קטעים מספר אור החיים הק' - פרשת וירא

אבות היו מרכבה לשכינה

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (בראשית יח, א)

וירא אליו ה'. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו, שהיה לו לומר וירא ה' אליו, וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות, וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וגו' לְזַרְעֲךָ וגו' (יב, ז), וַיֵּרָא אֶל יְיָ וגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי (יז, א):

עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו. ורבותינו ז"ל אמרו (ב"מ פו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב:

ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר מז, ו) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה', שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא ויאמר ה', כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו:

עוד ירצה לומר, כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו"ד רשימו קדישא (תנחומא צו, יד), והוא אומרו וירא אליו ה', והוא מאמר הזוהר (ח"א צד.). וזה לשונו: 'וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא, שריא ביה שכינתא':

ההשגות שהיה לאברהם אחר המילה

עוד ירצה, כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו, ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו, שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד, ולזה הקדים אליו. ואחר כך הזכיר המושג, מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו, ודו"ק:

פניני וחידושי אור החיים הק'

מיד בראותו את המלאך כבר נתרפא אברהם

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה וגו' וַיָּרָץ לִקְרָאתָם וגו' וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: (יח, ב). ואומרו וירא, היה נראה לומר שראיה זו שנית, היא הכרתם היותם מלאכים, אלא שאין צורך לזה, וכבר רמז הכתוב שהכירם. אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו, ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק, ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל, וירפאהו. ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון:

אברהם הזמין את המלאך שלא בא בשבילו

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו' (יח, ג). צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר מח, י) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן. אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהשנים היו מכוונים פניהם להכנס אצלו, כי אליו באו, אחד לרפאותו ואחד לבשרו, ושלוחים הם אליו, אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום, לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו, ושיכנס אצלו עם השנים, ונתרצה לדבריו:

עיקר חיבת הקב"ה אינה אלא לאברהם

לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (יח, יט). כאן הודיע כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר, וכל מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא הם להביא על אברהם אשר דבר להטיב אותו ואת זרעו עד עולם. כי אם לא ישמרו דרך ה', לא ימצא המטיב להשלים הבטחותיו לידידו להטיב לבניו:

צדיק הדור יכול להגן רק כשנמצא ביניהם

וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ: (יח, לג). והגם שמצינו להרשב"י (זהר ח"א פב.) שאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה), אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר:

ע"י פשטי ופנימיות התורה מטהרים הגוף

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (יח, ד-ה)

יקח נא מעט וגו'. אולי שלא רצה לשנות, כמנהג הלקוח באורחים שהיו מקדימין לרחוץ רגליהם לחששת עבודה זרה כאומרם ז"ל (ב"מ פו:). ואומרו מעט, זה מנהגו לומר לאורחים, להראות כי אין טורח הרבה עליהם, שלא לביישם:

עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה (ב"ק יז.), ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות. והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים, הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים (זהר ח"א קא.), ובערך עצמות המלאך יחשב גוף, ויתייחס אליו בחינת רגל (שם פו.) כידוע הטעם ליודעי חן. ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה, ויטהרו בו רגליהם, שהוא בחינת גוף הניכר עליהם. וישענו תחת העץ, שהיא התורה שנקראת עֵץ חַיִּים (משלי ג, יח), ולזה אמר העץ בה"א הידיעה. גם אמר להם שיקחו פת לחם, היא בחינת פנימיות התורה, ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם. ודקדק לומר פת לחם פת שיש בבחינתו לחם, שהם שלש הויות שהם בחינת חיות העולמות: