"הפרסי הזה ישב לידי בגן עדן!"
בשנות הבחרות של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, עת למד בישיבת "פורת יוסף" שבין החומות, טרם היה קיים המושג המוכר לנו כיום כ"סדר שלישי". עם רדת החשיכה, בשעה שמונה בערב, כבו האורות בהיכל והתלמידים התפזרו איש לביתו. אך עבור העילוי הצעיר, חכם עובדיה, הלילה רק החל. נפשו בערה באהבת התורה וצמאה לחכמתה, והוא לא היה מסוגל להניח את הגמרא מידיו. היכן ילמד? בתי הכנסיות בירושלים של אותם ימים ננעלו על מנעול ובריח מיד לאחר תפילת ערבית, והגבאים הקפדנים לא התירו לאיש לשהות בהם.
לאחר חיפושים רבים איתר הבחור הצעיר פינה נסתרת תחת בית הכנסת "אוהל רחל". הייתה זו מעין גומחה אפלולית – שלושה קירות רעועים וחלל פתוח לגמרי, ללא דלת וללא חלון. שם, כפוף על ספריו לאור נר, עמל בתורה לילות שלמים. התנאים היו קשים מנשוא: רוחות החורף הירושלמיות והגשמים המצליפים חדרו ללא רחם, והקור חדר עד לשד עצמותיו.
באותה שכונה התגורר יהודי פשוט וחם לב, יוצא פרס. מדי לילה, כשהביט דרך חלונו, ראה את המחזה המרטיט: בחור צעיר יושב בקור המקפיא, רועד ורוכן על ספרי הענק. ליבו של אותו יהודי נכמר. מדי ערב ירד במיוחד אל הגומחה הקפואה, ובידיו כוס תה מהביל ועוגה ביתית, כדי לחמם את עצמותיו של הבחור ולהשיב את רוחו. כך, לילה אחר לילה.
חלפו עשרות שנים. מרן כבר היה למאור הדורות, פוסק הדור ומנהיגם של רבבות. חתנו, הגאון רבי אהרן בוטבול, הקים את בית המדרש וכולל האברכים "לווית חן". יום אחד הופיע בכולל אברך אמריקאי ממוצא פרסי – בן למשפחה שנמלטה מאיראן לארה"ב – וביקש להתקבל ללימודים. ספסלי בית המדרש היו מלאים עד אפס מקום, וראש הכולל, מחוסר ברירה, נאלץ לסרב.
באותו ערב צלצל הטלפון בביתו של הרב בוטבול. על הקו היה חותנו הגדול, מרן זצ"ל: "האם הגיע אליך היום אברך וביקש להתקבל לכולל, וסירבת לו?" הרב בוטבול הופתע והסביר בכאב: "אכן כן, מורי וחמי. אין לנו אפילו מקום פנוי אחד בכולל."
מרן ביקש ממנו להגיע אליו מיד הביתה. כשישב מולו, פתח מרן צוהר נדיר אל ימי בחרותו וגולל בפניו לראשונה את סיפור הגומחה הקרה תחת "אוהל רחל", ואת דמותו של אותו יהודי פרסי צדיק שהיה יורד אליו מדי לילה עם כוס תה מהבילה וחתיכת עוגה שהצילו אותו מן הקיפאון.
עיניו של מרן ברקו מהתרגשות, והוא קרא מעומק ליבו: "האברך שבא להתקבל לכולל הוא נכדו של אותו יהודי פרסי! אתה יכול לסרב לו?! איפה הכרת הטוב?! דע לך – הפרסי הזה ישב לידי בגן עדן!" מיותר לציין כי בו במקום נמצא לאברך מקום של כבוד בבית המדרש.
בפרשתנו, פרשת וירא, אנו פוגשים את עמוד החסד – אברהם אבינו. אפילו ביום השלישי למילתו, בעיצומו של חום היום ובכאבים עזים, הוא אינו מוותר: הוא רץ לקראת עוברי אורח, מציע "פת לחם" ורוחץ את רגליהם. ובעבור זה זכו צאצאיו בני ישראל בהיותם במדבר למתנות מן השמים כמבואר במדרש. ממעשה זה למדנו עד כמה חסד פשוט עם הזולת בוקע שערים ומשנה עולמות.
אותו יהודי יקר בירושלים של מעלה לא ידע למי הוא מגיש את כוס התה. הוא לא ידע שבמעשה הפשוט הזה הוא מפיח רוח חיים במי שעתיד להאיר את עיני ישראל, להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד את עולם התורה על תילו. הוא פשוט ראה יהודי שקר לו, ופעל מתוך אהבת ישראל טהורה.
הפסוק אומר: "עולם חסד יּ בנֶה" – לא נאמר "נבנה" בלשון עבר, אלא "יּ בנֶה" בלשון הווה ועתיד. העולם כולו ממשיך להיבנות, להתקיים ולהתחדש בכל רגע ורגע בזכות מעשי החסד הקטנים שאנו עושים זה עם זה.
אדם לעולם אינו יכול לשער מה יוליד מעשה קטן של חסד, מילה טובה או הארת פנים. לעיתים, כוס תה אחת של אכפתיות עשויה להציל עולם ומלואו – ולפתוח לרווחה את שערי גן עדן.
