הסיפור שלי
סיפור מעורר השראה לשולחן השבת
חנה שרפשטיין
אתמימים״, שאותה ייסד אדמו"ר הרש"ב – החמישי
בי, הרב יעקב ישראל זּוּבֶר, למד בישיבת ״תומכי
בשושלת אדמו"רי חב"ד, ולאחר נישואיו שלח אותו אדמו"ר הריי"צ, בנו וממשיך דרכו של אדמו״ר הרש״ב, לכהן כרב בסצ׳חרה, עיר ברפובליקת גאורגיה הסובייטית. הוא היה נואם מוכשר ומורה טוב, והשתלב היטב בקרב תושבי המקום, ובזכות זאת הצליחו הוריי לפעול רבות במהלך חמש השנים ששהו שם. למרות זאת, החיים היו קשים מאוד, בייחוד עבור אימי זלַטה; המקום היה פרימיטיבי הרבה יותר מכל מה שהם הכירו ברוסיה. השפה הייתה שונה, האנשים היו בורים ובעלי אמונות תפלות, ואחד מארבעת ילדיה שנולדו שם מת בינקותו, בין היתר בשל תנאי בריאות ותברואה ירודים.
הוריי החליטו לעזוב את ברית המועצות הסטליניסטית, ועברו תחילה לריגה, לטביה, שם התגורר באותה עת אדמו"ר הריי"צ. כעבור זמן קצר ביקש מהם אדמו״ר הריי״צ לעבור לשטוקהולם, בעקבות פנייה של הקהילה היהודית שם, שחיפשה רב – וגם מורה, מוהל ושוחט – הכול בעסקת חבילה אחת. בעיני הוריי הצטיירה שוודיה כארץ שוממה, מכוסה קרחונים ושורצת דובי קוטב, אך למרבה הפתעתם, כאשר הגיעו לשם בשנת תרצ"ב (1932), התבררה שטוקהולם כעיר יפהפייה ומודרנית, עם קהילה אורתודוקסית מכובדת. הייתי תינוקת כשעברנו לשם, וזיכרונותיי המוקדמים ביותר הם משם. החיים בשוודיה היו טובים באופן יוצא מן הכלל, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה היינו בטוחים, משום שהמדינה שמרה על ניטרליות.
במהלך המלחמה, פליטים שנמלטו מאירופה הנאצית היו עוברים דרך ביתנו – לארוחה, עצה או לינה – ובהמשך היה אבי מעורב בעיקר בהתרת עגונות: נשים שבעליהן נהרגו והיו זקוקות למסמכים ההלכתיים הנדרשים כדי להתירן להינשא מחדש. רק הודות לחזונו מרחיק הראות של אדמו"ר הריי"צ, שחש כי זהו המקום הנכון עבור אבי, מצא אבי את עצמו בתפקיד חיוני זה באותה שעה גורלית; לא היה עולה על דעתו לעבור לשוודיה מיוזמתו.
הרב יעקב ישראל זּוּבֶר בשוודיה, בסביבות שנת 1940.
בשנת ת"ש (1940), הצליח אדמו"ר הריי"צ לצאת מאירופה בדרכו לארצות הברית, ושהה ארבעה ימים בשטוקהולם לפני שהפליג הלאה. אבי היה נרגש עד מאוד. הוא דאג לסדר לאדמו"ר הריי"צ שהות במלון הנודע "גרנד הוטל", הניצב מול הארמון המלכותי ומארח עד היום את כל זוכי פרס נובל מדי שנה. אימי הכינה אוכל עבור אדמו"ר הריי"צ ופמלייתו, ואבי היה נוסע להביאו, ובילה מדי יום עם רבו, התעדכן במתרחש, ושוחח עמו על ההתפתחויות בשוודיה.
יום אחד, אבי לקח את אחיי ואותי ליחידות אצל אדמו"ר הריי"צ. התלבשנו בבגדי שבת, שיערנו הוברש בקפידה, ונסענו במונית – חוויה חדשה ומרגשת עבורנו. מעולם גם לא היינו במלון חמישה כוכבים, וה״גרנד הוטל״ היה מרהיב ביופיו, כמו גם הסוויטה של אדמו"ר הריי"צ. בחדר היו אנשים רבים שדיברו רוסית ויידיש; אחיי הבוגרים – שהיו מבוגרים דיים כדי לזכור את כולם מתקופתנו בריגה – דיברו בקצב מסחרר, בעוד אימי כתבה פתקים לרבנית נחמה דינה, רעיית אדמו"ר הריי"צ, שהייתה כבדת שמיעה. זה היה כמו איחוד משפחתי. אך מאחר שהייתי צעירה מכדי להכיר מישהו שם, חשתי מוצפת למדי מכל זה. לראות את ההתלהבות העצומה שחשו הוריי כלפי רבם היה משמעותי מאוד בעיניי, אף שבמידה מסוימת הרגשתי כצופה מן הצד.
כאשר הגיע תורנו ליחידות עם אדמו"ר הריי"צ, אבי הכניס אותנו אליו אחד אחד. הוא ישב על כיסא, עיניו רציניות וזקנו מאפיר. בעיניי הוא היה נראה כאדם המבוגר ביותר שראיתי מימיי. עדיין לא מלאו לו שישים, אך היה ברור שהחוויות הטראומטיות שעבר ברוסיה הזקינו אותו הרבה מעבר לגילו האמיתי. עמדתי ביראת כבוד.
"מה שמך?" שאל אותי ביידיש.
כשעניתי לו, הוא בירך אותי, "חנה הוא שם טוב מאוד, ועלייך תמיד להוקיר את שמך ולהתגאות בו".
אבי חש בדידות עצומה בשוודיה, והשתוקק להצטרף אל אדמו"ר הריי"צ – ואל אֶחיו שכבר היגרו – בארצות הברית. זמן קצר לאחר המלחמה עברנו לשם, ובשנת תש"ז (1947) שלח אותו אדמו"ר הריי"צ לשמש כרב בבית כנסת חב"די קטן בדורצ'סטר שבמסצ'וסטס. הוא כיהן שם גם כראש ישיבה, ולאחר מכן כרב בבית כנסת גדול יותר ברחוב קרופורד, בבוסטון הסמוכה.
מבוסטון, היה אבי נוסע לעתים קרובות לניו יורק כדי לראות את אדמו"ר הריי"צ, וכאשר זה הסתלק בעשירי בשבט תש"י (1950), אבי היה שבור. עד מהרה מילא את מקומו חתנו, הרבי, אך עבור אבי ההסתגלות הייתה קשה. הרבי החדש היה בן גילו, ולכן אף שכמובן קיבל אותו, הייתה זו חוויה שונה. בינתיים, הייתי שקועה בחיי שלי בבוסטון. יצרתי חברויות, סיימתי את לימודיי בבית הספר העל־יסודי, והתחלתי ללמוד במכללה. כל זה היה עולמו של אבי, ולא ממש שלי.
ואז, בשנת תשי"ג (1953), נרצח אבי בהולכו ברחוב בתקיפה פלילית מזעזעת שטרם פוענחה עד היום. הטרגדיה הייתה קשה במיוחד משום שהוא עבר בחייו כל כך הרבה מאורעות קשים, רק כדי למות במוות איום כל כך בבוסטון שבמסצ'וסטס, ״ערש החירות״.
הרבי שלח חסידים לייצג אותו בהלוויה, ודאג מאוד לשלום משפחתנו. אימי, מצדה, חשה כי עליה לשוחח עם הרבי, ולכן באותו אביב נסענו לניו יורק. נסענו באוטובוס של חצות, נסיעה שנמשכה כל הלילה, ובבוקר הגענו להתארח אצל דודתי, סופי, באיסט פלטבוש.
חוויית המפגש שלי עם אדמו"ר הריי"צ הייתה כה מטלטלת, עד שלא הייתי נלהבת במיוחד מכל העניין. הייתי בת ממושמעת, ולכן הצטרפתי לאימי, אך זה לא היה משהו שהתרגשתי לקראתו.
הכול השתנה ברגע שנכנסנו לחדרו של הרבי ליחידות. הרבי היה צעיר מאוד, חייך בקלות, והיה חברותי ביותר, בעל נוכחות נעימה וצנועה. הוא גם היה כנראה אחד המקשיבים הטובים ביותר שפגשתי מימיי. הוא לא רק הקשיב לכל מילה שאמרת, אלא אף זכר אותה במדויק כשחזרת אליו, גם שנים לאחר מכן.
אימי שפכה את ליבה בפני הרבי, והם שוחחו באריכות: על אבי, על עבודתו, על החיים בבוסטון, וכיצד המצב השתנה. ישבתי בצד, צופה בכל זה, אך אז הפנה הרבי את תשומת לבו אליי ופתח בשיחה.
הוא שאל מה אני עושה, מה אני לומדת, מהן תוכניותיי, מה מעניין אותי, ומי הן חברותיי – כל דבר שאפשר להעלות על הדעת. נראה שהרבי באמת רצה לדעת עליי הכול, ולכן מצאתי שקל מאוד לשוחח איתו ולבטא את עצמי לעומק.
כאשר סיימנו, יצאנו החוצה, ואני זוכרת שאימי אמרה לי, "אני לא מאמינה איך שוחחת עם הרבי!"
"למה את מתכוונת?", שאלתי.
"היית כה נינוחה. נראה שהיה לך קל לדבר איתו".
"ובכן", עניתי, "הוא פשוט היה אדם שנפלא לשוחח איתו". זו הייתה באמת חוויה נפלאה.
חנה שרפשטיין היא סופרת, מחנכת ומורת דרך. היא רואיינה שלוש פעמים, בשנים תשס"ו, תשס"ז ותשע"ד ( 2007 ,2006 ו-2014.)