השחתת הבריאה
כל שטח חבל סדום הפך לעיי חרבות. לא נשארה בו אבן על אבן, ואף אדם לא נשאר בחיים. הם שקעו כל כך בתרבות החטא, עד שלא הייתה ברירה אלא להמיט עליהם עונש חורבן. אבל בכל זאת, האדמה נשארה אדמה כפי שהייתה. אך גורלן של סדום ועמורה היה עגום הרבה יותר. אפילו האדמה נהרסה והושחתה, באמצעות הגופרית והאש.
האמת היא שרמז מקדים לגורלן הקשה של סדום ועמורה אפשר למצוא כבר בפעם הראשונה שהתורה מספרת עליהן, בפסוק שאותו ציטטנו בתחילת השיעור. כמעט שלושים שנה קודם לכן, לוט משקיף על כיכר הירדן ורואה אזור פורח ומשגשג, אך התורה כבר רומזת לנו על העתיד לבוא: "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה". כך נראו שתי הערים האלה לפני שהושחתו לחלוטין במהפכה ובשרפה הגדולה.
והסיבה? במה היה גדול חטאם של אנשי סדום ועמורה מזה של אנשי אדמה וצבויים? – במה שראינו קודם: תושבי אדמה וצבויים חטאו בעיקר בין אדם למקום, ואילו אנשי סדום ועמורה הרשיעו עד היסוד דווקא במה שבין אדם לחברו.
לחטוא לפני השם זה חמור ומסוכן, כמובן. גם אנשי אדמה וצבויים קיבלו את שלהם והושמדו. אבל כשמגיעים לשפל מוסרי בדברים שבין אדם לחברו, פוגעים ביסודות הקיום של העולם. והתוצאה מכך היא – הריסה והשחתה מוחלטת, אפילו של האדמה, של קרקע העולם.
זה אולי נשמע מפתיע, אבל הרבי מראה לנו שאת המסר הזה התורה מעבירה לנו כבר בעונש המבול, שהתרחש מאות שנים לפני מהפכת סדום ועמורה – כפי שנלמד מיד.
השחתת הבריאה
נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:
עונש דור המבול, שנשטפו ונאבדו, היה בעיקר מפני ש"היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם". וכן מובן מפירוש רש"י בריש [- בתחילת] פרשת נח, על הפסוק "כי מלאה הארץ חמס" – "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל"...
ומבואר במפרשים בטעם הדבר, כי גזל ומריבה הם היפך יישובו של עולם ומחזירים את העולם לתוהו.
ונראה לומר בכוונת הדברים, דאין המבול רק עונש חמור על חטאים חמורים, אלא עניינו כעין חרטה על כללות בריאת האדם והעולם. שהנהגת הנבראים הביאה לידי כך שהקדוש ברוך הוא התחרט כביכול על עצם הבריאה, ובמילא החריב עולמו אשר ברא, באופן של "ויימח את כל היקום", איבוד מוחלט.
על ידי ש"מלאה הארץ חמס", עוון גזל, "הנני משחיתם את הארץ". וכפירוש רש"י: "שאף שלושה טפחים של עומק המחרשה נימוחו ונטשטשו", שעצם הארץ נשחתה.
וזהו שהסיבה העיקרית לגזרה זו היא עוון גזל ומריבה, כי . . הנהגה באופן שמחזיר את העולם לתוהו, הפך יישוב העולם . . מנגדת לעצם הבריאה.
ההתנהגות של אנשי סדום, שהרעו את מעשיהם בעיקר במה שבין אדם לחברו, מזכירה מאד את התנהגותם של אנשי דור המבול. גם הם, בנוסף על חטאיהם כלפי השם, התנהגו בחוסר צדק ובעולם נטול כללי מוסר ומצפון. הם פגעו אחד בשני ושלחו יד ברכוש ובממון של אחרים. ועל זה הגיע להם עונש של השמדה מוחלטת, מחיקה טוטלית. כמו שרש"י מצטט מחז"ל: "דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ גַּזְלָנִים וְהָיְתָה מְרִיבָה בֵּינֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱבָדוּ".
חטאם של דור המבול דרדר את העולם עצמו למצב שפל וגרוע מאין כמותו. הם פירקו את יסודות החברה והאנושיות, והביאו את העולם למצב של כאוס, ללא משטרה וללא חוקים, שגרת חיים של גזל ואלימות, של פרוטקשן וכנופיות פשע.
ה'מלחמה' של בני דור המבול בחיים האנושיים, המאמץ שלהם לקעקע את יסודות הקיום של העולם, הביאה לתוצאה של המבול. הקדוש ברוך הוא בוחר למחות ולאבד את מציאות העולם, 'לפרמט' אותו, ולהתחיל הכול מחדש. מי המבול משחיתים לא רק את הנבראים שעל פני האדמה, אלא גם האדמה עצמה ניזוקה והושחתה.
איבוד מוחלט, השחתה טוטלית – זו התוצאה של פירוק יסודות החברה והאנושיות. כי הקדוש ברוך הוא ברא עולם סולידרי ומתוקן, שבו החברה האנושית מתפקדת והיחסים בין בני אדם מאפשרים חיים תקינים, הוגנים ומכבדים עבור כל אדם. אך כאשר "מלאה הארץ חמס", כאשר הנורמות המוסריות שעומדות בבסיס החיים החברתיים מתפרקות ומושחתות, הקדוש ברוך הוא מתחרט (כביכול). בעולם כזה הוא לא מעוניין, ולכן הוא רוצה למחות אותו עד הסוף, כולל את האדמה ומה שמתחתיה.
נשים לב. זה לא רק עונש חמור על חטא חמור. זו סיבה ותוצאה. כאשר היחסים שבין אדם לחברו מתפרקים מכל נורמה ומכל כלל מוסרי, ואיש הישר בעיניו יעשה, העולם נחרב. כפשוטו. השם ברא עולם כדי שבני האדם ינהלו חיים ראויים לשמם, הוא לא ברא ג'ונגל מופקר שבו האלימות היא הכוח המכריע והחלשים נרמסים ולא זוכים להגנה. אם האנושות לא יודעת לנהל חיים כאלה, מה שנפגע זה "עצם הבריאה". אם כך אתם מתנהגים, לא תודה.
אותו דבר בדיוק עומד מאחורי העונש הייחודי של סדום ועמורה. הם פגעו ביסודות הקיום של העולם, בשחיתות מוסרית בדברים שבין אדם לחברו, וממילא גרמו לתוצאה של הריסה והשחתה אפילו של האדמה, של קרקע העולם. כמו בעולם הגדול שהמבול השחית, כך בקטן באזור סדום: בעולם כזה הקדוש ברוך הוא לא רוצה, ואין לו פתרון אלא השחתה גמורה.
כאן נדרשת הבהרה. שאף אחד לא יטעה לחשוב שלהיות אדם טוב ומנומס חשוב יותר מהאמונה בהשם ומהזהות היהודית, כאילו היהדות ושמירת המצוות הן ערכים משניים. ברור שגם אהבת ישראל ועזרה לזולת הם חלק מעבודת הבורא, ואנחנו מחויבים להם משום שהשם הטוב ואוהב החסד ציווה אותנו על החסד ואנחנו הולכים בדרכיו.
אלא שלצד זאת רווחת טעות הפוכה, והיא הזלזול וחוסר שימת הלב לזולת כאשר אנחנו עסוקים בעבודת השם האישית שלנו. למשל, יש אנשים שחושבים שכאשר הם עושים סעודה של סיום מסכת הם יכולים להפעיל מוזיקה בקולי קולות, גם אם השכן הוא אדם קשיש שהרעש הוא מטרד של ממש עבורו. או שכאשר הם בונים סוכה, מותר להם לחסום את המעבר של כל דיירי הבניין. הם הרי עובדים את השם עכשיו, וזה הרבה יותר חשוב מהתחשבות ושימת לב לזולת. אותה טעות חמורה יכולה להיות גם מנת חלקם של ציבורים שלמים, לצערנו.
לכאורה, איפה הטעות כאן? הרי מה באמת חשוב יותר – שהשכן יישן בלילה או שה'סיום' ייערך בחגיגיות ובכבוד? שהסוכה תהיה מהודרת, או שהשכנים יוכלו לעבור בנוחות?
את התשובה אנו מוצאים בעונשם של דור המבול ושל אנשי סדום ועמורה. בלי להשוות חלילה בחומרת המעשים, אנחנו רואים כאן עיקרון ברור מאד: פגיעה בין אדם לחברו היא פגיעה בתשתית הקיום של העולם.
כל העולם נועד בשביל שנוכל לשמש את הקדוש ברוך הוא ולעשות את רצונו, וכמובן שזה הדבר החשוב ביותר. אבל זה עצמו אומר שהעולם צריך לעמוד על תילו. אבל אם אין התחשבות בזולת – אין עולם, האנושות לא יכולה להתקיים. אם שכן לא מתחשב בשכנים שלו, הוא 'משבית' את החיים, ואם אין חיים – גם חיים של עבודת השם לא יכולים להתקיים.
סדום ותוהו
לשמחתנו, המצב של כולנו רחוק מאד מהמצב בסדום ועמורה, בלי שום השוואה, הן בין אדם למקום הן בין אדם לחברו. אנחנו שומרים שבת וכשרות, וגם משתדלים להתחשב בזולתנו, ברוך השם.
עם זאת, תורת החסידות מלמדת אותנו ש'סדום' היא גם מושג רוחני שקיים בעולמנו הפנימי כיהודים עובדי השם:
מבואר בחסידות בטעם עונש סדום, שנאבד ונחרב לגמרי, כי הנהגת סדום, היפך השלום ואחדות, היא על דרך עולם התוהו, שבתוהו "כל אחד בפני עצמו, ענפין מתפרדין"... וזהו עניין איבוד סדום ועמורה כו', שהוא על דרך ה"שבירה" דעולם התוהו.
בתורת הקבלה מוסבר שישנו עולם רוחני נעלה מאד שנקרא "עולם התוהו". זהו מושג מופשט מאד, שדורש ביאור עמוק ומפורט. על קצה המזלג נאמר שיש בו מורכבות. מצד אחד מדובר בעולם קדום ונשגב, עולם 'מושלם מדי'. מצד שני, דווקא ה'מושלמות' שלו היא זו שמייצרת בעיה.
שם, בעולם ההוא, האורות הרוחניים שמאיר השם פועלים בעוצמה בלתי מרוסנת. מידת החסד ואהבת השם שם היא אבסולוטית, במלוא העוצמה, עד הסוף, ללא גבולות, בהשתפכות ובהתלהבות אינסופיות. גם מידת הגבורה ויראת השם בעולם ההוא היא טוטלית, נוראה ואיומה, יראה שלא מאפשרת קיום והכלה לשום תנועה שאיננה מדויקת לחלוטין. מידת התפארת והרחמים גם היא ללא גבול וללא מעצורים, וכן הלאה.
זהו אכן עולם נעלה ונשגב, אבל הוא בעייתי מאד. מכיוון שהכול שם בצורה קיצונית ואבסולוטית, אף אחת מן ה'מידות' לא יכולה להכיל ולאפשר מידה אחרת. כל אחת מהן תופסת את כל המרחב ולא מאפשרת לאחרת להתקיים. מרוב עוצמה, נוצר חוסר יכולת להכיל, להתחשב ולפנות מקום.
התוצאה של המצב הזה הייתה "שבירת הכלים". מכיוון שלא הייתה שם הכלה והתחשבות, השם 'שבר' את העולם הזה ו'ביטל' אותו. העולם הזה חדל מלהתקיים. זאת משום שחוסר יכולת להתחשב ולהכיל מציאות אחרת מצביע גם על חוסר יכולת להכיר במציאות השם. על אף כל מעלותיו, בגלל חוסר האיפוק ואי ההכרה במציאות נוספת נוצר חשש גדול שבסוף גם לא תהיה יכולת להתבטל בפני השם.
לפי הקבלה, אנשי סדום ועמורה שאבו את האנרגיה אחוזת הטירוף שלהם, שגרמה להם לא להכיל אף אחד ולא להתחשב אחד בשני והובילה אותם לקטסטרופה, מאותם 'שברים' של "עולם התוהו", אותו מרחב שגם בו שררה אי התחשבות.
זו גם הסיבה לסוף המר והעגום של סדום ועמורה. בדומה למה שקרה ל"עולם התוהו", סדום ועמורה נחרבו ו'נשברו' לגמרי, אבדו ונחרבו ללא יכולת לתקן – כפי שראינו קודם.
ובחזרה אלינו. למרות שאנחנו, ברוך השם, רחוקים מאד מלהיות אנשי סדום, בכל זאת עבודת השם שלנו עלולה להיות נגועה בבעיה של 'תוהו'. דווקא מתוך עולם של קדושה ועבודת השם, אנחנו עלולים לאבד את הרגישות ואת ההתחשבות בזולת, חלילה.
זה יכול לקרות לנו בסיטואציות רבות ושונות. בהתוועדות בשבת בבית הכנסת – להיסחף לשעות ארוכות ולשכוח שיש מישהי ומישהם שמחכים בבית. בוויכוח לוהט על רצון השם, מתוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך – לדבר בחוסר כבוד על תנועה בעבודת השם ששונה מזו שלנו. בתפילה בדבקות או בלימוד סוער – לא לשים לב שאנחנו מפריעים לזה שיושב לצידנו להתרכז.
ומה שמלמד אותנו "עולם התוהו", מה שמלמדת אותנו מהפכת סדום ועמורה, הוא לקח חשוב מאד: אדם ששקוע אך ורק בעצמו ובעבודת השם האישית שלו, ואין בו מקום פנוי להכיל את זולתו, הרי שבאמת הוא גם לא כנוע בפני השם. הוא מלא בעצמו ובגאוותו, גם אם הוא נראה בעיני עצמו לעובד השם נשגב.
ובעיקר, ההכרה בכך שיש כאן זולת ושגם לו יש צרכים ורצונות משלו, היא הבסיס והתשתית לעבודת השם כולה. אנחנו צריכים להיות כל הזמן עם יד על הדופק, ולשים לב מתי מדובר בעבודת השם תקינה, ומתי היא כבר גולשת לתחומי "עולם התוהו", חלילה. לדעת שאם הפסקנו להיות רגישים ליהודי אחר, ייתכן מאד שגם הפסקנו להיות רגישים לרצון השם, חס ושלום.
קול ילד בוכה
במשך תקופה מסוימת, התגוררו האדמו"ר הזקן ובנו האדמו"ר האמצעי בבית אחד. האדמו"ר הזקן ומשפחתו גרו בקומה העליונה, והאדמו"ר האמצעי ומשפחתו שכנו בקומה התחתונה.
האדמו"ר האמצעי היה ידוע בכוח העיון וההתבוננות המעמיקה שלו. בעת לימודו או תפילתו, הוא היה מרוכז מאד עד כדי כך שלא היה מודע כלל למתרחש סביבו.
פעם אחת, שקע האדמו"ר האמצעי בלימודו, כשבנו התינוק שוכב בעריסה בפינת החדר. התינוק שיחק והתגלגל, עד שנפל מתוך העריסה ופרץ בבכי. אך האדמו"ר האמצעי כלל לא שם לב לכך ולא שמע את בכיו של התינוק.
גם האדמו"ר הזקן היה שקוע בלימודו באותה העת בדירתו בקומה העליונה, אך הוא כן שמע את בכיו של התינוק. הוא הפסיק את לימודו, ירד ונכנס לדירתו של בנו, הרים את נכדו התינוק, הרגיע אותו והשכיב אותו בחזרה בעריסה. גם בכך לא הבחין האדמו"ר האמצעי, מרוב שהיה מרוכז בלימוד.
בהזדמנות, כששוחח האדמו"ר הזקן עם בנו, סיפר לו על מה שקרה, ואמר: "לא זו הדרך, להיות שקוע בלימוד, עד כדי כך שלא שומעים קול ילד בוכה"...
