לעשות רצונך אלקי חפצתי
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. מאי כחום היום? אמר רבי חמא בר' חנינא, אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים. שדריה לאליעזר למיפק לברא, נפק ולא אשכח. אמר לא מהימנא לך; היינו דאמרי תמן, "לית הימנותא בעבדי." נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא. היינו דכתיב (בראשית יח, ג) אל נא תעבור מעל עבדך. כיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא היינו דכתיב (שם ב) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מעיקרא אתו קמו עליה כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא...
פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: כחום היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:
מעשי אבות סימן לבנים, שכשיהודי משתוקק לעשות מצוה, מן השמים מסייעין לו ומזמינים לו את ההזדמנויות.
בספר דברים ערבים (דף לו, ומובא בנפלאות הרבי, אות שיד) מסופר שהרבי מלובלין היה מצטער מאוד על שאין אורחים מצויים בביתו. לובלין הייתה אמנם עיר גדולה, אך אל בית הרבי באו חסידים לשאול בעצה ולבקש ברכה, ולא עוברי דרכים הזקוקים למיטה ולארוחה חמה.
בליל חורף אחד, בקור עז ורוח זלעפות, התקשתה אשה ללדת בכפר הנמצא כשלוש מילין מהעיר. הלידה התארכה, כוחותיה כלו, והסכנה גברה משעה לשעה. בני משפחתה, שלא ידעו את נפשם מדאגה, פנו לאיש אחד חזק וזריז, ושילמו לו הרבה כדי שיסתכן ויצא ללובלין, לבקש מהרבי שיזכיר אותה בתפילה. הם נתנו בידו קוויטל ופדיון ושילחוהו לדרכו.
האיש יצא לדרך בלב נרעד. הרוח הצליפה בפניו, השלג והקרח חרקו תחת רגליו, והכפור חדר עד לעצמות. כשהגיע סוף סוף לובלינה, כבר ישנה העיר כולה. החלונות היו מוגפים, והרחובות שוממים וחשוכים. רק בבית אחד דלק נר – ביתו של הרבי מלובלין. האיש ראה את האור ונחפז לגשת אליו. הוא דפק על החלון, והרבי פתח לו מיד, כאילו עמד והמתין לו.
בלי שאלות ובלי דיחוי, הדליק הרבי מדורה בתוך הבית כדי לחמם את האורח, האכיל והשקה אותו בכבוד. האיש, תשוש מהדרך בקרח ובכפור, התענג על החום ועל האוכל, לא ידע ולא שאל בבית מי הוא נמצא ועם מי הוא מדבר. הוא ביקש רק דבר אחד: לישון.
הרבי שאל אותו מאין בא ולאן הוא הולך. האורח סיפר שהוא בדרך אל הרבי מלובלין להזכיר אשה מקשה לילד, אך בשעה כזו אינו יכול לחפש היכן הוא גר, ועל כן יבקש מעט מנוחה עד אור הבוקר. הרבי שאל, כמי שאינו מייחס לדבר חשיבות, מי האשה ומה שמה ושם אמה. האיש הראה לו את הקוויטל שקיבל, והרבי עיין בו, ואמר: "לך לישן, ובבוקר תלך אל הרבי מלובלין". הוא הציע לו מיטה כבודה, הטיב מצעיו בכרים וכסתות, והאיש נרדם בשינה עמוקה.
כשהתעורר, אחזתו רעד: הרי בא בשליחות של פיקוח נפש, וכבר צהריים והוא עדיין במיטתו! הוא קפץ ממקומו, והחל להתלבש בחיפזון, חרד שמא איחר את המועד והפסיד את הכל. אך הרבי הרגיעו: "מה לך נחפז? התפלל נא, סעד את לבך ואחר תלך. תן לי את הקוויטל והפדיון, ואשלח אחד מבני ביתי אל הרבי מלובלין". האיש, שלא הבין מדוע הרבי מעכבו, נכנע והסכים. אחר כך, כשסיים לאכול, מסר לו הרבי את "תשובת הרבי מלובלין": "סע לביתך בשלום, האשה כבר נפקדה לטובה בלילה וילדה בן".
האיש אכל, שתה והלך לביתו, ומצא שהדברים כך היו בדיוק: באותה שעה בלילה, טרם פנה לישון במיטתו של הרבי, נושעה האשה וילדה בן בריא. רק אז נודע לו שהאיש שאירח אותו, שהאכיל והשקה אותו והציע לו מיטה, היה הרבי מלובלין בכבודו ובעצמו.
והרבי אמר על כך: מן השמים סיבבו כל זאת, שיהיה קור ושתצטרך האשה לישועה, כדי שיצא האיש לדרך ויגיע בשעה כזו אל ביתי, והכל כדי שאזכה לקיים מצות הכנסת אורחים.
(בבא מציעא פו): (רש"י בפרשתן)
