כח הנחישות של הנשמה המאירה מול תחבולות השטן
כח הנחישות של הנשמה המאירה מול תחבולות השטן
הנחישות הזו אינה עקשנות של טיפשות, חלילה, אלא היא עקשנות דקדושה הנובעת מתוך בהירות גמורה, מתוקף רוחני ומחוזק נוכחותה של הנשמה הקדושה בתוך הגוף.
ככל שנשמתו של האדם חזקה יותר, פועמת יותר ומאירה באור פנימי, כך מקומה בעולם תופס את מרכז ההוויה.
אדם כזה חי בעולם ברור לחלוטין: אין בו מקום לספיקות, אין בו אחיזה לבלבולים, וטרדות השעה אינן מסיטות אותו מנתיבו.
אמנם אין אדם הפטור מבלבולים ופיתויים הסובבים אותו מבחוץ, אך כאשר הנשמה מולכת בכיפה – שום בלבול אינו מסוגל לחדור פנימה ולשבש את המערכת!
זה היה סודו של אברהם כאשר נצטווה בציווי העקידה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ... והעלהו שם לעולה" (בראשית כב, ב).
עשרות נסיונות ומארבים העמיד השטן לאורך הדרך כדי לעוות את דעתו, להפיל מורא בליבו ולבלבל את צעדיו בכל מיני קשיים ופלפולים מדומים.
אברהם מבקש אך ורק לשמח את קונו ולעשות רצונו באמת.
התבוננו כמה היגיון הפוך, כמה סתירות וכמה קושיות יכלו להתעורר כאן:
האם זה הגיוני לשחוט בן?! הרי יש לאו מפורש מן התורה: "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" (ויקרא יח, כא), וכל שפיכות דמים נתעבה בעיני הבורא!
והשטן בא ומציג פלפולים למדניים, הרי הקב"ה בעצמו הבטיח לך: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב)! יצחק עדיין רווק, טרם בנה בית וטרם הוליד ילדים – אם יישחט עתה, כיצד תתקיים הבטחת הזרע ככוכבי השמים!?
יתירה מזו: הדבר סתר לכאורה את כל מפעל חייו – עשרות שנים שבהן פעל נגד מנהגי האלילים להקרבת בנים, וכעת יעשה זאת בעצמו?!
אך אברהם ביטל מיד כל ספק והיגיון אנושי. ברגע שהבין שזהו רצון הבורא – סילק כל חשבון. אצלו ציווי ה' היה מוחלט, מעל לכל שכל ודמיון.
ומעשי אבות סימן לבנים: סוד ההצלחה בעבודת ה' טמון בנחישות זו – בציות מוחלט לאמת ללא פקפוק, יסוד שמי שזוכה לו קונה את עולמו.
שורש הספיקות – עכירות המחשבה
שורש הספיקות והמבוכה בלב האדם תלוי במידת הקדושה והטהרה. מי ששומר על מחשבה זכה, זוכה לבהירות ולחיים של 'עולם ברור'.
כפי שהיה שגור בפי מו"ר רבינו יורם מיכאל זצוק"ל: 'ועל ידי קדושת המחשבה יזכה האדם להשראת השכינה הקדושה במוחו!'
טהרת המחשבה היא השער לכל המדריגות, והשומר עליה אינו נופל ליאוש.
אמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה): 'עינא וליבא תרין סרסורין דחטאה אינון'. וזהו שנאמר: "תנה בני ליבך לי, ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו), הקב"ה מבקש את העיניים והלב, וכשאדם מוסרם לה' באהבה, הרי הוא שייך לו באמת.
כאשר נוסע אדם בדרכים, ופתאום מזדקר מולו מסך מרצד של פריצות, תמונה קלוקלת או מראה אסור, ברגע זה נמדדת קומתו: האם הוא מושל ברוחו, כובש את יצרו ומשפיל את עיניו לארץ?
התנועה כשלעצמה נראית פשוטה וקלה, הרכנת ראש לשנייה אחת, אך בדור פרוץ ורווי פיתויים כדורנו, אין זה דבר מובן מאליו כלל, ומדובר במלחמת קודש של ממש.
ומי שמסוגל למשול בחושיו ולשלוט בעיניו – אין שום פלא שמחר תשרה עליו שכינה עליונה! והשראת השכינה במוח קובעת ומעצבת את כל מהותו של האדם.
בהירותו של אברהם מול הנפילה ממצב 'וודאי' למצב 'שמא'
מכאן מוארת דמותו של אברהם אבינו עליו השלום:
כיצד צעד בעוז כה אדיר, בביטחון בלתי מתערער ובנחישות עילאית לעבר כל מטרותיו בלי להסס ובלי להביט לאחור? מפני שהיה קדוש וטהור בתכלית!
אצלו המחשבה הייתה מזוככת כל כך, עד שלא היה לשום ספק שבעולם פתח וסדק לחדור פנימה. השטן לא מצא בו שום אחיזה ולא יכול היה לבלבלו כמלוא נימא.
ולאידך גיסא, ראו את הטרגדיה הנוראה שהזכרנו אצל שאול המלך, הלא בימיו כבר הייתה צריכה להופיע הגאולה השלימה!
היה ראוי שאול למלוך על עדת ישורון עד עולם, בית המקדש הראשון שהיה נבנה בימיו היה נעשה גם הבית האחרון והנצחי – לא היה מקום לשום גלות, לשום חורבן ולשום סבל וייסורים בכל הדורות כולם.
באותה שעה היה נבלע המוות לנצח, ונמחות כל הקללות מן העולם – קללת אדם וחוה, קללת הארץ ועמל הפרנסה, קללת הנחש, וכל היקום היה שב אל תיקונו השלם בששת ימי בראשית.
ומפני מה נתפספסה אותה שעה גדולה? מפני שנפל לספיקות! מפני שהניח ל'שמא' של דואג האדומי לערער את ה'ברי' ואת ה'וודאי' של ציווי הקדוש ברוך הוא שנמסר מפי שמואל הנביא.
כי – אסור לאדם ליפול מן הברי וברור אל השמא!
מתנת החיים 'לחיות במצב וודאי'
מי שעובד את ה' באמת, מוכרח להיות תמיד במדרגת הוודאי!
לחיות ב'עולם ברור' – זוהי אחת המתנות הנשגבות והיקרות ביותר שיכול אדם לקבל בעולמו.
זהו קו שדרה רוחני שאסור לאדם לסטות ממנו כמלוא נימא, זהו יסוד שצריך ללוות אותנו בכל הזמנים ובכל תהפוכות החיים.
מרן הטור (אורח חיים – סימן א) ביאר יסוד בהלכות הנהגת הבוקר ובגדרי הנפש: נאמר במשנה: 'הוי קל כנשר... לעשות רצון אביך שבשמים', ופירש הטור: כנגד מה אמרו 'קל כנשר'? 'כנגד ראות העין, ודימה אותו לנשר כי הנשר רץ באוויר... ועצום עיניך מראות ברע, כי הוא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין'.
כלומר, תחילת כל מכשול ופגם נעוצה במראה העין!
אם העין רואה – מיד מתעורר הלב לחמוד, והיצר דוחף את כלי המעשה להשלים את הרע. אך אם העין שמורה, אטומה ואינה רואה ברע – אין הלב חומד מאומה, והאדם נשאר בטהרתו ובשלוותו!
משל למה הדבר דומה – מדרכי עולם הזה: האם ניסיתם פעם לערוך קניות במרכול כשאתם שבעים, לעומת שעה שבה אתם נכנסים לשם רעבים?
אדם שבע – כל מה שעיניו פוגשות, אינו נוגע לו ואינו מדבר אל ליבו, הוא נכנס עם עגלה ריקה, נוטל בדיוק את הנצרך, ויוצא שקט ורגוע.
אך כשהוא נכנס רעב – עיניו משוטטות ומפתות את הלב, ופתאום הוא מרגיש חיסרון וצורך בכל דבר! כל מוצר שעובר ליד ידו נופל מיד לתוך העגלה, עד שהוא ממלא שמונה עגלות שלימות. האשה שלחה אותו עם רשימה מדוייקת של עשרים מצרכים נחוצים, והוא חוזר הביתה עם שלושת אלפים פריטים מיותרים!
מי חולל את כל השיגעון המיותר הזה? – העין! העין ראתה, עוררה תאווה ודמיון של צורך, ויצרה בלבול שלם. זהו כוחה של הראייה, וזוהי הדרך לדורות – שמירת העין היא שמירת הדעת והסדר בחיים.
כאשר מחוברים להבזק האמת מתוך סייעתא דשמיא וטהרת הלב – הולכים עם המחשבה הראשונה בקו ישר, ואין מניחים לשום ערפל לשבש את הדרך. כל מה שמתרחש בתווך, בין ההתחלה לסוף, אינו אלא אוטוסטרדה סלולה שחל איסור מוחלט להניח לשום ספיקות והיסוסים לחדור אליה!
ראו כיצד הדבר פועל ביום יום: אדם מחפש דירה או משרד – לבו נוטה מיד לאפשרות הראשונה, אך מחמת הספיקות הוא יוצא למסע חיפושים מתיש, שבסופו הוא שב בדיוק אל הבחירה הראשונה. המחשבה הראשונית הייתה הנכונה, וכל היתר היה בזבוז זמן ושחיקת כוחות.
כך גם בקניות: יש מי שניחן בעין טובה, בוחר במהירות ובבהירות ומסיים בנחת. ויש המהסס, בודק שוב ושוב והופך עולמות, עד שלבסוף, כשהוא חוזר לבגד שראה בתחילה, מתברר שכבר נמכר לאחר, והוא יוצא קירח מכאן ומכאן.
'שויתי ה' לנגדי תמיד' – ללא הפסק
כיצד מגיעים למדריגה נשגבת זו של עולם ברור ללא היסח הדעת?
על ידי ההנהגה שבה פותח מרן השולחן ערוך את ספרו (אורח חיים, סימן א – סעיף א): "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים!
ברגע שאדם פוקח את עיניו בבוקר – ועוד קודם שיפקח את עיניו הגשמיות, ברגע הראשון של היקיצה, מצייר מול עיני רוחו את השם הקדוש י-ה-ו-ה בכתב אשורי מבהיק, עם הניקוד המכוון והראוי לו באותה שעה. ואותו שם קדוש, המאיר את נשמתו עם עלות השחר, מלווה ומכוון אותו ברציפות גמורה לאורך כל שעות היום – בעסקיו, בתורתו, בתפילתו ובשיחתו – עד אשר ייעצמו עיניו מאליהן בעת שנתו בלילה!
אסור להסיח את הדעת מן הבורא אפילו לשנייה אחת בודדת.
זוהי עבודתם של גדולי ישראל וקדושי עליון – רצף בלתי פוסק של 'שויתי', חיבור תמידי לאור אין סוף ברוך הוא, ומתוך כך אין בלבם שום ספק, שום פחד ושום היסח הדעת, אלא כולם אחוזים בוודאי הגמור של מלכות שמים לעולמי עולמים. וכפי שמסרו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים כלל – היסח הדעת פוסל בקדשים!
כי – המחשבה הראשונה כראי הנשמה!!!
כשם שבדיני עבודת בית המקדש, כהן המסיח דעתו מן הקרבן או מן הציץ פוסל את העבודה – כך נפש האדם, מי שמשתוקק להעפיל אל מדריגות הקודש והטהרה, חייב להישמר מכל היסח הדעת כל שעות היום.
על האדם לא להסיח דעתו מן המטרה! כי מי שחפץ להצליח בעולמו מוכרח לעשות את עצמו 'כלי שרת' – כלי קודש מזוכך שכל ייעודו לעמוד ולשרת בקודש פנימה.
ומבחן האמת של היהודי ניכר ברגע היקיצה מן השינה! אם ברגע הראשון של פקיחת העיניים מזנקת מחשבתו אל הקודש – אל 'מודה אני', אל 'שויתי ה' לנגדי תמיד' – הרי זה אות מובהק שנשמתו זכה. אך אם המחשבה הראשונה נופלת מיד אל עסקי החומר, אל משא ומתן של 'ביזנס' ורווחי עולם הזה – הרי זה צער גדול למעלה, ואות הוא שהחומר עדיין גובר על הצורה.
'זמן צריך לייצר...' – עבודת סדר היום
בדורות שעברו, במפעלי ייצור רעפי חרס בעבר נדרשו שלושה ימי הבערה רצופים כדי להביא את הכבשן לחום המירבי. לכן, לא כיבו את התנור בסופי שבוע, אך כדי שלא יפעל 'על ריק' וייסכן את סביבתו – מילאו אותו בשברי חרסים ופסולת שבערה לאורך כל השבת, ובמוצאי שבת פינוה במהירות והמשיכו בעבודה.
כך גם מחשבתו של האדם: תנור הלב והמוח אינו יכול לשבות או לפעול על ריק אפילו לרגע. וכדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה – פכ"ב הכ"א): 'ייפנה לבו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט)'.
הנפילות והחטאים אינם נובעים מרשעות, אלא משיעמום ומריקנות. אדם יכול לעמול ארבעים שנה שלימות במפעל, להתמסר בכל כוחו למלאכתו, להישמר ולא לטעות אפילו פעם אחת במשך ארבעה עשורים. אך תנו לו שבועיים של חופשה בטילה וחסרת תוכן – ומתוך פריקת עול ושיעמום יעשה טעויות ושטויות שיצטרך אחר כך ארבעים שנה כדי לתקן ולכפר עליהן!
על כן, הסימן המובהק ליהודי כשר בעולמו הוא ש'אין שעתו פנויה מעולם'. וכבר היה אומר אור שבעת הימים, מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א: 'זמן – אף פעם אין בעולם! זמן צריך לייצר!'
מי שממתין שייוותר לו זמן פנוי מעצמו, לעולם לא יעשה דבר.
חובת האדם לייצר ולפנות זמן ייעודי לכל דבר שבקדושה: לפנות זמן מיוחד לתשומת לב לאשה היקרה, להקשיב לה, לרענן את הבית ולהעמיק את שלום הבית, לפנות זמן לילדים היקרים, להקשיב למצוקותיהם, להרעיף עליהם חום ואהבה ולהשקיע בחינוכם הטהור.
האדם חייב לפעול 'סביב השעון' בסדר מבורר ומאיר – בלי רגע אחד של בטלה והיסח הדעת.
זה היה סוד תמימותו ופשיטותו של אברהם אבינו, כאשר שמע את דבר ה', רץ מיד בלא שאלות, אצלו שום קושיא בעולם לא יכלה להסיטו כמלוא נימא ממה ששמע מפי הגבורה!
הקושיות כשלעצמן אינן ממיתות את האדם, החורבן מתחיל כאשר האדם נותן לקושיות להחזירו לאחור.
על כל יהודי נגזר משמי מרומים לעבור מסלול חיים ייחודי ומלא אתגרים, ואיש בעולם אינו יכול לעבור
