כללי וידוי

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב') ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. עכ"ל. ולהלן יבוארו פרטי דיני וידוי. ועוד מענייני תשובה והמנעות מחטאים.

פרסום החטאים- על חטא שאינו מפורסם נאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שזה כבוד ד', שכשאדם חוטא בפרהסיא הוא ממעט כבוד שמים, ועל המפורסם נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח". וי"א כאן בבין אדם למקום, כאן בבין אדם לחבירו שיגלה לרבים כדי שיבקשו ממנו שימחל לו. משה רצה שיכתבו בתורה שמת בגלל "יען לא האמנתם בי להקדישני" כדי שלא יחשבו שחטא בחטא המרגלים.

עבירות שהתוודה עליהם יוה"כ אחד ושנה בהם, יחזור ויתוודה יוה"כ אחר, ואם לא שנה י"א שאם מתוודה הרי הוא ככלב שב על קיאו, וי"א שהחוזר ומתוודה משובח, דכתיב "וחטאתי נגדי תמיד" שאיני סבור שכיפרת לי, והרי הוא כאילו הוא עומד נגדי.

עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר.

לר"י בן בבא צריך לפרט החטא בוידוי לומר חטא פלוני חטאתי, ולר"ע א"צ.

תשובה מעכבת את הפורענות אף ברשעים גמורים שכבר נחתם עליהם גזר דין של פורענות.

מפרסמים את החנפים מפני חילול ד' כדי שלא ילמדו ממעשיהם, וכדי שכשבאה עליהם פורענות לא יאמרו מה הועיל להם זכותם.

שלות הרשעים מביאה לידי תקלה שמחמת השלוה הם יושבים ומהרהרים בעבירות.

השררה מקברת את בעליה, ואין לאדם הנאה ממנה, ולואי שלא יחטא על ידה, הגמ' מביאה מדברי רב ורבא מה אמרו כשיצאו מביתם לדון דין.