירור את דבר ה' שלא להשאיר שריד, אך הניח לשכל ולהיגיון לעקם את הפשיטות.
והרי חכמת הקודש ידעה את עומק הרשע של עמלק: הם היו מכשפים גדולים ועסוקים באחיזת עיניים. היו נוטלים בן אדם ומטילים עליו לחש כישוף להופכו לכבש, כדי להבריחו ולשומרו בחיים!
כשם שעשו חרטומי מצרים, שהיו לוקחים שבב עץ קטן - מקל של ארטיק, עושים עליו להטים והופכים אותו ל'חמור' כבד משא, בעל כוח עצום, ומוכרים אותו בבהילות בחצי מחיר, וברגע שאותו 'חמור' פגש בשלולית מים, בטל הכישוף באחת, והחמור חזר להיות קיסם עץ צף במים וכל המשא צלל לתהום!
עמלק היו אלופי הכישוף והתרמית, ובמקום לבטל שכלו מול ציווי הבורא - נפל שאול בקושיות השכל וחמל על הצאן ועל אגג.
רק דג חי עולה נגד הזרם...
מכאן לימוד עצום לכל עובד ה': לעיתים, חובה על האדם לדעת 'לצפצף' על כל העולם כולו!
כאשר יהודי ברור בדרכו, סמוך ובטוח שהוא צועד בנתיב האמת של התורה הקדושה ודרכי מעשה האבות - גם אם כל העולם כולו פוסע בכיוון ההפוך, אין הדבר מעניין או מזיז אותו כמלוא נימא!
ידוע הפתגם שאומר: 'רק דג חי שוחה נגד הזרם!'
הקרפיון ושאר הדגים שוחים במים, אך איזה דג מפליא לעשות יותר מכולם? דג הסלמון! הסלמון אינו מסתפק בשחייה נגד הזרם בלבד, כאשר נקרה בדרכו מפל סוער וגועש בגובה שבעה או שמונה מטרים, בלחץ מים אדיר המתרסק מלמעלה - אין שום דג בעולם המסוגל לעמוד בזה. אך הסלמון אוזר את כל כוחו, מנתר ממעמקי המים, וכנגד כל חוקי הטבע מטפס את המפל כולו מלמטה למעלה!
רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיעא היה נוהג לאכול בסעודות השבת דג סלמון, מפני שהיה רואה בו רמז עמוק לתנועת הנפש של איש הישראלי: דגים השטים עם הזרם - הם נטולי חיות אמיתית, הם נסחפים אחר תאוות ורוחות הזמן.
אך היהודי ניחן בטבעו של הסלמון, ללכת נגד הזרם של הרחוב, לטפס מעלה מעלה מול מפלי הגלות, להילחם מלחמתו של מלך מלכי המלכים מתוך שמחה ובהירות, ולעולם לא להתבלבל ולא להיכנע!4
מעין החכמה
4. בעומק התופת של מחנה ההשמדה אושוויץ
בעצם היום הקדוש 'יום ראש השנה' שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, עמדו מראות שעין אנוש לא ראתה מעולם.
רבי צבי הירש מייזלש זצ"ל (רבה של וייטצען, בספרו שו"ת מקדשי השם - קונטרס שער מחמדים) העלה על הכתב שתי עדויות מצמררות, המגלות כיצד גם בתוך שפל המדריגה של החושך הנאצי בקעה קדושת ישראל בטהרתה העליונה.
בערב ראש השנה כינסו הצוררים כאלף וארבע מאות נערים יהודים צעירים, והעבירו אותם סלקציה אכזרית תחת קרש עץ נמוך שקבעו באדמה. כל מי שראשו לא נגע בקרש - נגזר דינו למשרפות. הנערים נכלאו בצריף סגור ומסוגר, ללא פת לחם וללא מים, כשהם ממתינים לרדת הליל של יום החג שבו ישלחו אל המוקד.
חלק ממפקדי הצריף (הקאפוס) ניהלו מסחר דמים שפל: תמורת ממון רב וזהב הסכימו לשחרר נער מן הצריף - אך בתנאי ברזל שיחטף נער יהודי אחר מן המחנה כדי להשלים את המניין המדוייק שנמסר לידי האס־אס.
בעיצומו של יום הדין ניגש אל הרב מייזלש יהודי פשוט מאוברלנד, שבור ורצוץ אך בעל תמימות עילאית: 'רבי', פתח בדמעות שליש, 'בני יחידי, מחמד עיני, כלוא שמה בצריף הנידונים לשריפה. יש בידי את הממון הדרוש לפדותו, אך יודע אני בבירור שברגע שישחררוהו - יחטפו נער אחר תחתיו. באתי לשאול את פי הרבי שאלה להלכה ולמעשה: האם התורה מתירה לי לפדות את בני יחידי, אם לאו? וכפי אשר יפסוק כבודו - כך אעשה!'
רעד ואימה אחזו ברב למשמע השאלה: 'ידידי היקר', התחנן הרב, 'כיצד אוכל לפסוק בדיני נפשות נוראים כאלה? הרי בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו עולה על שולחנם של שבעים ואחד סנהדרין! ואני כאן, בגיא צלמוות, בלי ספר, בלי בית דין ובלי יישוב הדעת מרוב התלאות. אינני יכול לענות לך לא הן ולא לאו - עשה כאילו לא שאלתני כלל!'
אך האב עמד מולו, זקוף בתמימותו, והשיב בדברים המרעידים יסודות עולם: 'רבי, עשיתי את המוטל עלי על פי דין תורה - שאלתי רב, ורב אחר אין כאן במחנה. אם אינכם יכולים להתיר לי בפה מלא לפדות את הילד, סימן ברור הוא שההלכה אינה מתירה זאת. בעיני נחשבת שתיקתכם כפסק דין גמור שאסור לי לעשות כן על פי התורה! ואם התורה אסרה - הריני מקבל את הדין באהבה ובשמחה! בני יחידי יעלה עולה לכבוד שמו יתברך, ואני לא אעשה דבר להצילו - אך ורק משום שכך ציווה אותי בוראי!'
ואכן, האב עמד בדיבורו. לאורך כל יום ראש השנה הסתובב בין שבילי המחנה, עיניו זולגות דמעות אך לבו עולה בלהבות של שמחה קדושה על שזכה להקריב את בנו יחידו לה' מתוך ציות מוחלט לתורה, ממש כעקידת יצחק שעלתה על המזבח באותו היום.
באותה שעה ניגש אל הרב נער צעיר בן חמש עשרה, עקיבא מאנן הי"ד. 'רבי', שאל בחרדה, 'מה יהא על משה'לה?' היה זה תלמיד חכם מופלג, משה רוזנברג הי"ד, שהיה כבר בן עשרים שנה, אך מחמת קומתו הנמוכה לא הגיע ראשו אל הקרש וסווג בטעות בין הנערים הנידונים לכליה.
'וכי מה בידנו לעשות?' נאנח הרב.
'רבי, יש בידי די ממון כדי לפדותו מן הקאפוס!' קרא הנער.
'הלא ידעת', העיר לו הרב, 'שפדיון זה יבוא בהכרח על חשבון דמו של נער אחר שייחטף במקומו?'
עמד הנער הצעיר, ובהתלהבות של קדושה השיב: 'יש לי פתרון גם לכך: אני בעצמי אכנס לצריף במקומו! מקבל אני עלי בשמחה רבה לעלות על המוקד ולהיות קרבן כפרה, ובלבד שמשה'לה, שהוא תלמיד חכם ומרביץ תורה, יישאר בחיים!'
הרב נחרד מגודל מסירות הנפש, גער בו בחום והזכיר לו את פסק ההלכה הברור ש'חייך קודמין', ואסר עליו בתוקף להשליך את נפשו מנגד.
סיפורים אלו מרעידים על לב! שני המעשים הללו חושפים את שיא עומקה של הנשמה הישראלית: כפיפות מוחלטת לרצון ה', כפי שהאב השכול הוכיח כי אפילו אהבת אב עזה לבנו יחידו - הרגש הטבעי והחזק ביותר בבריאה - בטילה ומבוטלת לחלוטין מול גזירת התורה. הוא לא חיפש היתרים דחוקים או תירוצים רגשיים, ברגע שחשד שמא הדבר נוגד את דבר ה', בחר לקדש שם שמים באהבה. ועוד למדנו את הערכת התורה והזולת עד כלות הנפש! כאשר הנער הצעיר גילה גבורה שאינה מן העולם הזה - מוכנות מוחלטת להקריב את כל עתידו וחייו הצעירים כדי להציל תלמיד חכם שימשיך להאיר את העולם בתורה. בעולם שבו איבדו המרצחים כל צלם אנוש, דווקא בגיא ההריגה הוכיחו עם ישראל כי הקשר שלהם עם הקב"ה ועם תורתו הוא מעל הזמן, מעל החיים ומעל המוות. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).
כח הנחישות של הנשמה המאירה מול תחבולות השטן
הנחישות הזו אינה עקשנות של טיפשות, חלילה, אלא היא עקשנות דקדושה הנובעת מתוך בהירות גמורה, מתוקף רוחני ומחוזק נוכחותה של הנשמה הקדושה בתוך הגוף.
ככל שנשמתו של האדם חזקה יותר, פועמת יותר ומאירה באור פנימי, כך מקומה בעולם תופס את מרכז ההוויה.
אדם כזה חי בעולם ברור לחלוטין: אין בו מקום לספיקות, אין בו אחיזה לבלבולים, וטרדות השעה אינן מסיטות אותו מנתיבו.
אמנם אין אדם הפטור מבלבולים ופיתויים הסובבים אותו מבחוץ, אך כאשר הנשמה מולכת בכיפה - שום בלבול אינו מסוגל לחדור פנימה ולשבש את המערכת!
זה היה סודו של אברהם כאשר נצטווה בציווי העקידה: "קח נא את בינך את יחידך אשר אהבת את יצחק ... והעלהו שם לעולה" (בראשית כב, ב).
עשרות נסיונות ומארבים העמיד השטן לאורך הדרך כדי לעוות את דעתו, להפיל מורך בליבו ולבלבל את צעדיו בכל מיני קשיים ופלפולים מדומים.
אברהם מבקש אך ורק לשמח את קונו ולעשות רצונו באמת.
התבוננו כמה היגיון הפוך, כמה סתירות וכמה קושיות יכלו להתעורר כאן:
האם זה הגיוני לשחוט בן?! הרי יש לאו מפורש מן התורה: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" (ויקרא יח, כא), וכל שפיכות דמים נתעבה בעיני הבורא!
והשטן בא ומציג פלפולים למדניים, הרי הקב"ה בעצמו הבטיח לך: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב)! יצחק עדיין רווק, טרם בנה בית וטרם הוליד ילדים - אם יישחט עתה, כיצד תתקיים הבטחת הזרע ככוכבי השמים?!
יתירה מזו: הדבר סתר לכאורה את כל מפעל חייו - עשרות שנים שבהן פעל נגד מנהגי האלילים להקרבת בנים, וכעת יעשה זאת בעצמו?!
אך אברהם ביטל מיד כל ספק והיגיון אנושי. ברגע שהבין שזהו רצון הבורא - סילק כל חשבון. אצלו ציווי ה' היה מוחלט, מעל לכל שכל ודמיון.
ומעשי אבות סימן לבנים: סוד ההצלחה בעבודת ה' טמון בנחישות זו - בציות מוחלט לאמת ללא פקפוק, יסוד שמי שזוכה לו קונה את עולמו.
שורש הספיקות - עכירות המחשבה
שורש הספיקות והמבוכה בלב האדם תלוי במידת הקדושה והטהרה. מי ששומר על מחשבה זכה, זוכה לבהירות ולחיים של 'עולם ברור'.
כפי שהיה שגור בפי מו"ר רבינו יורם מיכאל זצוק"ל: 'ועל ידי קדושת המחשבה יזכה האדם להשראת השכינה הקדושה במוחו!'
טהרת המחשבה היא השער לכל המדריגות, והשומר עליה אינו נופל ליאוש. אמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה): 'עינא וליבא תרין סרסורין דחטאה אינון'. וזהו שנאמר: "תנה בני ליבך לי, ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו), הקב"ה מבקש את העיניים והלב, וכשאדם מוסרם לה' באהבה, הרי הוא שייך לו באמת.
כאשר נוסע אדם בדרכים, ופתאום מזדקר מולו מסך מרצד של פריצות, תמונה קלוקלת או מראה אסור, ברגע זה נמדדת קומתו: האם הוא מושל ברוחו, כובש את יצרו ומשפיל את עיניו לארץ? התנועה כשלעצמה נראית פשוטה וקלה, הרכנת ראש לשנייה אחת, אך בדור פרוץ ורווי פיתויים כדורנו, אין זה דבר מובן מאליו כלל, ומדובר במלחמת קודש של ממש. ומי שמסוגל למשול בחושיו ולשלוט בעיניו - אין שום פלא שמחר תשרה עליו שכינה עליונה! והשראת השכינה במוח קובעת ומעצבת את כל מהותו של האדם.
בהירותו של אברהם מול הנפילה ממצב 'וודאי' למצב 'שמא'
מכאן מוארת דמותו של אברהם אבינו עליו השלום: כיצד צעד בעוז כה אדיר, בביטחון בלתי מתערער ובנחישות עילאית לעבר כל מטרותיו בלי להסס ובלי להביט לאחור? מפני שהיה קדוש וטהור בתכלית! אצלו המחשבה הייתה מזוככת כל כך, עד שלא היה לשום ספק שבעולם פתח וסדק לחדור פנימה. השטן לא מצא בו שום אחיזה ולא יכול היה לבלבלו כמלוא נימא.
ולאידך גיסא, ראו את הטרגדיה הנוראה שהזכרנו אצל שאול המלך, הלא בימיו כבר הייתה צריכה להופיע הגאולה השלימה! היה ראוי שאול למלוך על עדת ישורון עד עולם, בית המקדש הראשון שהיה נבנה בימיו היה נעשה גם הבית האחרון והנצחי - לא היה מקום לשום גלות, לשום חורבן ולשום סבל וייסורים בכל הדורות כולם. באותה שעה היה נבלע המוות לנצח, ונמחות כל הקללות מן העולם - קללת אדם וחוה, קללת הארץ ועמל הפרנסה, קללת הנחש, וכל היקום היה שב אל תיקונו השלם בששת ימי בראשית.
ומפני מה נתפספסה אותה שעה גדולה? מפני שנפל לספיקות! מפני שהניח ל'שמא' של דואג האדומי לערער את ה'ברי' ואת ה'וודאי' של ציווי הקדוש ברוך הוא שנמסר מפי שמואל הנביא. כי - אסור לאדם ליפול מן הברי וברור אל השמא!
מתנת החיים 'לחיות במצב וודאי'
מי שעובד את ה' באמת, מוכרח להיות תמיד במדרגת הוודאי! לחיות ב'עולם ברור' - זוהי אחת המתנות הנשגבות והיקרות ביותר שיכול אדם לקבל בעולמו. זהו קו שדרה רוחני שאסור לאדם לסטות ממנו כמלוא נימא, זהו יסוד שצריך ללוות אותנו בכל הזמנים ובכל תהפוכות החיים.
מרן הטור (אורח חיים - סימן א) ביאר יסוד בהלכות הנהגת הבוקר ובגדרי הנפש: נאמר במשנה: 'הוי קל כנשר... לעשות רצון אביך שבשמים', ופירש הטור: כנגד מה אמרו 'קל כנשר'? 'כנגד ראות העין, ודימה אותו לנשר כי הנשר רץ באוויר... ועצום עיניך מראות ברע, כי הוא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין'. כלומר, תחילת כל מכשול ופגם נעוצה במראה העין! אם העין רואה - מיד מתעורר הלב לחמוד, והיצר דוחף את כלי המעשה להשלים את הרע. אך אם העין שמורה, אטומה ואינה רואה ברע - אין הלב חומד מאומה, והאדם נשאר בטהרתו ובשלוותו!
משל למה הדבר דומה - מדרכי עולם הזה: האם ניסיתם פעם לערוך קניות במרכול כשאתם שבעים, לעומת שעה שבה אתם נכנסים לשם רעבים? אדם שבע - כל מה שעיניו פוגשות, אינו נוגע לו ואינו מדבר אל ליבו, הוא נכנס עם עגלה ריקה, נוטל בדיוק את הנצרך, ויוצא שקט ורגוע. אך כשהוא נכנס רעב - עיניו משוטטות ומפתות את הלב, ופתאום הוא מרגיש חיסרון וצורך בכל דבר! כל מוצר שעובר ליד ידו נופל מיד לתוך העגלה, עד שהוא ממלא שמונה עגלות שלימות. האשה שלחה אותו עם רשימה מדוייקת של עשרים מצרכים נחוצים, והוא חוזר הביתה עם שלושת אלפים פריטים מיותרים! מי חולל את כל השיגעון המיותר הזה? - העין! העין ראתה, עוררה תאווה ודמיון של צורך, ויצרה בלבול שלם. זהו כוחה של הראייה, וזוהי הדרך לדורות - שמירת העין היא שמירת הדעת והסדר בחיים.
כאשר מחוברים להבזק האמת מתוך סייעתא דשמיא וטהרת הלב - הולכים עם המחשבה הראשונה בקו ישר, ואין מניחים לשום ערפל לשבש את הדרך. כל מה שמתרחש בתווך, בין ההתחלה לסוף, אינו אלא אוטוסטרדה סלולה שחל איסור מוחלט להניח לשום ספיקות והיסוסים לחדור אליה!
ראו כיצד הדבר פועל ביום יום: אדם מחפש דירה או משרד - לבו נוטה מיד לאפשרות הראשונה, אך מחמת הספיקות הוא יוצא למסע חיפושים מתיש, שבסופו הוא שב בדיוק אל הבחירה הראשונה. המחשבה הראשונית הייתה הנכונה, וכל היתר היה בזבוז זמן ושחיקת כוחות. כך גם בקניות: יש מי שניחן בעין טובה, בוחר במהירות ובבהירות ומסיים בנחת. ויש המהסס, בודק שוב ושוב והופך עולמות, עד שלבסוף, כשהוא חוזר לבגד שראה בתחילה, מתברר שכבר נמכר לאחר, והוא יוצא קירח מכאן ומכאן.
'שויתי ה' לנגדי תמיד' - ללא הפסק
כיצד מגיעים למדריגה נשגבת זו של עולם ברור ללא היסח הדעת? על ידי ההנהגה שבה פותח מרן השולחן ערוך את ספרו (אורח חיים, סימן א - סעיף א): "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) - הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים! ברגע שאדם פוקח את עיניו בבוקר - ועוד קודם שיפקח את עיניו הגשמיות, ברגע הראשון של היקיצה, מצייר מול עיני רוחו את השם הקדוש י-ה-ו-ה בכתב אשורי מבהיק, עם הניקוד המכוון והראוי לו באותה שעה. ואותו שם קדוש, המאיר את נשמתו עם עלות השחר, מלווה ומכוון אותו ברציפות גמורה לאורך כל שעות היום - בעסקיו, בתורתו, בתפילתו ובשיחתו - עד אשר ייעצמו עיניו מאליהן בעת שנתו בלילה! אסור להסיח את הדעת מן הבורא אפילו לשנייה אחת בודדת. זוהי עבודתם של גדולי ישראל וקדושי עליון - רצף בלתי פוסק של 'שויתי', חיבור תמידי לאור אין סוף ברוך הוא, ומתוך כך אין בלבם שום ספק, שום פחד ושום היסח הדעת, אלא כולם אחוזים בוודאי הגמור של מלכות שמים לעולמי עולמים. וכפי שמסרו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים כלל - היסח הדעת פוסל בקדשים!
כי - המחשבה הראשונה כראי הנשמה!!!
כשם שבדיני עבודת בית המקדש, כהן המסיח דעתו מן הקרבן או מן הציץ פוסל את העבודה - כך נפש האדם, מי שמשתוקק להעפיל אל מדריגות הקודש והטהרה, חייב להישמר מכל היסח הדעת כל שעות היום. על האדם לא להסיח דעתו מן המטרה! כי מי שחפץ להצליח בעולמו מוכרח לעשות את עצמו 'כלי שרת' - כלי קודש מזוכך שכל ייעודו לעמוד ולשרת בקודש פנימה.
ומבחן האמת של היהודי ניכר ברגע היקיצה מן השינה!
אם ברגע הראשון של פקיחת העיניים מזנקת מחשבתו אל הקודש - אל 'מודה אני', אל 'שויתי ה' לנגדי תמיד' - הרי זה אות מובהק שנשמתו זכה. אך אם המחשבה הראשונה נופלת מיד אל עסקי החומר, אל משא ומתן של 'ביזנס' ורווחי עולם הזה - הרי זה צער גדול למעלה, ואות הוא שהחומר עדיין גובר על הצורה.
'זמן צריך לייצר...' - עבודת סדר היום
בדורות שעברו, במפעלי ייצור רעפי חרס בעבר נדרשו שלושה ימי הבערה רצופים כדי להביא את הכבשן לחום המירבי. לכן, לא כיבו את התנור בסופי שבוע, אך כדי שלא יפעל 'על ריק' וייסכן את סביבתו - מילאו אותו בשברי חרסים ופסולת שבערה לאורך כל השבת, ובמוצאי שבת פינוה במהירות והמשיכו בעבודה.
כך גם מחשבתו של האדם: תנור הלב והמוח אינו יכול לשבות או לפעול על ריק אפילו לרגע. וכדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה - פכ"ב הכ"א): 'ייפנה לבו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט)'.
הנפילות והחטאים אינם נובעים מרשעות, אלא משיעמום ומריקנות. אדם יכול לעמול ארבעים שנה שלימות במפעל, להתמסר בכל כוחו למלאכתו, להישמר ולא לטעות אפילו פעם אחת במשך ארבעה עשורים. אך תנו לו שבועיים של חופשה בטילה וחסרת תוכן - ומתוך פריקת עול ושיעמום יעשה טעויות ושטויות שיצטרך אחר כך ארבעים שנה כדי לתקן ולכפר עליהן! על כן, הסימן המובהק ליהודי כשר בעולמו הוא ש'אין שעתו פנויה מעולם'.
וכבר היה אומר אור שבעת הימים, מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א: 'זמן - אף פעם אין בעולם! זמן צריך לייצר!' מי שממתין שייוותר לו זמן פנוי מעצמו, לעולם לא יעשה דבר.
חובת האדם לייצר ולפנות זמן ייעודי לכל דבר שבקדושה: לפנות זמן מיוחד לתשומת לב לאשה היקרה, להקשיב לה, לרענן את הבית ולהעמיק את שלום הבית, לפנות זמן לילדים היקרים, להקשיב למצוקותיהם, להרעיף עליהם חום ואהבה ולהשקיע בחינוכם הטהור. האדם חייב לפעול 'סביב השעון' בסדר מבורר ומאיר - בלי רגע אחד של בטלה והיסח הדעת.
זה היה סוד תמימותו ופשיטותו של אברהם אבינו, כאשר שמע את דבר ה', רץ מיד בלא שאלות, אצלו שום קושיא בעולם לא יכלה להסיטו כמלוא נימא ממה ששמע מפי הגבורה! הקושיות כשלעצמן אינן ממיתות את האדם, החורבן מתחיל כאשר האדם נותן לקושיות להחזירו לאחור. על כל יהודי נגזר משמי מרומים לעבור מסלול חיים ייחודי ומלא אתגרים5, ואיש בעולם אינו יכול לעבור את המסלול הזה במקומו - כל חכמת האדם היא לצלוח את המסלול שלו מתוך עמידה איתנה באמונה ובהירות.
מעין החכמה
5. דוגמה חיה לקבלת ייסורים בדממה ולניצול כל רגע לקדושה מצינו בימי בחרותו של רבינו הזקן, קודש הקדשים רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך זיע"א:
בראשית דרכו היה אברך צעיר לימים - עילוי מופלג, חריף עצום, בקי בכל חדרי תורה, חרוץ מאין כמוהו ושקדן שאין לו אח וריע. לאחר נישואיו סמך אותו חמיו העשיר, שהכיר בגדולתו של חתנו ונטל על עצמו את כל הוצאות מחייתו כדי שיוכל לשקוד על התורה.
אולם חמותו הייתה אשה קשה, מרה וזועמת, והתנגדה לו בכל תוקף, היא היתה משפילה ומבזה אותו יומם ולילה.
רבינו הזקן ישב בעליית הגג, בקומה השנייה מעל הבית. שם ייחד לו חדר לימוד גדול, ושקד על התורה ימים ולילות ברציפות ובהתמדה שאינה מצוייה. והיא הייתה עומדת למטה ומכנה את העילוי הקדוש בשם 'בטלן!', ומביישת אותו לעיני כל.
אם היה מתעכב מעט בליל שבת בתפילה, בכוונות ובהתלהבות של קודש, ידעה נפשו מה מצפה לו בבואו הביתה: חמותו הייתה מזרזת בזדון את כל בני הבית לעשות קידוש ולאכול במהירות, מנקה ומפנה את השולחן כליל, ולא משאירה לחתנה אפילו פת לחם אחת או שיירי מאכל!
פעם אחת הרחיקה לכת במעשיה: הוא שב מן התפילה, והיא החביאה והעלימה אפילו את היין והמיץ שנועדו לקידוש, בכוונה תחילה להציק לו ולשבור את רוחו. חיפש בחדר ומצא אך ורק בקבוק של 'יין שרף'. כדי שלא לבטל את מצוות עשה של קידוש היום על הכוס, קידש על יין השרף ושתה ממנו שיעור רביעית בבת אחת על קיבה ריקה. מרוב חריפות המשקה וכוויות הגרון כמעט יצאה נשמתו! הוא התעלף במקום, נפל ארצה ואיבד את הכרתו.
אך האם רבינו הזקן פצה פיו להשיב לה? האם הטיח בה דברים או התלונן לפני חמיו? אף פעם לא השיב לה מילה אחת של כעס או תרעומת! הוא קיבל את הבזיונות הנוראים בדממה מוחלטת ובהכנעה עילאית, ורק גזר על עצמו מכאן ולהבא להזדרז בתפילת ערב שבת כדי שלא להגיע שוב לידי כך.
מתוך אותם בזיונות מרים, מתוך אותה עמידה שקטה בנסיונות הבית, ומתוך אש ההתמדה שלא כבתה לעולם - צמח ועלה רבנו הזקן להיות רבן של ישראל, מורה דרך לרבבות ומאור הגולה לדורות עולם. כי מי שמחזיק בתנור פנימי של תורה ויראה שאינו פוסק לעולם, מקבל את ייסוריו באהבה ואינו מסיח דעתו מן הבורא - שום חושך שבעולם אינו יכול לכבות את אורו הנצחי.
ונספר עוד:
מעשה נורא אירע באותם ימי עליה וצירוף של רבינו הזקן בבית חמיו בעיר ויטבסק. היה זה בערב חג הפסח, שעה שכל הבית רוגש וטורח בהכנות החג. שחטו שם עגל מפוטם לצורכי סעודות יום טוב, והתעורר בקרביו ספק טריפות חמור בבשר ובריאות. החמות, שחיפשה בכל עת עילה להשפיל את חתנה הקדוש, צעקה בלעג ובקנטור לפני המשרתים: 'קחו את השאלה אל 'הבטלן' היושב בעליה!'
הביאו לפניו את הריאה. רבינו הזקן, שהיה למוד בזיונות ומעביר על מידותיו בדממה, הציץ בה עמוקות לרגע קט, וענה בפשיטות ובביטחון: 'הבשר הזה כשר למהדרין, מותר באכילה ללא שום פקפוק!'
היא שמעה זאת וקפצה כמוצאת שלל רב: 'אה! הוא מכשיר את הטריפה?! הרי בארצותינו נוהגים להחמיר כדעת הרמ"א ולא כהכרעת השולחן ערוך והספרדים, כיצד הוא מעז להקל!'
רבינו הזקן עמד על דעתו: הוא הכריע על פי עיקר הדין, ואף שביקש מחילה מראש על שנטה להקל מול מנהג המקום - על פסק ההלכה לא היה מוכן לוותר כמלוא נימא.
שמחה החמות בלבה: 'סוף סוף נפל לידי קלף מנצח!' החלה לצעוק בבית: 'הבטלן הזה לא יישאר כאן עוד רגע אחד! נשליך אותו מכל המדריגות אל הרחוב, נפרסם את חרפתו ברבים!' שלחה החמות שליח בהול אל רב העיר, הציגה לפניו את הריאה וטענה שחתנה הכשיר טריפה.
הביט רב העיר בסירכא, נבהל ואמר מיד: 'חס ושלום! בשר זה נבילה וטריפה גמורה, איסור גמור ליגוע בו!' אך רב העיר היה ירא שמים מרבים. הוא הכיר את רבינו הזקן, ידע שאף על פי שהוא אברך צעיר לימים, בן עלייה ענק הוא, ותפילתו הבוקעת בדביקות עילאית ובבכיות מעידה עליו שאינו אדם מן השורה. הלך רב העיר בבהילות אל אב בית הדין המופלג בעיר לדון עמו בעניין.
דנו יחד, ואמר אב בית הדין: 'לפי שורת הדין הריאה אכן טריפה. אך כיצד ייתכן שתלמיד חכם מופלג כזה ייכשל ויכשיל? הרי יתבזה כבוד התורה ברבים!' אמרו: 'נשלח לקרוא לו לבית הדין'. עצר אב בית הדין ואמר: 'חלילה לנו להטריחו! אדם קדוש שכזה - אנו נלך אליו בכבודנו ובעצמנו!'
וכך היה: באמצע ערב הפסח, בשעת הלחץ הגדולה, עולים רב העיר ואב בית הדין בכבודם ובעצמם אל עליית הגג שבה ישב רבינו הזקן. כבוד גדול שלא נראה כמותו! נכנסו ושאלוהו בחרדת קודש: 'ילמדנו רבינו, על מה סמכת להתיר את הבשר הזה, בשעה שהכל פוסקים לאסרו?'
פתח רבינו הזקן את ספר הש"ך על שולחן ערוך יורה דעה. ישב עמהם, קרא את לשון הש"ך מילה במילה, והאיר להם את כוונתו הפנימית במשקפיים חדשות ומאירות שלא שערום מעולם! תוך דקות ספורות נדהמו שני גדולי הדור: הם ישבו על כס ההוראה ופסקו הלכות במשך ארבעים שנה שלימות, ומעולם לא זכו להבין את עומק דברי הש"ך הללו כפי שהסבירם האברך הצעיר הזה ברגע אחד! נתמלאו התפעלות עצומה וחרדה, נפלו על צווארו, ביקשו את מחילתו ואמרו בהתרגשות: 'בשר זה חלק וכשר למהדרין מן המהדרין! ואנו גוזרים שאין אנו זזים מן הבית הזה, עד שבעלת הבית תגיש לפנינו לאכול מן הבשר הזה בסעודת החג!'
אך האם הועילה האמת הברורה כדי לשבור את שנאת החמות? מאומה לא הועיל! היא המשיכה לבזותו, להשפילו ולרדוף אותו ביתר שאת...
ישנם אנשים מושחתים בעולם, האומרים לך בפיהם: 'אוהבים אותך, מעריכים אותך', אך בכל חיבוק כזה הם רק נועצים סכין עמוקה יותר בגבך. זוהי אהבה עקומה כאהבת הבדואים והישמעאלים: הוא מקבל אותך בפתח האוהל בקריאות 'מרחבא! אהלן וסהלן!', עורך לפניך שולחן רחב ידיים עם פיתה דרוזית, צלחת חומוס מעופשת ושמן זית עכור שכל הטועם ממנו מקבל קלקול קיבה ומחלות, אך בעודך קם לצאת מן האוהל שבע ומחייך - הוא שולף פגיון מאחורי גבו ונועץ אותו בלבך! ה' יצילנו מאהבה תפלה ומקולקלת שכזו - לא מדובשם ולא מעוקצם, שלא יאהבונו ושלא ירעו לנו!
כך סבל רבינו הזקן עד קצה גבול הסיבולת... יום אחד הגיעו מים עד נפש וכלו כל הקיצין! קרא רבינו הזקן לרעייתו הצדקת, הרבנית סטערנא ע"ה, שהייתה נאמנה לו בכל ליבה, ידעה את עומק ייסוריו והלכה אחריו בעיניים עצומות. אמר לה: 'בתי, הגענו לקצה גבול הסיבולת האנושית! עוד שעה אחת של שהייה בבית הזה - והרי זה אובדן כוחות ופיקוח נפש ממש!' קם, נטל את מקלו ותרמילו, פרש מאותו בית ויצא לדרכו.
הגיע לעיירה ליאדי, ומשם החל לבנות את ממלכת החסידות: בתחילה ניתן לו בית מדרש קטן, אך מתוך אותה ענווה ופשיטות החלו מעיינותיו לפרוץ חוצה בעוצמה אדירה. אורו זרח והקיף את כל פזורות ישראל, חיבר את ספר התניא קדישא ואת השולחן ערוך, והעמיד רבבות חסידים ואנשי מעשה. שמו יצא למרחקים כאחד מגדולי ומאורי האומה לדורות עולם!
לימים, כאשר שמעה החמות על שמעו הגדול של חתנה שהפך לרבן של ישראל ולמנהיג רבבות, נתמלאה חרטה ובושה. שיגרה אליו מכתב תחנונים מלא דמעות: ביקשה את סליחתו ומחילתו על כל הבזיונות, והתחננה שישוב לעירם, כשהיא מתחייבת ליטול על עצמה את כל מימון והחזקת החצר והחסידות כולה מכספה הרב! נטל רבינו הזקן את קולמוסו והשיב לה משפט קצר, עמוק ונוקב עד התהום: 'אחר שהתינוק יוצא ממעי אמו ומן הרחם אל אוויר העולם - שוב אינו חוזר לשם לעולמי עולמים!' ונפרדו דרכיהם לנצח.
כי כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה על האדם לצאת ממיצריו ולצעוד בנתיב האמת לנתק את כבלי ההשפלה ולפרוץ אל מרחבי הקדושה וההשפעה - אין מביטים לאחור, אלא הולכים וגדלים, הולכים ונוסעים, עד שמתמלא כל העולם כולו מכבוד שמו יתברך.
סולם הנסיונות של כל דור
הביטו וראו, מראה זה חוזר וניצב בכל דור ודור ללא יוצא מן הכלל!
הנסיונות הפוקדים אותנו אמנם קשים, מרים ומטלטלים עד עמקי הנפש, אך עלינו לזכור תמיד שאינם אלא סולם העלייה שלנו - שלבי טיפוס לקומות עליונות של קדושה. אסור לאדם להתקפל, להירתע או לסגת מפני הניסיון! עליו להישמר מכל משמר שלא להסיח את דעתו מן הנקודה האחת והיחידה המעמידה את כל ההוויה - מהו רצון השם האמיתי מאיתנו ברגע זה?
וכאן נדרשת הנהגה כפולה ומכופלת:
מחד גיסא - לשתוק שתיקה גמורה! לשתוק למחרפים, למגדפים, למבזים, למעלילים ולמוציאי שם רע. וכי סבורים אתם שלאברהם אבינו לא קמו שונאים ורודפים? אדרבה! לא היה אדם בכל תולדות הבריאה שהיה עמוס ומוקף במתנגדים, בליצנים ובמחרפים כמו אברהם אבינו! אך הוא אחז בתמימות: "וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ" (תהילים כו, יא), "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח" (משלי י, ט). אינו מתבלבל, אינו עונה כסיל כאיוולתו, ואינו מכניס לאוזניו שום קול זר, שום טעם חולף ושום סברא עקומה. טעם עבודת ה' שלו היום הוא בדיוק אותו הטעם שהיה אתמול, שלשום, ולעתיד לבוא - דביקות גמורה במי שאמר והיה העולם! ומתוך אותה שתיקה עילאית הפך אותו הבורא לשם ולתהילה, לנצח נצחים.
ומאידך גיסא - לא לשתוק אפילו שנייה אחת בודדת! לא לשתוק בעבודת הקודש, לא לחדול מלזעוק לה', לא לעצור מלהרבות תורה, צדקה וחסד, ולא להניח ליצר להשבית את קול התפילה אפילו לרגע קט!
שכר הזריזות עולה על עצם המעשה
והנה, מתוך מעמד העקידה מאיר יסוד עמוק שטבעו רבותינו בעלי החסידות: נאמר בתורה: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (בראשית כב, ג) - בא הכתוב להשמיענו את גודל זריזותו הנוראה של אברהם אבינו בעבודת הבורא!
בעל התניא (אגרות קודש - סימן כא) מבאר: יותר ממה שקיבל אברהם אבינו שכר עצום על עצם המעשה הנורא של העקידה - קיבל שכר על הזריזות למצווה! השכר והעילוי שנשפעו עליו על כך שרץ והזדרז לקיים את הציווי בלא שום שהות ורפיון, עלו לאין ערוך על גוף המעשה בעצמו!
אשרי חלקו של אדם שאינו מחמיץ ומפספס את שכר הזריזות בעולמו!6 הזריזות אינה רק מידה נאה, אלא היא אש הקודש השורפת את כוחות העצלות והטומאה, כדברי חז"ל (פסחים ד.): 'זריזים מקדימים למצוות!'
מעין החכמה
6. מעשה מופלא הממחיש את יקרת הטרחה בגופו בעשיית המצווה, אירע בעת שהותו של ראש ישיבת לומז'ה, הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ"ל (וחותנו הגאון רבי אליעזר גורדון מטעלז), בלונדון.
באחד הימים נמסר לידיו מברק דחוף (טלגרמה) מבתו, שהייתה בעצמה כלה העומדת להינשא. כשפתח את המכתב וקרא את תוכנו - צנח ארצה והתעלף. בני הבית נחרדו ומיהרו לעוררו. מששבה רוחו אליו, נחשפה הדרמה המטלטלת: במשך שנים ארוכות חסך הרב פרוטה לפרוטה בעמל ובדוחק רב כדי להעמיד לבתו סכום נדוניה הגון ומכובד. והנה, לאותה בת הייתה חבירה קרובה, כלה אף היא, שמועד חופתה נקבע לעוד שבועיים ימים בלבד. אביה של החבירה התחייב אף הוא לסכום נדוניה לחתן, אך בינתיים הפקיד את המעות בקופת ישיבה שנקלעה לחובות כבדים - והכסף ירד לטמיון. משנודע לחתן שאין בידי האב לפרוע את התחייבותו, הציב אולטימטום נוקב: אם הכסף לא יימסר לידיו עד החופה - הנישואין מבוטלים והשידוך יפורק.
כששמעה בתו של ראש הישיבה על שברון הלב ועל הבושה הנוראה המאיימת להחריב את עולמה של חבירתה, לא היססה לרגע. בגדלות נפש נדירה החליטה לוותר על כל כספי הנדוניה שלה עצמה, ומסרה אותם במלואם לחבירתה כדי להציל את החופה מביטול ולמנוע את עלבונה הצורב.
כשנודע המעשה להגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל (שכיהן אז כראב"ד לונדון), התפעם עמוקות ממסירות הנפש של הכלה. הוא ניגש אל האב השבור ואמר לו בחום: 'אל תיפול רוחך! בת כזו לא תישאר בלא נדוניה. אנו נדאג לגייס עבורה את מלוא הסכום מחדש'. בו ביום פנה רבי יחזקאל לכמה מנדיבי העיר, ובתוך שעות ספורות גייס את מלוא סכום הנדוניה. מיד לאחר מכן, חבש את מגבעתו ויצא בעצמו לצעוד ברחובות לונדון לעבר בית הדואר, במטרה לשגר את ההמחאה בדחיפות לכלה.
המקורבים שסבבו אותו ניסו לעצור בעדו מתוך דאגה לכבוד התורה: 'ילמדנו רבינו, מדוע שכבוד הרב יטרח בגופו ללכת עד בית הדואר? יש כאן אברכים ושלוחים רבים שישמחו לרוץ ולשלוח את הכסף במקומו!'
הביט בהם רבי יחזקאל בחיוך, וענה במעשה ששמע מפיו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל: בימי הגאון מווילנא חיו בעיר שתי נשים צדקניות - הרבנית אשת הגר"א וחבירתה - שעסקו יחדיו במסירות בגביית צדקה וחסד עבור עניי העיר. מתוך אהבתן למצווה, כרתו ביניהן ברית: זו שתעלה ראשונה לבית עולמה, תבקש רשות מבית דין של מעלה ותבוא בחלום לספר לחבירתה מה ערכה של צדקה בעולם האמת. לימים נפטרה אחת הנשים, ולאחר זמן באה בחלום אל חבירתה כשפניה נוהרות באור גן עדן. היא סיפרה לה כי שכר הצדקה הוא עצום לאין שיעור, אך הדגישה נקודה מדהימה:
'דעי לך, שעיקר השכר שקיבלתי בעולם האמת אינו רק על עצם הממון שחולק, אלא על כל פסיעה ופסיעה, ועל כל טרחה ונענוע איברים שטרחנו בעבור המצווה! אפילו באחת הפעמים שרצנו ברחוב לאסוף מעות, וראיתי נדיבה העומדת להיכנס לכרכרתה, והרמתי את ידי בתנועה חטופה וקראתי לעברה: 'רק רגע, רק רגע' כדי שלא תיסע - על עצם תנועת היד והטרחה הזו נמדד לי שכר נצחי שאין לו קץ!'
'אם כן - סיכם רבי יחזקאל אברמסקי, 'מדוע שאתן לאחרים לקחת ממני את הזכות הנפלאה הזו? רוצה אני לטרוח ברגליי ובגופי עבור מצוות הכנסת כלה!'
מעשה זה מעמיד לנו יסוד גדול בעבודת ה': השכר והקדושה אינם נמדדים רק בתוצאה הסופית, אלא דווקא בטרחה ובמאמץ שהושקעו בדרך אליה. טבעו של האדם לחפש 'קיצורי דרך' - לקיים מצוות בנוחות, בלחיצת כפתור או על ידי שליחים, מתוך מחשבה שרק ה'מטרה' היא החשובה. אך בעולם האמת, המאזניים שוקלים דווקא את היזע, את הצעדים המייגעים ואת הטרחה האישית של האדם למען הזולת או למען התורה. וכפי שלימדונו חז"ל באבות (פ"ה מכ"ג): 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא', כשאדם טורח בגופו עבור מצווה - פוסע ברגליו לבקר חולה, או מוותר על נוחותו למען כבוד הזולת - כל פסיעה וכל מאמץ נרשמים בגנזי מרומים כיהלומים יקרי ערך הנשמרים לו לנצח.
הבה נתבונן בהנהגתו של אברהם אבינו עליו השלום: אילו פעל על פי שיקולי נוחות והרגלי בשר ודם, יכול היה לומר: 'הרי הדרך נמשכת שלושה ימים, נקום בנחת, נאכל פת שחרית, נתפלל שחרית במתינות, ניפרד מאנשי הבית ומן השכנים, ניזכר בעוד עניין ונצא לדרך בצהרי היום'. אך התורה מעידה עליו: 'וישכם אברהם בבוקר!' כבר בשעה שתיים או שלוש בלילה, באשמורת הבוקר, קפץ כנער על רגליו בעוז! 'ויחבוש את חמורו' - עשה זאת הוא בעצמו ולא על ידי שליח או משרת, כי אהבת הבורא קלקלה אצלו את שורת השררה, ומתוך תשוקת המצווה חבש בעצמו את חמורו.
זריזות בתפילה ובקיום המצוות
מתוך לימוד זה פסק הגאון בעל ספר חיי אדם (חלק א, כלל סח - סעיף ו): ראוי ונכון לכל ירא שמים להזדרז ולהתפלל תפילת ערבית מיד עם צאת הכוכבים בתחילת זמנה! מפני מה? משום הכלל הגדול של 'זריזים מקדימים למצוות' - שלא להמתין לשעות הלילה המאוחרות כשהגוף עייף והדעת מטושטשת, אלא לחטוף את עול מלכות שמים ברגע הראשון שנקבע לו מן השמים. זהו החותמת העמוקה של אדם שחי חיי אמונה: הוא אינו פוסע בעבודת ה' בכבידות, בעצלות או מתוך כפייה, אלא זיק של שלהבת יוקד בקרבו. הוא מקדים לכל קריאה של קודש, משכים לתורה, מזדרז לתפילה, דבק בהקב"ה בשמחה ובעירנות, וזוכה שהקב"ה מחשיב לו את זריזותו כעטרת תפארת לנצח נצחים.
כמו כן, יש מן הפוסקים שהעלו יסוד להלכה בנוגע למצוות עשה דאורייתא של קריאת שמע של שחרית וערבית: טול לדוגמה אדם המתפלל ערבית במניין מאוחר, לאחר שיעור תורה. אף שסדר זה מבורך, עם הגיע זמן צאת הכוכבים וחיוב קריאת שמע דאורייתא, ראוי שיקדים לקרוא שלוש פרשיות בכוונה מיד עם כניסת הזמן. זאת משום הכלל ש'זריזים מקדימים למצוות', בדומה לתפילה כוותיקין.
יסוד זה פסק מרן השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסב - סעיף א): 'אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני... ומכל מקום אם מל משעלה עמוד השחר, כשר, וכל היום כשר למילה, אלא שזריזים מקדימים למצוות ומלין מיד בבוקר'. אף שכל היום כשר, המובחר הוא להקדים בבוקר, למעט עיכובים לצורך שלום בית. זריזות זו אינה חיפזון ובהלה, אלא שמחה עצומה ועשיית רצון ה' בלב שלם. כך נהג אברהם אבינו בעקידת יצחק, כשהשכים בבוקר לחבוש את חמורו מתוך אש קודש, ושילב יחדיו את הזריזות והשמחה. זהו הלימוד לדורות: לרוץ כצבי ולעשות רצון קונו בהתלהבות. לעיתים ערכה ושכרה של הזריזות בקיום המצווה עולים לאין שיעור על שווי גוף המעשה עצמו.
אשרי מי שמתחבר לעבודת הקודש של אבות העולם, ולומד את פרשיות התורה בכל שנה במשקפיים חיים, בהארות מחודשות ובהוראות מעשיות להלכה ולמעשה המיישבות אלפי מצוקות בחיי היומיום.
מעלת הפשטות הטהורה כנגד תרבות ה'קומבינות'
בדורנו אנו, מרוב שהתרגלו הבריות לחיות בדרך מסובכת, נפתלת ועקומה - מי שפוסע בדרך ישרה ותמימה נראה בעיניהם מוזר, חריג ומשונה! העולם שקוע בקומבינות על גבי קומבינות, בחשבונות רבים ובאינטרסים אפלים, עד שאינם יודעים עוד מהו קו ישר של אמת. ה'יושר' שלהם כבול במאות קשרים ובאלפי סיבובים. שכחו הכל... ובעיקר שכחו את הפשיטות ואת התמימות... אך אבותינו הקדושים היו תמימים וישרים מאין כמותם! משום כך שרתה עליהם השכינה, ומשום כך לא נפרדה מהם השכינה לעולמי עולמים, כי מחשבתם הייתה קשורה, דבוקה ואחוזה בבורא יתברך בכל רגע ורגע.
כמה שהתאמץ השטן להפיל את אברהם, להערים קושיות של טעם, היגיון וחריפות - לא עלתה בידו. אברהם ראה לנגד עיניו אך ורק את דבר ה', ושום דבר אחר לא עמד מולו. ומעשה אבות סימן נצחי לבנים! כשם שאברהם אבינו בכח נחישותו ובהירותו צמחה ממנו אומה שלימה שיודעת את ה' ומאירה את העולם - כך כל יחיד ויחיד מישראל נתבע לפסוע בדרכו: ללכת בקו ברור, בדעת מוצקה וללא פחד, וימים יגידו!
והדבר חוזר ונשנה בכל דור ודור, ומתגלגל בנפשו של כל אדם: אותם נסיונות של מסירות נפש שעברו על אבותינו - חוזרים ופוקדים אותנו ממש, כפתגם השגור על בני האדם: 'אותה הגברת בשינוי אדרת'! הם מופיעים בתפאורות שונות, במאבקים ביתיים, בקשיי פרנסה, בשמירת העיניים ובמצבי חיים מורכבים. לפעמים נדרש האדם להקריב עולם ומלואו למען כבוד השכינה - לוותר על תאוה, לספוג ביזיון, לעמוד בניסיון קשה במקומו ובמדריגתו - ומי שעומד בכך במסירות ובשמחה, הרי הוא קונה את עולמו ברגע אחד!
יזכנו השם יתברך ללכת בדרכי אבותינו באמונה תמימה ובנחישות דקדושה, לעשות רצונו כרצונו ולעובדו בלבב שלם, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולשמח את הבורא בכל מעשינו מתוך בריאות וקדושה לעד ולעולמי עולמים.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
- כל ניסיון ומאבק בחיי האדם שואבים את כוחם ממעמד עקידת יצחק, ו'מעשה אבות - סימן לבנים' אינו רמז בעלמא, אלא הטבעת כוחות נפש נצחיים בזרעם אחריהם.
- המפנים יסוד זה אינו נרתע ממניעות ומקשיים, בזוכרו כי כח אבותיו ומסירותם עומדים לימינו במערכה. ובכח זה מסוגל לשחות נגד הזרם, להדוף כל ספק, ולהתמיד בנתיב האמת בביטחון ובשמחה.
- כשם שהשטן העמיד קשיים לפני העקידה, כך המניעות בענייני קדושה - בניגוד לחולין - נובעות מחשש הסטרא אחרא מאור התורה, ומלמדות על גודל האור הגנוז בהם, שיש להתאמץ ולבקעו.
- לפני מעשה חובה לשקול ולהתייעץ במתינות, אך משהוכרע הדבר - צועדים בעוז בלא פקפוק וחרטה, ולאדם המחובר לקדושה, המחשבה הראשונה היא הנכונה, וההיסוסים אינם אלא שחיקה ועצת היצר.
- שמירת העיניים הוא כמפתח למחשבה צלולה, וכשם שנועלים את הבית מאנשים זרים, כך חובה לחסום את השכל ממחשבות זרות וחרדות.
- השכר בזריזות למעשה המצווה הוא בכח הטרחה בגופו במצוות ולא לחפש שליחים וקיצורי דרך, כי בשמים נמדדים לפי היזע והטרחה שבגוף.
