מן המדרש - כחש מעשה זית
מן המדרש
מדרש רבה וירא נג, ג
"כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל" וגו' (חבקוק ג, יז), "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח", זֶה אַבְרָהָם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר "כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט, י). "וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים", זוֹ שָׂרָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" וגו' (תהלים קכח, ג). "כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת", אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה הֵאִירוּ פָנֶיהָ כְּזַיִת. כּוֹחֲשִׁים הָיוּ, אֶלָּא "שְׁדֵמוֹת לֹא עָשׂוּ אֹכֶל", אוֹתָן הַשֵּׁדִים הַמֵּתִים לֹא עָשׂוּ אֹכֶל. "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן", הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא), אֶלָּא "וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים", הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר "אֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדֻשׁ" (הושע י, יא). חָזְרָה שָׂרָה וְאָמְרָה, מָה אֲנִי מוֹבָדָה סִבְרִי מִן בָּרְיִי, אֶלָּא "וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (חבקוק ג, יח), אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ לֹא אוֹבַדְתְּ סִבְרָךְ, אַף אֲנָא אֵינִי מוֹבַד סִבְרָךְ, אֶלָּא "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" וגו' (בראשית כא, א).
["וה' פקד את שרה כאשר אמר" וגו']. המדרש מפרש את הכתוב בפרשתנו, מדוע לא נאמר "ויפקוד ה' את שרה"? ויתבאר על פי דברי הכתובים בחבקוק [וכדלהלן], בהם התנבא על תשועת ישראל לעתיד, אחר שכבר יתיאשו מהגאולה מרוב הצרות, ואמר על ישראל "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל" וגו'. "וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה" וגו', כלומר כמו שפירות אלו שישראל נמשלו להם, אין בהם כח להוציא פירותיהם כך יהיו ישראל בעת ההיא מועטים וחלשים, ומכל מקום תהיה נחמתם בקב"ה שהוא ילחם להם. אלא שקשה לפי פשוטו של מקרא, מדוע האריך הכתוב להמשילם בכמה תוארים ושינה בלשונו, לכן ידרוש את הכתוב שבא לרמוז על אברהם ושרה, וללמד שכל מה שאירע לאבות יארע לבנים.
וידרש הכתוב על אברהם ושרה "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח", זה אברהם שלא היה ראוי להוליד ולהוציא פרח ותולדות משרה. היך מה דאת אמר [כמו שנאמר] "כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם", ודרשו (לעיל מו, א) את דברי הכתוב על שלושת האבות וכך אברהם עד זקנתו לא פרח, וכאשר כבר לא היה יכול להיות לו בנים נפקד. "וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים" זו שרה שאינה יכולה ללדת, שהאשה נמשלה לגפן, היך מה דאת אמר [כמו שאמר הכתוב] בתהלים "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" וגו'. "כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת", אותן המלאכים שבשרו את שרה על לידת יצחק, והיו נראים בעיניה כבאים לכחש ולשקר לה, האירו פניה כנר שמאיר על ידי שמן זית. ויש להקשות, וכי המלאכים כוחשים [שקרנים] היו. אלא יש לפרש ששרה חשבה שהם משקרים כי "וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל", ויש לדרוש את תיבת 'שדמות', כשתי תיבות: 'שדי מות', כלומר, אמרה על עצמה אותן השדים המתים לא עשו אכל. "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן" [ישראל הנקראים 'צאן' נגזרים ונכרתים ממנה, ולא ממנה יעמוד עם ישראל הנקראים צאן], היך מה דאת אמר [כמו שאמר הכתוב] "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם". אלא שרה חשבה "וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים", שישראל שנקראו 'בקר' לא יעמדו ממנה. וישראל נקראו 'בקר', היך מה דאת אמר [כמו שנאמר] על עם ישראל "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ", וישראל נקראים בשם 'אפרים'. אמנם בתחילה לא האמינה שרה, כי סברה שהמלאכים שבישרוה על לידת יצחק, הם אנשים שאמרו כך רק כדי לברכה. ואחר שהוכיחה אברהם וגילה לה שהם שליחי הקב"ה, חזרה שרה ואמרה, מה אני מובדה סברי מן בריי [למה אני מאבדת את בטחוני מן הבורא], אלא חזרה ובטחה בה' כמאמר הכתוב "וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". אמר לה הקדוש ברוך הוא, את לא אובדית סברך [את לא אבדת את בטחונך], אף אנא איני מובדית סברך [גם אני איני מוריד את חסדי מאיתך], אלא "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" וגו', ולא אמר "ויפקוד ה'", שנתכוין לומר וה' גם כן פקד אותה ולא הסיר חסדו ממנה, כפי שהיא לא הסירה בטחונה בו.
"כחש מעשה זית" אותן המלאכים שבשרו את שרה האירו פניה כזית כוחשים היו
כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק שביעי) וז"ל: ואין מתנאי הנביא, שיהיו אצלו על מעלות המדות עד שלא תפחיתהו פחיתות, שהרי שלמה ע"ה העיד עליו הכתוב וכו', וכן מצינו בשמואל שפחד משאול (שמואל א, טז, א), וביעקב שפחד מפגישת עשו (בראשית לב, ז-יג), עכ"ל. וכתב שם המפרש חסד לאברהם, וז"ל: וצ"ע, והלא כבר הקשו על זה בפרק קמא דברכות (ד, א) כתיב "והנּה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו), וכתיב "ויירא יעקב" (שם, לב, ח), אלא שמא יגרום החטא, ועל שמואל תירצו (פסחים ח, ב; יומא יא, א; קידושין לט, ב; חולין קמב, א) היכא דשכיח היזיקא שאני, עיין שם.
וב"קובץ מאמרים" להגה"צ רבי אלחנן וואסערמאן זצוק"ל הי"ד כתב ע"ז וז"ל, ונראה דקושיית הגמ' אינה ענין לקושיית הרמב"ם, דבגמ' פריך מאחר שהבטיחו הקב"ה ליעקב בפרט שישמרהו למה ירא מעשו, וכי לא האמין ח"ו בדבר ה' ועל זה תירצו שהיה ירא שמא גרם החטא, והיינו שהיה סבור שהבטחת הקב"ה היתה על תנאי שלא יגרום החטא. - והרמב"ם הקשה קושיא אחרת, דנהי נמי שההבטחה נתבטלה ע"י החטא, מ"מ לא גרע מאילו לא הבטיחו הקב"ה כלל, היה לו לבטוח בחסד השי"ת ממדת הבטחון, וז"ל הגר"א במשלי י"ד, יש שני חלקי בטחון אחד שהקב"ה מבטיחו וכו', וחלק ב' שהקב"ה אינו מבטיחו אלא שהאדם בעצמו שם בטחונו בה', עיי"ש, וכן בשמואל הקשו בגמ' למה ירא והא שלוחי מצוה אינן ניזוקין כו', ותירצו היכא דשכיח הזיקא שאני וכו', והרמב"ם הקשה דמ"מ היה לו לשמואל לבטוח מעצמו, וכמבואר בכתובים מגודל מעלת הבטחון, ובזה לא שייך תירוץ הגמ' שמא יגרום החטא דמ"מ יש לבטוח בחסד ה', ואפילו רשע הבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב, י), דאל"כ לא משכחת לה כלל למדת הבטחון, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), וע"כ מדת הבטחון נותנת שאין לו לדאוג שמא גרם החטא, ומזה הביא הרמב"ם דיעקב ושמואל עשו שלא כהוגן נגד מדת הבטחון, עכ"ל.
ובאמת כדברי מרן הגאון הצדיק ר' אלחנן זללה"ה מצינו מפורש במדרש רבה (כאן): "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל" וגו', כי תאנה לא תפרח זה אברהם וכו', ואין יבול בגפנים זו שרה המד"א "אשתך כגפן פריה" וגו', "כחש מעשה זית" אותן המלאכים שבשרו את שרה האירו פני' כזית כוחשים היו, אלא שדמות לא עשו אוכל אותם השדים המתים לא עשו אוכל, גזר ממכלה צאן היך מה דאת אמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אלא "ואין בקר ברפתים" וכו', חזרה שרה ואמרה מה אני מובדה סברי מן בריי, אלא "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי", אמר לה הקב"ה את לא אובדית סברך, אף אנא איני מובד סיברך, אלא "וה' פקד את שרה" וגו' עכ"ל. - ואלמלא מדרש זה כתוב אי אפשר לאומרו, מהו פשר שהמלאכים שבישרו את שרה כוחשים היו, והלא ע"ז הוא דנתבעה שרה, שם ריש פרשת וירא, על שצחקה לבשורת הבנים שבפיהם, והיאך נפרש הכי קראי דחבקוק דאמנם כן המלאכים שהאירו פניה כזית כוחשים היו, אתמהה. - ואולם לפי פירושו של רבינו הגה"צ ר' אלחנן ז"ל מוסברים הדברים היטיב, דהבטחת ה' אשר בפי המלאכים ודאי הבטחה היתה, ואולם הבטחת שמים שייכא ביה ריעותא דשמא יגרום החטא. וממילא אי אפשר לסמוך על ההבטחה בוודאות מוחלטת, דלא נאמרה מעיקרא אלא באופן שלא תשתנה האיזון של זכויות המובטח. ולזה לא בטחה אמנו שרה בהבטחתם. - אלא חזרה שרה ואמרה מה אני מובדית סברי מן בריי, דל מהכא הבטחת המלאכים, מה טעם לא אבטח אני מעצמי בחסדי הבורא, ועל זה ענה לה הקב"ה את לא מובדת סברך אף אנא איני מובד סיברך, וה' פקד את שרה, והוא מבואר.
ועוד נמצינו למדים שכל התחלת כלל ישראל לא היתה אלא במדת הבטחון של אמנו שרה ע"ה, דלולא בטחונה לא נתהוה כל הכלל ישראל, והיא בטחה מעצמה, ובאופן שהוא בסי נסים ופלאי פלאות, שהרי ארז"ל (יבמות סד, ב) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר אין לה ולד אפילו בית ולד אין לה. ועוד שהיתה זקנה חדל מהיות לה אורח כנשים, ועוד שבעלה זקן הוא, ומ"מ בטחון עצמה חזק ואמיץ הי', עד שפעלה כל הכלל ישראל כי ה' לא אובד סיברה.
ונמצינו עוד למדים עד כמה נתבעים אנחנו להיות תקיפים בבטחוננו, דהרי אילו היינו מובטחים מן צדיק הדור מפורסם לחסיד ובעל מעשים, על ישועה הנצרכת לנו, ודאי שהיינו יוצאים רגועים מחדרו. שהי' לנו מנוחת הנפש על מה שהבטיחנו, שהרי בר סמכא הוא. וכ"ש אם שמענו הבטחה מפורשת מפיו של הגר"א ז"ל שנוושע. בודאי היינו בטוחים. וכ"ש אם מפי הבית יוסף, ועוד יותר מפי אחד מהראשונים, ועדיף מינייהו מתנא או מן אמורא. וק"ו בן בנו של ק"ו אם שולח לנו מלאך מאת ה' מן השמים להבטיחנו היינו רגועים ושקטים ובטוחים, וכן מן הנביא בדבר ה'. - והכא למדנו דאפילו אם תגיע לנו נבואה מפי הגבורה שהבטיחנו, אכתי הבטחון של האדם עצמו חזקה יותר, דאפילו הבטחה מפורשת מפי ה' אפשר דלא תתקיים - כוחשים היו - דשמא יגרום החטא, אבל בטחון האדם עצמו אין לו שום דחיה כלל וכלל. (אגרת על הבטחון - רבי יוסף בלאך)
חזרה שרה ואמרה מה אנא מובדה סברי מן בריי. הצורך להתחזק בבטחון:
יסוד התורה והמצוה הוא אמונה, אבל התכלית היא בטחון. כך קבע רבינו הגר"א זצ"ל: "המצוות המה תרי"ג והן נכללות באחת כמ"ש (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת, והיא הבטחון כמו שנאמר..." (ביאור הגר"א, משלי ל, ה). עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', כמו שנאמר "וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם"... לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות" (ביאור הגר"א, משלי כב, יט). וכיון שכך מי לא יבין שלא כ"כ מהר מצליחים להימנות בין "כל הבוטחים בשמך באמת". מעלה כזו שהיא "עיקר" כוונת "נתינת התורה לישראל", ו"כלל כל המצוות", ו"שאין מעלה כמוהו" - לא תושג בקלות. וגם לא בעמל רגיל. ומה גם לדורות קטנים. הרי אפילו אבות העולם הוצרכו להתחזק בבטחון! "חזרה שרה ואמרה מה אנא מובדה סברי מן בריי? אלא "וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (בראשית רבה, נג). ויעקב אבינו: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"?... חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי? ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה'" (בראשית רבה, סח). וחזו מאן קא מסהיד עלן, על דרגתנו האמיתית במדת הבטחון. הנה לשון קדשו של רבינו הגר"א זצ"ל בביאור הפסוק "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים": "והפסוק הזה קשה מאד להשיגו ולקיימו, ומי יתפאר בזאת שמקיים דבר זה..." (משלי יד, כו). (אחת שאלתי - הרב יצחק יוזעף).
חזרה שרה ואמרה וכו'. מקורות מדברי חז"ל שבטחונו בהשי"ת בכוחו להמשיך ישועתו ופרנסתו:
מכאן, חזרה שרה ואמרה, מה אני מובדה סברי מן בריי [פי' מה הוא זה שאני מאבד תקותי מן בוראי] אלא "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי", אמר לה הקב"ה את לא אובדית סברך [את לא אבדת תקותך] אף אנא איני מובד ית סברך [אף אני איני מאבד את תקותך] אלא (בראשית כ"א) "וה' פקד את שרה" וגו'. ועד"ז מבואר תהלים (ל"א) עה"פ "בְּךָ ה' חָסִיתִי" א"ל הקב"ה בטחו בשמי ואני עומד לכם שנאמר (ישעיה נ"ו) "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וכו' יִבְטַח בְּשֵׁם ה'", ולמה, שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו, תדע שכן חנניה מישאל ועזריה בטחו בשמי והצלתי אותם, וכן דניאל כשביל שבטח בי מלטתי אותו מן הבור, אמר דוד הואיל וכן הוא שכל הבוטח כך אתה מצילו, בך אני בוטח, "בך ה' חסיתי" עכ"ל. ובמדרש שוחר טוב על תהלים (פרק כ"ה) עה"פ "אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי", איתא מעשה ששומרי המדינה תפסו א' ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני, כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבקר. בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו בן ביתך מצאנו אמש, א"ל המלך בני, מכיר אתה אותי, א"ל לאו, ואם כן היאך אתה בן ביתי, א"ל בבקשה ממך איני בן ביתך אלא בך בטחתי, שאלמלא לא אמרתי כן היו מכים אותי אמר להם הואיל ובטח בי הניחו לו. וכן דוד אומר, "אלקי בך בטחתי", ובשביל כך "אל יעלצו אויבי לי", ולא אני בלבד אלא גם "כל קויך לא יבושו" וגו'. הרי למדנו דעצם זה שמקוה ובוטח בה', היא סיבה להצלתו ולקבל מבוקשתו. כעין המבואר בשבת פט, ב - אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", [כ"כ בספר מימיני מיכאל].
וכן כתב הרה"ק יעקב אריה מראדז'ימין זצ"ל (בכורי אביב מכתבי קודש) למחותנו הרה"ק יהושע מאוסטראווע זצ"ל בענין השתדכות: ושמעתי מן המגיד הקדוש מקאזניץ בשבת שהייתי שם שאמר תורה בשולחן, על זה מאמר 'עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא' ואמר: עתידין ישראל שאם יצטרכו ישועה מה', להיות בוטחים בו שבודאי יעזור להם שיקדימו לומר שירה להשם יתברך מקודם שעזר להם, כמו שאומרים לאחר העזרה, שהבטחון גדול מאוד שיהיה להם כמו אחר כך. ובזה פרשתי המדרש, שרה אע"פ שראתה שאין בטבע כלל שתלד, אמרה 'לית אנא מובד סברי מה', ותגל נפשי', אמרה הפסוקים של חנה, מה שאמרה חנה אחר הלידה להודות להשם יתברך, אמרה שרה מחמת בטחון גדול היה דומה אצלה כמו אחר הלידה. וממשיך שעל סמך זה הוא בטוח שהשידוך יגמר בטוב ומאחל: מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב!!
כתב הגר"א (הגדש"פ) על הפסוק "קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים" וז"ל: "ואמר הרינה קודם הישועה כלומר שבטוח ליבי בה' שאצלי הרינה קודם הישועה" עכ"ל. מבואר שאצל הצדיקים הרנה היא קודם הישועה ומחמת הבטחון. ובספר "מעגלי צדק" (פסח בביאורים אות כ"ט ד') ביאר דברי הגר"א על פי דברי החזו"א (אמו"ב פרק ב') וז"ל: "יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ה' וכו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב קדשו" עכ"ל. ומבואר שיש מדרגת בטחון שעל ידה זוכים לרוח קודש שתבשרהו שאמנם יעזרהו ה', ולפי זה מבואר דברי הגר"א שלכן אצל הצדיקים הרנה קודם לישועה, שזהו לרוב מדרגתם ששורה עליהם רוח קודש המבשרם שיעזרו, ויש להם כבר שמחה מהישועה. עוד בחבקוק (ג' י"ח) "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי". ומפרש באבן עזרא וז"ל: "ואני, אמר הנביא בנבואתו כי על כן זה הוא לא ידאג לבו רק לבו שמח כי בטחונו בשם שיושיענו" עכ"ל. ומבואר כי הבטחון הוא סיבה לשמחה. ובמדרש (כאן) הביא על פסוק הזה: "חזרה שרה ואמרה מה אני מובדה סברי מן בריי, אלא "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי". אמר לה הקב"ה את לא אובדית סברך אף אנא איני מוביד ית סברך אלא "וה' פקד את שרה". וביאר במעגל"צ שם עפ"ד הגר"א שהובאו לעיל, שזהו שאמרה ואני בה' "אעלוזה" כי לגודל מעלת בטחונה זכתה שיופיע עליה רוח קודש שבישרה אותה שה' יענה אותה ולכן "עלזה" שאצל הצדיקים הרנה קודם הישועה [ויעוי' בעץ יוסף שזה היה אחר שהוכיחה אברהם אע"ה ע"ש].
