לעומקו של מקרא וירא

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. [יח,א']

יש ליתן טעם מדוע יתגלה אליו הקב"ה ללא הודעת הסיבה לשם מה הוא מתגלה. שהרי אינו אומר לו דבר בהתגלות זו, שכן מיד בפסוק שלאחריו נאמר וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וגו'.

ועל דרך הפשט פירש רש"י שבא לבקר את החולה. וכן הטעים השפתי חכמים שפירוש רש"י הוא מכח הקושיא הנ"ל, שהרי לא אמר לו דבר בהתגלות זאת.

ועל דרך הדרש יש לומר שהתגלות הקב"ה אל אברהם לא נותרה ריקם, למרות שלא נאמר לו דבר, אלא היא הקדמה לביאת המלאכים. וכאומרו: על ידי מה נתגלה אליו, על ידי המלאכים, שביאתם היתה התגלות ה'.

וכן הוא במדרש רבה (פרשה מח,ט) אָמַר לוֹ הַקָדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא מַלְתָּה הָיוּ בְנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָאִים, עַכְשָׁו אֲנִי וּבְנֵי פַמַלְיָא שֶׁלִי נִגְלִים עָלֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִשָׂא עֵינָיו וַיַרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָבִים עָלָיו, וגו'.

ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר: בדרך נוספת, שעיקר תכלית התגלות זו לאברהם היא כדי להראות חיבת הקב''ה לאברהם. ולכן אֵין עִמָּהּ דִּבּוּר. והיא כהכרת הטוב לאברהם שבנה מזבח להקב''ה על ההתגלות הראשונה בברית בין הבתרים.

וכן מובא באוה"ח הק' שהמזבח אשר בנה אברהם לאחר ברית בין הבתרים לא היה אלא על ההתגלות בלבד. שנאמר שם [יב,ז'] וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. לקיים שובע שמחות את פניך.

ולפי דברים אלו של אוה"ח הק' ניתן להבין מדוע חזר הקב"ה להתגלות אל אברהם פעם נוספת, ללא דבור כלל, כביכול התגלות לשם התגלות.

שהרי בְּנִיַּת המזבח היתה כדי להראות חיבת אברהם לה' על התגלותו הראשונה, ועתה החזיר לו הקב"ה גמולו הטוב, והתגלה אליו שנית כדי להראות חיבת ה' לאברהם.

ועל פי הסוד, התגלה אליו כאן לרמוז לו שהאבות הם הם המרכבה, עליה ירכב המלך בצאתו ליצירת עַמּוֹ בארץ נחלתו כנאמר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת.

ואשר על כן נקרא הקב"ה רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת (תהלים סח,ה'). ומובא בזוה"ק וּמַאן אִינּוּן עֲרָבוֹת. אֶלָא, עֲרָבוֹת דָא רְקִיעָא שְׁבִיעָאָה, ואֲמַאי אִתְקְרֵי עֲרָבוֹת. עַל דְאִיהוּ כָלִיל מֵאֶשָׁא וּמַיָא כַחֲדָא, וּמִסִטְרָא דְדָרוֹם, וּמִסִטְרָא דְצָפוֹן, וְאִיהוּ מְעוּרָב מִתְּרֵין סִטְרִין.

ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר שכאן רמז הזוה"ק לאבות שהם הם המרכבה. שאברהם הוא מסטרא דחסד והיינו מים, ויצחק הוא מסטרא דגבורה והיינו אש, והשילוב של שניהם הוא יעקב כָלִיל מֵאֶשָׁא וּמַיָא כַחֲדָא, וְאִיהוּ מְעוּרָב מִתְּרֵין סִטְרִין, ואיהו התפארת.

ואשר על כן נקראו האבות עֲרָבוֹת, שהם מעורבין זה בזה כיעקב שמְעוּרָב מִתְּרֵין סִטְרִין, כן אברהם לעתים גבורה, ויצחק לעתים חסד, וכמובא בעקידה לקמן (כב,ז') על הפסוק הִנֶּנִּי בְנִי. כאומרו: לעתים הנני הגבורה של בני.

ועוד יש לומר שנקראו האבות עֲרָבוֹת, שמשימין עצמם בענוה כערבה. והיינו רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת שהאבות הם הם המרכבה.

ומה שאמר הזוה"ק עֲרָבוֹת דָא רְקִיעָא שְׁבִיעָאָה, רמז בזה למתן תורה, שם נאמר (ואתחנן, דברים ו,לה') אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, ופירש"י שם כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וגו' וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה, ישראל, הָרְאֵתָ על ידי פתיחת הרקיעים, לדעת כי ה' הוא האלקים.

וכאומרו: אותה ההתגלות במתן תורה שנאמר בה לעם ישראל: אַתָּה הָרְאֵתָ, היא מכח ההתגלויות לאברהם שנאמר בהן וַיֵּרָא אליו ה', וכעין המשך להן. ומהן נמשכים גם כל הגילויים לעמלי התורה שבכל הדורות.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. (יח,ב')

יש ליתן טעם לאומרו וְהִנֵּה. שהיה יכול לכאורה לומר בלא המילה וְהִנֵּה, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וכו'.

על דרך הפשט, יש לפתור את המלה וְהִנֵּה כמלת הפתעה. שהרי מלאכים היו, וירדו משמים ונצבו לפניו בהפתעה. וְהִנֵּה. ומשראוהו בצער המילה פירשו הימנו, ומיד נאמר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. (וכן ברש"י ומדברי הגמ' בבבא מציעא פו:).

ועל דרך הסוד, תהיה המלה וְהִנֵּה מוֹרָה על התגלות נבואית, וכדלעיל שהופעת המלאכים היא היא התגלות ה' במה שנאמר וַיֵּרָא אֵלָיו ה'. ובזה יובן מדוע נאמר פַּעֲמַיִם וַיַּרְא. וַיִשָׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. וַיַּרְא הראשון - שראה את התגלות ה' בכללותה, וַיַּרְא השני - שראה את התגלות ה' לפרטיה בביאת המלאכים.

וכן מצינו באוה"ח הק' בפר' וישב (פרק לז,ז') לגבי חלומות יוסף בְּפָרְשׁוֹ את המלה וְהִנֵּה. וז"ל: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וזה לשונו:
דַּע כי החלום אשר יהיה מראה הנבואה וגו', הוא אם יהיה החלום לַחוֹלֵם בָּהִיר וְצָהִיר כְּיוֹם יָאִיר, שיהיה הדבר בעיניו כאלו הוא בהקיץ ממש, בא האות והמופת להודיע כי מחזה שדי יחזה. עכ"ל.
ואם בחלום כך, בנבואת ממש על אחת כמה וכמה. שהיה הגילוי בָּהִיר וְצָהִיר כְּיוֹם יָאִיר שזו היתה תכלית התגלות ה'. לכן נאמר וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָבִים עָלָיו.

ועל דרך הרמז והצח, תרמוז המלה וְהִנֵּה על שליחות המלאכים.
ו' לבשורה טובה כמנין ו' אותיות שנתבשרה בהן: בֵּן לְשָׂרָה,
ה' לרמז על הצלה, שהאחד היה מציל, והיינו לרפא את אברהם
נ' לרמז על נְפִילָה שהיא הפיכת סדום,
ה' לרמז על הצלה נוספת הצלת לוט.

וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (יח,ב')

מבואר לעיל (וכפירוש רש"י) שמלאכים היו וירדו אליו ישר משמים ונצבו לפניו בהפתעה, ומשראוהו בצער המילה פירשו הימנו, ומיד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.

ויש לשאול, מכיון שֶׁרָץ אחריהם להחזירם, וַיָּרָץ אַחֲרֵיהֶם מבעי ליה למימר, ומאי וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.

ומתרץ השפתי חכמים, שאין גב למלאכים, על פי נבואת יחזקאל (י,יא') בתיאור המלאכים: לֹא יִסַבּוּ בְּלֶכְתָּם, וכפירוש רש"י שם: אם רוצים ללכת לאיזה רוח שירצו אין צריכים להסב פניהם שהרי יש להם פנים לכל צד.
והיוצא מכך שגם בְּלֶכְתָּם מעמנו נראים הם כאילו בָּאִים לִקְרָאתֵנוּ. ולכן אף על פי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶם, נראה כְּרָץ לִקְרָאתָם. לכן נאמר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.

ועל דרך הצח, יְחַלֵּק הבן חמש למקרא את המילה לשתי מלים: לִקְרָאתָם - לִקְרֹא אֹתָם.
ועי' המהרש''א [בבא מציעא פו:] שנקט בדרך זו כדי לתרץ הקושיא הנ''ל. ויהיה ערך פירושו: וירץ אחריהם לקרוא אותם. ולא התייחס להיותם מלאכים שאין גב להם, כי באותה שעה נדמו לו כערבים.

ג' דרגות של קדושה

ואשר על כן, על פי הנ"ל, נמצא ג' דרגות של קדושה. זו למעלה מזו.
ראשונה, שאין למעלה ממנה, קדושת הקב"ה, שנאמר בו (שמות לג,כג') וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
שניה למטה ממנה, היא קדושת המלאכים שרק פניהם נראין ולא יראו אחוריהם והיינו שאין גב למלאכים.
שלישית למטה מקדושת המלאכים היא קדושה המושגת על ידי האדם, וזה וזה נראין, פָּנִים וְאָחוֹר. ככתוב אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי. (תהלים קלט,ה').

ובשימת לב יש ליתן טעם לחלוקה זו של פָּנִים וְאָחוֹר בג' הקדושות הנ"ל:

א. קדושת הקב''ה
לעומקו של מקרא יש לומר שקדושת ה' שהיא גבוה מעל גבוה, אין לידע דרכי השגחתו בעתיד, אלא על ידי התבוננות ממה שהיה בעבר. וגם אז יִתָּפֵשׂ רק אפס קצהו מתכניותיו ית', בלתי אם יגלה סודו לעבדיו הנביאים.
ואשר על כן אמר הקב"ה וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. והוא כמשל לכל מה שעתיד להיות לפנינו. ולעומת זאת וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, מה שכבר היה שהוא כמאחרינו, בזה יש להתבונן היטב ולחקור ולידע דרכי ההשגחה. ולפי השגחתו בעבר, יְשָׁעֵר האדם מה אמור להיות בעתיד.
והוא סוד מדה כנגד מדה. שלפי העבר, אפשר ליקח מוסר ולֶקַח טוב לעתיד. ובזה ינתן טעם מדוע טבע הקב"ה בעולם את כל מידותיו במידה אחת עיקרית והיא מידה כנגד מידה. וכדאמרו (סנהדרין צ.) שֶׁכָּל מידותיו של הקב''ה מדה כנגד מדה.
ואשר על כן וְרָאִיתָ (את אחורי) נאמר ב- ו"ו ההיפוך. שמהפך מלשון עבר ללשון עתיד. מה שראית בעבר, על פי זה תִּרְאֶה לעתיד.
ועל דרך הצח, המלה וּפָנַי (לֹא יֵרָאוּ) מוטעמת בטיפחא, שהיא הפסקה קלה ואינה בהכרח מחוברת עם שלאחריה. ובהיות כן, נסמכת היא לזו שלפניה. וכאילו כתוב:
וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי, ורמז הוא לנביאי האמת וצדק, שרואים למרחוק גם לאחור וגם לפנים מה יֵלֶד יוֹם, והיינו אֲחֹרָי וּפָנַי.
אבל כל שאינם מן הנביאים לא יראו פני העתיד כלל אלא רק את לשעבר. והוא הדין גם לעמלי התורה, שנאמר עליהם חכם עדיף מנביא, שמתוך התבוננות עמוקה בתורה שהיא בבחינת אֲחֹרָי, (שהרי כתובה היא לפניו תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם), כָּל רָז לֹא אָנִיס להו גבי העתיד הנקרא וּפָנַי. ואשר על כן ארון ברית ה' הולך הוא לִפְנֵי המחנה.
ומה שאמרו חכם עדיף מנביא. שנביא יחכה ויצפה מתי ידבר עמו ה'. ואילו עמלי התורה יאירו באור ה' בכל עת.

ב. קדושת המלאכים.
למטה ממנה קדושת המלאכים אשר לא יֵרָאוּ אחוריהם ורק פניהם יֵרָאוּ.

ככתוב (יחזקאל י,יא') לֹא יִסַבּוּ בְּלֶכְתָּם, וכפירוש רש"י וש"ח שם: שיש להם פנים לכל צד, ואין להם גב. והטעם בזה הוא כי אין ללמוד מן המלאכים עניני השגחה על מה שכבר עשו בעבר, כי הם משרתיו עושי דברו ואין להם מעצמם כלום. ורק לפי מעשיהם שיעשו בעתיד הם נקראים ונבחנים. ולכן אין להם גב [המראה על העבר], אלא רק פָּנִים [המראים על העתיד].

ג. קדושת האדם
ולמטה ממנה קדושת האדם הצריכה חשבון הנפש גם לאחור לתקן דרכיו, וגם לפנים לְכַלְכֵל מעשיו. ככתוב זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר-וָדוֹר (דברים לב,ז').
ולעומקו של מקרא, כך יובן הפסוק: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם אלו ימים עָבָרוּ. בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר-וָדוֹר אלו השנים שלעתיד לבוא. וכאומרו: על ידי התבוננות בימים עָבָרוּ, יתבוננו ויבינו לעתיד לבא.

ובשימת לב:
הנאמר לעיל, שקדושת המלאכים גדולה מקדושת האדם, אין בה כדי להמעיט מחשיבות האדם. ואדרבה, חשיבות האדם גדולה מחשיבות המלאכים. ואשר על כן יבואר ההבדל בין קדושה וחשיבות:

ההבדל בין קדושה וחשיבות
מובא במדרש רבה (וישלח, פרשה ע''ח) שהאדם גדול בחשיבות מן המלאך. וזה לשונו: מִי גָדוֹל [בחשיבות] הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר, מִן מַה דִכְתִיב (תהלים צא, יא): כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ, הֱוֵי הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר. (ועי' עוד בזה באריכות לקמן פרק יח פסוק ח').
ויוסבר בזה שאמנם, קדושת המלאכים גדולה משל האדם, שאין להם יצר הרע ולכן אינם חוטאים. ומאידך גיסא, האדם גדול יותר בחשיבות מצד מה שיש לו יצר הרע, והוא מתגבר עליו.
וכפירוש רש''י על הפסוק (במדבר כג,כג') כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל: עוד עתיד להיות עת כעת הזאת, אשר תִגָלֶה חבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם [המלאכים] ישאלו להם [לישראל] מַה-פָּעַל אֵל.

ובשימת לב, בהתגלות הקב"ה והמלאכים אל אברהם, נתקבצו ובאו יחדיו כל הג' קדושות. קדושת הקב"ה, קדושת המלאכים, וקדושת האדם.
והן הן אותן הג' קדושות המובאות בנבואת ישעיהו (ו,ג') וכתרגום יונתן בן עוזיאל וכפי שתקנו רבותינו לומר ב"ובא לציון גואל": וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ | קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
ותרגם יונתן בן עוזיאל:
קָדוֹשׁ [הראשון] - קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ - היא קדושת הקב"ה, השוכן בשמי שמים עליונים, גבוה מעל גבוה.
קָדוֹשׁ [השני] - קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּיהּ - היא קדושת האדם בארץ, הממשיך בקדושתו את גבורות ה' משמיא לארעא,
קָדוֹשׁ [השלישי] - קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ה' צבא'ות - היא קדושת המלאכים המקשרים כביכול בין קדושת האדם לקדושת ה' צבא'ות, וממשיכים את קדושת האדם מלמטה למעלה, לעילא ולעילא לכל העולמות, וכגון שמביאים לפניו תפילותינו. ומאידך ממשיכים הם גם את קדושת ה' צבא'ות - אל האדם, מלמעלה למטה, וכגון התגלות ה' אל אברהם.
וביתר פירוט: לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ה' צבא'ות, היא תמצית הקדושות מלמטה למעלה: לְעָלַם - היא הקדושה בארץ, הנמשכת ע"י האדם, כנגד עולם העשייה,
וּלְעָלְמֵי - היא הקדושה בעולמות היצירה והבריאה הנמשכת ע"י המלאכים,
עָלְמַיָּא - הוא העולם העליון, כנגד עולם האצילות מקום הכתר העליון, היא קדושת ה' צבא'ות, ממנו נמשכות כל הקדושות מלעילא לתתא, אל האדם פאר היצירה.
ומסיים בה הכי: מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ. שכל הקדושות יחד הן למעשה חטיבה אחת, ונחלקו לשלש רק כדי לְשַׂבֵּר את האזן. והן כְּסֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וּמַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

ועל דרך הרמז והסוד תרמוז הפרשה לג' הקדושות הנ"ל:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' - היא קדושת ה', המופיעה משמי שמים עליונים, לארעא עובד גבורתיה,
בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא - ירמוז לקדושת המלאכים כיצד: אֵלֹנֵי בגימטר' מלאך, מַמְרֵא הוא מֵימְרָא של המלאכים, כפי שנאמר (דניאל ד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא.
וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל - ירמוז לקדושת האדם, היושב בפתחי אהלי תורה.

ועוד על דרך הרמז והסוד, כְּחֹם הַיּוֹם ירמוז לדרגות עליונות שנתגלו עליו לאחר המילה והן כתר חכמה מלכות. ר"ת כְּחֹם. והם ג' שרשים, מהם תִשְׁתַּלְשֶׁנָה הספירות, מלעילא ועד לתתא.
הַיּוֹם - הוא היום המיוחל של תחיית המתים שבו נמצאים הברואים בדביקות עליונה בה'.
ובאותה שעה לאחר המילה היתה דבקותו בה' כְּאותו היום המיוחל. לכן נאמר כְּחֹם הַיּוֹם. בה''א הידיעה. הַיּוֹם המיוחל.
וכן מובא בזוה"ק פרשת וירא (צח עמ' א'): תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַּרְגָּא [תתאה]... אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְּהוּ דַרְגִּין שְׁרוֹ עַל הַאי דַּרְגָּא תַתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם.
ותרגומו - אֶלָּא כָאן גִּלָּה אֶת הַחָכְמָה שֶׁכָּל הַדְּרָגוֹת שְׁרוּיוֹת עַל הַדַּרְגָּה הַתַּחְתּוֹנָה הַזּוֹ אַחַר שֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם. והיינו כתר חכמה השרויות על מידת המלכות.
ועוד שם בזוה"ק שהדרגות העליונות שרו עליו משום שהיה דבק במידת הימין מידת החסד. וזה לשונו: כְּחֹם הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי הוּאַר הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁאַבְרָהָם נִדְבַּק בּוֹ.
או כַלֵּךְ לדרך זו, שיהיה כְּחֹם ר"ת כתר חסד מלכות, וזו תהיה התערותא דלתתא ע"י החסד, אשר תוריד שפע כְּחֹם היום שהם כתר חכמה מלכות.
ועל דרך הצח, נרמזו אִלֵּין מִלַּיָּא בגימטרי' של חסד וחכמה. חס"ד בגי' 72, חכמ"ה בגי' 73. והיינו חס"ד עם הכולל (בתוספת 1) היא חכמ"ה. וכאומרו: המרבה בחסד מלמטה ימשיך עליו תוספת חכמה מלמעלה.

גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח,ג')
אמר רב יהודה אמר רב (שבת, קכז עמ' א) גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב (בראשית יח-ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
ובהסבר פשט הדברים, שהרי כן פנה אברהם להקב''ה שבא לבקרו, שימתין לו, כביכול, עד שיקרא לאורחין, והם ג' אנשים שנדמו אליו כערביים, שנצבו עליו ונתרחקו ממנו ובקש לרוץ לקראתם להביאם בצל קורתו.
ומשמע מכאן, לכאורה, שאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, כפי שחלקו שם לגבי בית המדרש אם גדולה הכנסת אורחין כְּהקדמת ביהמ''ד או יֹותֵר מֵהקדמת ביהמ''ד.
וקשה, כיצד תהיה הכנסת אורחין של ג' אנשים שנדמו לו כערביים גדולה יותר מהקבלת פני שכינה כשהקב''ה בא לבקרו, כדפירש רש''י שבא לבקר את החולה. ועוד, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואברהם היה עוסק במצות הקבלת פני שכינה, ואין לך הכנסת אורחים גדולה מזו, ואיך יניח את פני השכינה וירוץ לקבל אורחים אחרים. ועוד, שהקבלת פני שכינה היא ודאי הכנסת אורחים שאין למעלה ממנה, והוא ודאי מקיימנה. וג' האנשים ספק יִתְרַצּוּ לבוא אליו, ספק לא יִתְרַצּוּ. ואיך יניח הודאי מפני הספק.
ואכן, סברת ר' אלעזר [שם במסכת שבת] שאברהם בקש מהקב''ה שימתין לו עד שיקבל את האורחין, לא מדין שגדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, אלא מצד ענוותנותו של הקב''ה כביכול, שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם. וזה לשונם שם: א''ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם. מדת ב''ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו במדת הקדוש ברוך הוא כתיב אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. הרי לכאורה שר' אלעזר אינו סובר שגדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה, אלא שמתוך חשיבותה של הכנסת אורחין הקב''ה כביכול מוחל על כבודו.
וכן משמע ממסכת שבועות לה: שם חלקו אמוראים אם שם השם בפסוק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח,ג'), הוא קדש או חול. כלומר האם פנה אברהם למלאכים וכוון דבריו לגדול שבהם בשם אֲדֹנָי ואז השם חול הוא, או פנה לקב''ה בשם זה שימתין לו עד שיביא את האורחים, ואז השם הוא קדש. וכדאיתא בגמרא שם: כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש - חוץ מזה שהוא חול שנאמר וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו אף זה קדש. ושואלת הגמרא שם: כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב [כמו מי אמר רב יהודה אמר רב] גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, כמאן - כאותו הזוג חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה. ולא כרבי אלעזר.
וכן פירש רש''י בפרשתנו: ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. עכ''ל רש''י.
מכל מקום, יש ליתן טעם בדברי רב יהודה אמר רב שגדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה.
ולעומקו של מקרא נראה לתרץ על דרך הלשון במאמר זה של חז''ל גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ועל דרך אל תאמר. אל תאמר גדולה הכנסת אורחים יותר מ-קבלת פני שכינה, ב-מ' היתרון, אלא גדולה הכנסת אורחים מתוך קבלת פני שכינה. כלומר אל תקרי מ' היתרון אלא מ' היחס. מתוך.
ועל דרך המוסר יהיה כך ערך הדברים: כשברור למארח שהאורחים נשלחו אליו על ידי הקב''ה, שאין למעלה ממנו, הרי גדולה הכנסת האורחים הזו יותר מכל הכנסת אורחים אחרת, שהרי הוא מתנהג עמם בכבוד הראוי, כראוי לַמְּשַׁלֵּחַ.
וכשנגלה עליו הקב''ה, עדין לא ידע אברהם לשם מה נגלה עליו, ועתה משראה ג' אורחין הבין כי זו היא ההתגלות האמורה בעניין.
וכמובא לעיל במדרש רבה (פרשה מח,ט) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹּא מַלְתָּה הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָּאִים, עַכְשָׁו אֲנִי וּבְנֵי פַמַלְיָא שֶׁלִּי נִגְלִים עָלֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וגו'.
וכן הבין אברהם כי הג' אנשים הם הפמליא של הקב''ה הנגלה עליו. ואשר על כן ראוי לפרש: מתוך. גדולה הכנסת אורחין מתוך הקבלת פני שכינה.
ואע''פ שהרואה מן הצד אמנם יראה ויחשוב כי גדולה הכנסת אורחין יותר מ-קבלת פני שכינה, אך לעומקן של דברים, לעולם היא גדולה מתוך קבלת פני שכינה וזו היא גדולתה של הכנסת האורחין.
ועוד יש לומר שזו גם כוונת ר' אלעזר שם בגמרא שבת קכז. שנאמר שם א''ר אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת ב''ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר אם נא מצאתי וגו'. ופירוש דבריו, שהקב''ה לא רק שמתוך ענוותנותו מוחל על כבודו, אלא שזה הוא רצונו, שהמארח ירוץ לקראת אורחיו מתוך ידיעה שהקב''ה הוא אשר שְׁלָחָם. והיינו כפי שנאמר לעיל, שגדולה הכנסת אורחים, מתוך קבלת פני שכינה.

יֻקַּֽח-נָ֣א מְעַט-מַ֔יִם (יח,ד')

פירש רש''י: יֻקַּֽח-נָ֣א מְעַט-מָ֔יִם ע"י שליח. והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנא' וירם משה את ידו ויך את הסלע.
ובשימת לב, יש לתמוה [וכן תמה ה"שפתי-חכמים"]: מדוע רש"י הביא פסוק של פורענות של מי מריבה מפרשת חוקת. היה לו להביא פסוק של ברכה מפרשת בשלח. והכית בצור. והוא בארה של מרים.
ועוד יש לשאול מדוע אברהם איש החסד יסתפק לאורחיו רק במעט מים, ולכאורה היה לו לבקש עבורם מים הרבה.
ועוד, נראה כביכול מפירוש רש"י שמה ששילם ע"י שליח לכאורה הוא לגריעותא. שהרי לֶחֶם - רץ אברהם בעצמו אל שרה, והקב"ה המטיר בעצמו לחם מן השמים. [המהרש"ל]. אבל מים - שבקש ע"י שליח, ולא רץ בעצמו להביאם כמו הלחם, לכן ישולם על ידי שליח, בהתאם לפסוק של פורענות, וכאילו מצד הרואה יש כאן כמין גריעותא בהכנסת אורחים, ולא יתאים הדבר לאברהם אבינו איש החסד שנאמר עליו גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה!
ולעומקו של מקרא, נראה לתרץ ולומר שח''ו לא נתעצל אברהם ואין כאן גריעותא כלל וכלל. אלא אדרבה, מידת אברהם היא מידת הזריזות והענוה. ככתוב וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר. וכל הנהגותיו היו לקדש שם שמים וכבוד הבריות. אלא שבשימת לב - לא במים לשתיה עסקינן, אלא במים שהיו מיועדים לרחוץ רגליהם שמא הם עובדים ע"ז, לכן בקש מים על ידי שליח שלא להחזיקם כעובדי ע"ז.
לכן גם אמר מְעַט-מַ֔יִם. שאולי אין הם משתחוים לאבק שברגליהם, אמר יוקח על ידי שליח, והוסיף נא, לשון בקשה, ואמר מעט, והכל לשון של כבוד לזולתו. וכן לשון הרמב"ן "דרך מוסר וכבוד".
ולא נותר אלא לתרץ מדוע אם כן שילם לבניו על ידי שליח, דבר שנראה כגריעותא. ובשימת לב, השליחות ששילם לבניו היא ההכאה של משה בסלע, בגלל המחלוקת והמריבה שהיתה שם. ולעומקו של מקרא כביכול בא רש''י לומר לך, שמריבה ומחלוקת כמוה כעבודה זרה שמשתחוים לעפר רגליהם, ואין השכינה מצויה שם. ולכן במי מריבה לא ינתנו המים אלא על ידי שליח. ונבחר משה רבנו הענו מכל אדם לשלם שליחותו של אברהם שלא קדמו אדם בענוה, באומרו ואנכי עפר ואפר. ואשר על כן, כל מה ששילם הקב''ה לבניו של אברהם על ידי שליח, היה לטיבותא, שלא להחזיקם כבעלי מחלוקת, כשם שלא רצה להחזיק הג' אנשים כעובדי עבודה זרה. ואע''פ שאמר משה שִׁמְעוּ-נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן-הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם, נתכוון בענוותנותו לומר שִׁמְעוּ-נָא, הֲמִרְיָם אני שבזכותי ינתן לכם מים כבזכותה של מרים שעשתה עמי חסד על מי היאור? הרי בזכות אברהם אביכם שהתרחק מן המחלוקת כמעבודה זרה, בזכותו לא ימנע הקב''ה מליתן לכם על ידינו מים.
היוצא, איפוא, ששליחותו של משה להוצאת המים היתה השלמה לאברהם, להרחיק מבניו מריבה ומחלוקת שהן כעבודה זרה.
ובזה יובן על דרך הצח, מדוע ציין הכתוב ארבעה דברים: שהרים משה את ידו, והכה במטהו בסלע פעמיים, ויצאו מים רבים. כנאמר [במדבר, פרשת חקת, פרק כ, פס' יא] וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת-הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וגו'.
ידו - שמשה רבנו היה ידא אריכתא של אברהם אבינו. במטהו - שהכה בסלע במדת החסד של אברהם שנמשלה למטה כפי שדרשו [מסכת ראש השנה יז.] "ורב חסד" - מַטֶּה כלפי חסד. פעמיים - שהכה פַּֽעֲמָ֑יִם, פעם אחת בעבור אברהם ופעם אחת בעבור השליח. מְעַט-מָ֔יִם - כנגד שאמר אברהם יֻקַּֽח-נָ֣א מְעַט-מָ֔יִם משום כבוד המלאכים, בא הכתוב וציין: וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים משום כבודם של ישראל. והמים רבים הם חסד הבורא שהמשיך עליהם את מדת החסד של אברהם.

כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּם עַֽל-עַבְדְּכֶם (יח,ה')

יש לעיין, מאי כי על כן. רש"י פירש כי על כן על אשר. וזהו פשוטו.
ולעומקו של מקרא יש לומר: כי על כן פירושו כי הרי לשם כך סובב הקב"ה ההשגחה העליונה שתעברו על עבדכם כדי שאוכל ליתן לכם לסעוד את לבכם. וכן בכל המקומות אשר הביא רש"י בפירושו אפשר לומר כך. כי על כן סובבה כך ההשגחה העליונה.

וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ. (יח,ד')

לפשוטו של מקרא, באומרו וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ כוונתו כדרך שאומרים לאדם עיף הבא מן הדרך לנוח קמעא.
ולעומקו של מקרא יש לומר שהוא מלשון וַיִּשַׁע יְ'ה'וָ'ה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. [בראשית ד,ד']. לשון נענה ונתרצה למנחתו. ומאי תחת העץ, שהיו ענפיו בודקים את האורחים. ומאחר והעץ לא פלט אותם, ידע כי ראויים הם, לכן אמר וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ בערך של וְתֵיעָנוּ לכל בקשותיכם.
או כַלֵּךְ לדרך זו, שהוא מלשון של שעה קלה. שאין לה זמן קצוב, תהיו אורחי ככל העולה על רוחכם. ולא כלוט שאמר להם והשכמתם והלכתם לדרככם.

וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ. ירמזון אִלֵין מִלַיָא לאושפיזין אברהם תחת הסכך בימי ההושענות. כאומרו הושענא תחת הסכך. [כמבואר בהרחבה בלעומקו של מקרא לחג הסוכות].

וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ. לשון זו אומרת דרשני. שיכול היה לומר שְׁבוּ, נוחו. ויש לומר שבזה בדקם אם בני אדם הם או מלאכים. שאין משען למלאכים. שאינם נשענים לעולם אלא תמיד עומדים הם.
ואמנם סדר הפסוקים יוכיח. בתחילה אמר רחצו רגליכם, שחשבם כביכול לעובדי ע"ז. אחרי כן אמר השענו תחת העץ. ולבסוף, משלא נשענו הבין שהם מלאכים ואמר וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. לבכם ולא לבבכם שאין יצר הרע למלאכים.
ואע''פ שאם היה אומר שְׁבוּ, גם היו נבדקים כמלאכים שאין להם ישיבה אלא עמידה, מכל מקום אם אין יושבים אין בזה עדיין הוכחה להיותם מלאכים, כי אולי ממהרים הם על הדרך. אך בין לעמוד ובין להישען המרחק קטן והיא בדיקה טובה אם ישענו או יעמדו זקופים.

וְאֶל-הַבָּקָ֣ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ (יח,ז')

בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ פירש רש''י ג' פרים היו, כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (בבא מציעא פו:) בחרדל. שרצה ליתן להם בשוה מאכל חשוב בתבלין של מלכים ושרים. [רש''י שם].
והגר''א פירש לשונות מלשון הסברים. ג' לשונות בחרדל, ג' הסברים במילה חרדל:
לשון ראשון בחר-דל. לשון שני חרד-לב. לשון שלישי חדל-רב. שבשלשה לשונות אלו בדק אם האנשים הגונים.
בחר-דל אם בוחר בדל גומל חסדים הוא.
חרד-לב אם ירא אלקים הוא.
חדל-רב אם מסתפק במה שיש לו. עד כאן פירוש הגאון.
ולעומקו של מקרא יש לומר לשון רביעי: שנתן להם ג' לשונות והם אומרים: בר חדל. שמבשרים אותו על בר, על בן לשרה. ואף על פי שחדל להיות לשרה אורח כנשים, הנה אורחה רב. וכאומרם: רב חדל. מה שחדל יהיה לרב. ובזה הכיר שהם מלאכים והם כנגד ארבעה לשונות של גאולה שבאו לבשר לו בפסח: בדמיך חיי, בדמיך חיי.

וְהֽוּא-עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ (יח,ח')

על דרך הרמז והסוד, מאי עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם, שנמצא בדרגא מעליהם, וכמו שמצינו ביעקב אבינו וישלח מלאכים ממש.
וכן מובא במדרש רבה (וישלח, פרשה ע''ח) רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, [סוברים כאחד, ולא פליגי] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִי גָדוֹל [בחשיבות] הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר, מִן מַה דִכְתִיב (תהלים צא, יא): כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ, הֱוֵי הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִי גָדוֹל הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָּׂא, מִן מַה דִכְתִיב (תהלים צא, יב): עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, הֱוֵי הַנִּשָּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִן מַה דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, הֱוֵי הַמְּשַׁלֵּחַ גָּדוֹל מִן הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
וַהֲוֵינַן בָּהּ, הרי בכל ג' הדרשות כוונתם שהאדם גדול בחשיבות מהמלאך, ולא פליגי. אם כן מה חילוק יש בין ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון. ומה חידוש יש בדברי אחד על חבירו.
ולעומקו של מקרא יש לומר שמכוונים דבריהם כנגד ג' חלקי הנפש, נפש רוח נשמה, בהם ניכרת חשיבות האדם על המלאך.
רַבִּי מֵאִיר האיר דרגת הנפש היא הקשורה לגוף ולתחושות האדם, הצריכים שמירה מיוחדת על ידי המלאכים, והיא שמירה תתאה, לשעבד כל כוחותיו ומעשיו לקדושה וטהרה, וכנגדם אמר כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ, הֱוֵי הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר.
רַבִּי יְהוּדָה האיר דרגת הרוח, היא הרוח מְמַלְּלָא, אשר ממנה תוצאות כח הדיבור שבאדם, הצריכים שמירה מיוחדת על ידי המלאכים, והיא שמירה אמצעיתא, כמידת הרוח שהיא אמצעית בין הנפש ובין הנשמה. וכיוון בזה שיש לשעבד כח דיבורו לקדושה וטהרה, ולהיות התפילה נישאת על ידו בידי המלאכים עד כסא הכבוד. וכנגדם אמר עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, הֱוֵי הַנִּשָּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן האיר דרגת הנשמה, היא הקשורה למחשבותיו והגיגיו של האדם, הצריכים שמירה מיוחדת על ידי המלאכים, והיא שמירה עילאה, לשעבד כל מחשבותיו והגיגיו של האדם לקדושה ולטהרה, וכנגדם אמר שַׁלְּחֵנִי, הֱוֵי הַמְּשַׁלֵּחַ גָּדוֹל מִן הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. ובכח רוחני עליון זה יכול האדם לשלוח מלאכים ממשכן הנשמה שעיקרה במח, לכל מקום שירצה, ולכל מטרה נעלה וקדושה. וכדכתיב ביעקב וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ (בראשית לב,ד').
ואשר על כן נאמר באברהם וְהֽוּא עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם, בדרגא עילאה, כי זו דרגתו של אברהם וכל האבות שהם מרכבה לשכינה, ולכן נאמר בו וְהֽוּא-עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ, בצילא דמהימנותא. והמלאכים תחתיו. לכן נאמר וַיֹּאכֵֽלוּ אע''פ שאינם צריכים אוכל גשמי עשו עצמם כאוכלים, כי כן ציוה אברהם.

וַיְּמַהֵ֧ר, מַהֲרִ֞י, רָ֣ץ, וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת (יח,ו-ז)

ויש ליתן טעם לארבע לשונות של מהירות אלו. ושמא יש לומר כי הכיר בהם שבאו לשליחות מפי עליון, ומִהֵר לא לעַכְבָן.
ועוד יש לומר, על פי מה שנאמר לו בברית בין הבתרים יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר | יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָדוּם֙ וְעִנּ֣וּ אֹתָ֔ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה. ועתה משבאו המלאכים לבשר לו על הולדת יצחק, יָדֹ֨עַ יָדָ֜ע שגאולת מצרים תלויה בהולדת יצחק, ואין לעכב את הגאולה אפילו כמלא נימא.
וכן מצינו שנטמאה העיסה ולא חכה אברהם לעשות עיסה אחרת טהורה, אלא נתן להם חלב ובן הבקר בלא לחם כאשר אמר, כדי לא לעכב את הגאולה אפילו כדי אפית פת לחם קלה.
ועל דרך הצח, יוצא איפוא, שארבע לשונות של גאולה בַיְצִיאָה ממצרים לְחֵרוּת, נמשכו מאברהם עת הכניס אורחיו בארבע לשונות של מהירות.
וזה סוד אומרו בְּחִפָּז֔וֹן לענין יציאת מצרים: וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן [שמות יב,יא'] ופירש רש''י שם, לשון בהלה ומהירות, וכן נאמר כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֔יִם [דברים טז,ג'].

אַיֵּה ו-אַיּוֹ

וַיֹּאמְר֪וּ אֵלָ֞יו אַיֵּ֕ה שָׂרָ֥ה אִשְׁתֶּ֖ךָ (יח,ט')
נקוד על אי"ו שבמלה אֵלָ֞יו ופירש רש"י, שכשם שאמרו לו אַיֵּה שרה כך אמרו לה אַיּוֹ לאברהם, כדי לחבב אשה לבעלה.

ומצאנו בכמה מקומות בזוה"ק ובתיקונים ש"אַיֵּה" הוא לשון המלאכים, וכפי שתקנו בתפילה משרתיו שואלין זה לזה אַיֵּה מקום כבודו להעריצו.
ולפי שאמרו לשרה אַיּוֹ יוצא איפוא, שגם אי"ו הוא לשון המלאכים. ויש לעיין היכן עוד נמצאנו למדים שגם אַיּוֹ הוא לשון המלאכים.

ועל דרך הסוד, נמצא בספר שרשי השמות להרמ"ז, שהשם איו הוא השם היוצא מבראשית ועד האות ד' שבויבדל, כזה: [ונוסף ו' בתחילה כפי ששאל יתרו לבנותיו ואיו למשה].
{א} בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: {ב} וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: {ג} וַיִּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר: {ד} וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב וַיַּבְדֵּל (בד היינו ו').

ובשימת לב, אותיות ואי''ו מפוזרות בפסוקים אלו על פי סדר שש - אחת עשרה, שש - אחת עשרה. כיצד: ו' של ואי''ו היא במילה האחת עשרה מבראשית. ממנה תִמְנֶה שש מלים עד האות א' של ואי''ו, ממנה תמנה עוד אחת עשרה אותיות עד האות י' של ואיו, וממנה תמנה עוד אחת עשרה אותיות עד האות ו' של ואי''ו (והאות ו' הזו האחרונה מורכבת מאותיות בד של ויבדל, שכן בגימטריה בד הן ו').
ומחזוריות זו של 6-11, 6-11, תוֹרֶה על גימטריה אי''ו (פעמַיִם י''א - ו). לרמז שכשם שאמרו איה לאברהם כן אמרו איו לשרה. וכן איו היא גם גימטריה של איה עם הכולל. ועוד תרמז המחזוריות של פעמַיִם על כך שהמלאכים נבראו ביום השני.

ועוד יש לומר שהמילה איו מרומזת גם בשני הפסוקים האמצעיים:
{ב} וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: {ג} וַיִּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר: כיצד: א' מאלקים, י' מהמלה פני (מרחפת על פני המים) והאות ו' מהמלה אור [ויהי אור].
ואם נצרפם יחדיו נקבל אור פני אלקים, הוא איו בסדר הפוך.
הוא אור המלאך שהאיר פני משה וסימנך: ויואל משה, הן אותיות וְאַיּוֹ למשה, ששאל יתרו את בנותיו וְאַיּוֹ. בהתכוונו למשה.
הוא המלאך הבא להאיר פני חשכת העקרות ולבשר על בן לשרה.
וכן המלאך הנקרא בשם אַיֵּה והוא מע"ב שמות היוצאים מן הפסוקים ויסע ויבא ויט, שבפרשת בשלח [ולפי השיטה השלישית של אחד ביושר ושניים בהיפוך, כמובא בלעומקו של מקרא פרשת בשלח].
ואשר על כן פנו המלאכים לאברהם ושאלו על שרה איה שרה אשתך, וכן פנו לשרה לשאול אותה על בעלה ואיו.

ועל דרך הצח, יעידו ראשי תיבות של איה מקום כבודו להעריצו על שפת המלאכים, שכן אַיֵה מְקום כְּבודו לְהעריצו, ר"ת מלא"ך. ואשר על כן לְמוּדִים הם בלשון אַיֵּה ו אַיּוֹ.

ועוד על דרך הרמז והסוד, שתי הלשונות איה ו-איו, הן מילואי ו" ה" בצירופי שם השם. שכן יש ג' אפשרויות למילויי האות ה"א, וכן ג' אפשרויות למילוי האות וו'. ובשניהם רמוזים איה ו-איו. כיצד:
צירופי "ה":
הא הי הה. סופי תיבות אי"ה.
צירופי "ו":
ואו ויו וו. אותיות שניות אי"ו.
ועוד, שם השם השולט בעולם הבריאה שהוא כנגד שרה אמנו, הוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א. וצירופי אותיות המילוי שלו הם אי"ה ו אי"ו. בסדר ישר והפוך. כיצד:
אי"ה בסדר ישר: ה"א וי"ו ה"א,
אי"ה בסדר הפוך: ה"א וי"ו ה"א,
וכן אי''ו בסדר הפוך: וי"ו ה"א. לרמז על רצוא ושוב שהיא סדר פעולת המלאכים,
וכן אי"ו בסדר ישר: ה"א וי"ו.
ואשר על כן השתמשו המלאכים בזו הלשון לחבב אשה על בעלה, והוא רמז לעתיד לבוא, לחבב כנסת ישראל על הקב"ה, ולחבב קוב"ה על כנסת ישראל. איה כבוד מלכותו להעריצו.

וַיַּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֨יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: (יח,י')
בשימת לב, נאמר כאן שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב ושלשה פסוקים לאחר מכן נאמר: "לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן". ואשר על כן יש ליתן טעם ההבדל בין שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב ובין אָשׁ֥וּב.
ובהסבר פשט הדברים "שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב" נאמר על ידי המלאך [פסוק י'], ו"אָשׁ֥וּב", נאמר על ידי הקב"ה, למחרת. וכפירוש רש''י [פסוק י''ד] למועד אשר קבעתי לך אתמול.
והתורה נתנה היכר בין דברי המלאך לדברי השם. שהקב"ה שבידו סיפק לעשות אומר "אָשׁ֥וּב" בדרך של החלט הדבר, והמלאך שאין סיפק בידו לעשות בלתי שהקב"ה עוזרו, אמר שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב, כאומרו אם שָׁ֣וֹב על ידי הקב''ה, אָשׁ֤וּב. ואם לאו לאו.
אך עדיין יש ליתן טעם מדוע ידבר המלאך בלשון כפולה. שהיה יכול לומר שׁוֹב בלבד או כיוצא בו.
ולעומקו של מקרא יש לומר שירמוז הפסוק לדברי רבותינו במסכת ברכות (ד.) מיכאל באחת וגבריאל בשתיים. שנאמר במיכאל וַיָּעָף [ישעיהו ו,ו'] וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים, ובגבריאל נאמר [דניאל ט' כא'] "מֻעָף בִּיעָף". ולפי זה יובן הלשון "שוב אשוב" והוא כעין "מֻעָף בִּיעָף". ואע''פ שהיה זה מיכאל שבישר לשרה, כאשר הוא בא עם גבריאל, משוה הוא את פריחתו לפריחת גבריאל שנאמר בו מועף ביעף. ופורחים הם יחד בשתי עִיפוֹת, כגבריאל. וזה "שוב אשוב". אך הקב"ה שכל מלא העולם כבודו, אומר למועד אשוב.

כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה. ברש"י: כעת הזאת לשנה הבאה ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק. כדלקמן [כא,ב] וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִֽים. וברש"י: את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת, תלד.
ומכך שאמר כשתגיע חמה היה זה לפי ימות החמה. ומכך שאמר ולפסח הבא נולד יצחק היה זה לפי ימות הלבנה.
וקשה, שהרי בכל שנה יחסרו לימות הלבנה מימות החמה י"א יום לערך. וגם אם תאמר שעיבר אברהם חדשים ושנים עדין קשה, שלא אמרו לו בעוד ג' שנים אלא לשנה האחרת ויחסרו י"א יום. ואין עיבור ל י"א יום. ואם תאמר שעיבר את כל החדשים עדיין חסרים חמישה ימים. כי ששה חדשים ממילא מעוברים, ויחד אתם יחסרו י"א יום.
ואשר על כן צריך לומר שהחדשים עוברו בידי שמים יותר מדרכם באורח נסי, ולכן כשאמר הקב''ה למועד אשוב אליך כעת חיה היתה זו הודעה על הנס שעתיד להתרחש בגרמי השמים, להשוות ימי הלבנה לימי החמה. ולפי זה יובן כל הלשון של הֲיִפָּלֵ֥א. הֲיִפָּלֵ֥א מה' דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשִׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן (יח,ד'). כשם שבכח השם לחולל נסים בגרמי השמים, כן יחולל לך את הנס הזה ולשרה בן. ועל כן דייקו הכתובים למועד היינו ימות הלבנה, כעת חיה היינו ימות החמה. שייעשה להם נס שמימי, כשם שנעשה בשמים, וכאומרו: הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד. שכל המועדים בידו ניתנו.

וְהוּא אַחֲרָיו

וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו (יח,י')
וְהוּא אַחֲרָיו. יש להבין מה הכוונה וְהוּא ומה הכוונה אַחֲרָיו. רבו בזה הדיעות. לרש"י וְהוּא הכוונה לפתח. אַחֲרָיו הכוונה אחרי המלאך. כלומר הפתח היה אחר המלאך. שהמלאך היה מבחוץ, ושרה בפנים שהיתה בהצנע. למדרש רבה וְהוּא זה ישמעאל. ועוד דעה שם: וְהוּא זה המלאך שהביט לאחריו והרגיש שבאת אורה מאחריו. פירוש: אורה של שרה שבאה לשמוע דברי המלאכים.
ובזוהר הק' מובא: מַאי וְהוּא אַחֲרָיו, וְהִיא אַחֲרָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת מַה דַּהֲוָה אָמַר קוב"ה. כלומר וְהוּא זה דבר ה'. אַחֲרָיו שמְּאַמֵּת את דברי הנבואה של המלאך.
ובשימת לב, יש שלש לשונות בזהר, אחת שפתח האהל הוא רמז לקב"ה ולשון שני שפתח האהל הוא דרגא תחתונה של הנבואה, והוא אחריו הוא רמז לקב"ה שמְּאַמֵּת את דברי הנבואה. ומִן יוֹמָא דַּהֲוַת שָׂרָה בְּעָלְמָא לָא שָׁמְעַת מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר הַהוּא שַׁעֲתָא. ולשון שלישי, פתח האהל זו שרה שישבה שם לשמוע את דברי הנבואה, וְהוּא אַחֲרָיו זה אברהם שישב מאחורי השכינה.
ומעתה יש ליתן טעם מדוע הדגישה התורה לומר אַחֲרָיו. ללשון שאומרת שוְהוּא זה ישמעאל יש להבין שאחריו כוונתו שישמעאל אחרי הפתח ואין הפתח לפניו, שלא קרב זה אל זה, ואין לו כל מקום בפתח שבו נמצאת השכינה הקדושה ושפע החסד של אברהם ושרה, שהם נשמת העולמות כמובא בספרים הקדושים.
ללשון האומרת שהוא אחריו זה אברהם היושב מאחורי השכינה התורה מדגישה את התגלות השכינה, כאומרו (שמות לג,כג') וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאֽוּ. ללשון האומרת שהוא אחריו זה האור שבא משרה אמנו, היינו גילוי שכינה בדרגה כזו, שגם המלאך יראהו רק מאחוריו.
וללשון שאומרת שהפתח היה אחורי המלאך לומר לנו שאין גב למלאכים, וזה מצד ראיית האדם אותם. אבל במציאות יש להם גב ולכן נאמר והוא, הפתח, אחריו.
וכבר התבאר בתחילת הפרשה שֶׁאֵלּוּ הם דרגות התגלות השכינה. הקב"ה מעל הכל וראית את אחורי ופני לא יראו. המלאך ממצע בין הקב"ה והאדם ולכן המלאך דרגתו שונה מזה של הקב"ה שאפשר לראות רק את פניו של המלאך ולא את אחוריו. ככתוב [יחזקאל א,י'] "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור לארבעתם ופני נשר לארבעתן. שמכל ארבעה צדדים יֵראה המלאך עם פניו. ולא עם אחוריו. ועוד מצינו [יחזקאל י,יד'] "וארבעה פנים לאחד. פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר." גם פה דבר הכתוב בארבע פנים מכל צדדי המלאך. [רק שהחליף הכרוב את השור כדי לא להזכיר עוון העגל אצל המלאכים].
וכאן בא הכתוב לומר וְהוּא אַחֲרָיו. והוא - הפתח, היה מאחורי המלאך. כלומר מצד אחד שרה אמנו, ובינה ובין המלאך מפריד הפתח, והפתח מאחורי המלאך בדברו אל אברהם היושב מחוץ לפתח, ואומר לו שוב אשוב.
יוצא, איפוא, שהמלאך בפנותו לאברהם, היה גבו מופנה לפתח, והפתח היה בין גב המלאך לשרה אמנו שהיתה בפנים. וזה שנאמר והוא - הפתח - אחריו, אחורי גב המלאך.
ואשר על כן בא הכתוב להדגיש כי זה שאין גב למלאכים זה מצד האדם. שאין רשות לאדם לראות את גב המלאך. אבל במציאות יש לו גב. ומה שאין לנו רשות לראות את גבו כדי לידע ההבדל בינו ובין רבו. שאצל רבו נאמר וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי רק וּפָנַי לֹא יֵרָאֽוּ.

ועוד יש לומר לעומקו של מקרא, שלעתיד יהיה מלאך זה עם יצחק בעקידה כאשר ישאל (כב,ז') וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה. וכך ישאל יצחק את אביו: וְאַיֵּ֥ה אותו מלאך שאמר אַיֵּ֥ה שרה אשתך, שיאמר עתה אַיֵּ֥ה השה לעלה.
ואברהם יענה לו: והוא, המלאך ששאלת, הוא יהיה אחריו, אחרי השה לשלחו אלינו, כאשר שאלני אַיֵּ֥ה שרה אשתך, ועתה בוא יבוא המלאך ששמו "השה" להושיענו, והמלאך שדיבר אלינו יבוא אחריו, לאמת את דבריו. כי השה הוא שם קדוש מע''ב שמות היוצאים מג' פסוקים של ויסע ויבא ויט, וקשור עם המלה וְאַחֲרֵי. כיצד: והשה הוא השם הארבעים ואחד מע''ב שמות. וגם המילה ''ואחרי'' שבפרשת ציצית, גם היא התיבה הארבעים ואחת, [ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם].
ומובא בספרים הק' בזהר הקדוש, בשל''ה הקדוש בספר הכוונות ומביאו האוהב ישראל מאפטא שבפרשת ציצית יש ע"ב תיבות עם החזרה של ה' אלקיכם אמת, ולכל תיבה שם השם משמות ע''ב המיוחד לה[. יוצא איפוא שהשה וגם ואחרי הם במספר המ"א, והמלה ואחרי (עיניכם) מְכֻוֶּנֶת כנגד השם הק' השה.
וכשנאמר בתורה והוא אחריו כביכול אלו דברי המלאך שעתיד לומר והוא השה הבא במקום יצחק, הוא אחריו. הוא יֵעָקֵד אחרי יצחק. הוא השה, הוא האיל שנאמר בו בסבך בקרניו". וכן איל בגימטריה מ"א.
והשה כשגָדֵל נהיה אַיִל. וכאילו נאמר בו והאיל אחריו, אחרי השה.
ובא הכתוב השלישי הוא האיל והכריע ביניהם. שנאמר (כב,ח') וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי, ואיני יודע עדיין מה לעולה, בני או השה השה או בני. מיד מה כתיב, [כב,יג'] וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה-אַ֔יִל אַחַ֛ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת-הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: ובקרניו הוציאנו הפסוק מן הסבך והכריע: לא בני ולא השה אלא האיל.

ועוד יש לומר וְהוּא אַחֲרָיו הוא יצחק. שמלאך זה שנאמר בו "והוא אחריו", הוא מיכאל הנקרא בכמה מקומות על שם נבואתו "למה זה". והוא אשר שאל למה זה צחקה שרה. וללשון זאת וְהוּא אַחֲרָיו הוא יצחק, שיבוא אחרי דברי המלאך באומרו למה זה צחקה שרה. והוא יצחק יבוא אחריו, ואותו מלאך ימציא לו את האיל כדי שיחיה יצחק ויוליד את יעקב, ואותו מלאך ילחם עם יעקב עד עלות השחר וישאלהו לשמו ויאמר לו המלאך למה זה תשאל לשמי, ויברך אותו שם. היוצא מכאן ש"והוא אחריו" הוא מורה על סדר הדורות. כיצד: והוא אחריו הוא אברהם שהלך אחרי ה'. והוא אחריו הוא יצחק שאחרי אברהם, והוא אחריו הוא יעקב שנאמר בו וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו, והוא שבא אחרי יצחק, וכשם שהיה בחיר האבות כן היה בחיר הבנים. כדאמרי אינשי, אחרון אחרון חביב.
ובמשך חכמה למאיר שמחה מדווינסק נמצא ש"והוא אחריו" זה יצחק שהמלאך מבטיח לשרה שילך בדרכו של אברהם, ו"אחריו" היינו אחר דרכו של אברהם.
ועוד יש לומר שהמלאך שנאמר בו "והוא אחריו", הוא מיכאל כנ''ל שמקריב נשמות הצדיקים על המזבח העליון, ועד שלא יופיע האיל יקריב את נשמת יצחק שפרחה, ולאחר שהופיע האיל שנאמר בו והנה איל אַחַר, החזירה לנשמת יצחק למקומה מתוקנת, זכה וברה, ועל ידי כך נתקנה נשמתו להיות יסודה מנוקבא לדוכרא, שכן איל בארמית נקרא דוכרא. וזה שאמרו בזוה''ק שעד העקידה לא היה ראוי יצחק להוליד, ובעקידה נתקן. והועילה תפילתו לנוכח אשתו להיות שניהם ראויים להוליד את יעקב שיבוא אחריהם.

ועוד יש לומר על הכתוב "וְהוּא אַחֲרָיו" שהוא זה המלאך, שהוא עתיד להיות עִם עַם ישראל, אחריו, בצאתם ממצרים וללכת מאחריהם להגן עליהם מפני המצרים, על הים. ככתוב "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם" [שמות יד י"ט]. וזה פירוש של וְהוּא אַחֲרָיו. עם וו החיבור. והוא המלאך המבשר לאברהם ושרה הוא המלאך אשר ילך מאחריהם על הים, וְהוּא אַחֲרָיו הוא יעקב הוא ישראל סבא שעמד על הים וראה כל הנסים והנפלאות האלה כאומרו: וירא ישראל את היד הגדולה, וירא ישראל, ישראל סבא. וכן הוא במדרש רבה (ב''ר צב, ב):. רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר: נטל הקב''ה רגליו של אבינו יעקב והעמידן על הים ואמר לו: ראה נסים שאני עושה עם בניך שנאמר (תהלים קיד, א) ''בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם'' ישראל סבא רבי הונא בשם ר' אחא אמר אף רגליהם של אבות העמיד על הים שנאמר (שם עח, יב) ''נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.'' עכ''ל.
וכן לעתיד לבוא יתקיים וְהוּא אַחֲרָיו במלך המשיח, משיח בן דוד שיבוא אחרי משיח בן יוסף, ביום ההוא, אשר הוא לא יום ולא לילה, הוא יום הגאולה שנאמר בו וְהוּא אַחֲרָיו, הוא העולם הבא שבא אחרי העולם הזה, הוא היום המיוחל של אחרית הימים. וביום ההוא, יתקיים הפסוק וְהוּא אַחֲרָיו בקב''ה ובעם ישראל כולו. ויהיה הוא, כל עם ישראל אחריו, אחרי ה' ככתוב [הושע יא,י] אַחֲרֵ֧י ה' יֵלְכ֛וּ, וכהמשך הפסוק: כְּאַרְיֵ֥ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי-ה֭וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם: ופירש רש"י כְּאַרְיֵ֥ה יִשְׁאָ֑ג. עוד ישאג להם [הקב''ה] כאריה שיצאו מן הגלויות וילכו אחריו כִּֽי-ה֭וּא יִשְׁאַ֔ג וכאומרם אני ולא מלאך, וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם [כתרגומו] ויתכנשון גלוותא ממערב. פירוש: ויתקבצו כל הגלויות ממערב, ובאומרו ממערב יתכוון לומר לאו דווקא ממערב, אלא מכל קצוות תבל, על ידי השכינה הקדושה שעיקר מבואה הוא מִיָּֽם, כלומר ממערב. וכדאיתא בגמ' [בבא בתרא כה.] שהמערב תדירא בשכינה, ופירש רש''י שם: במערב היא שוכנת. וכד אריב''ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב {נחמיה ט -ו} וצבא השמים לך משתחוים ופירש רש''י שם: לאבותינו. אנשי כנה''ג שאמרו מקרא זה בספר עזרא. וצבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח: לך משתחוים. למערב.
והיינו: וְהוּא אַחֲרָיו: וְהוּא עם ישראל אַחֲרָיו אחרי הקב''ה ילכו בגאולה השלימה בב''א.

וַתִּצְּחַק וַתְּכַחֵשׁ כִּי יָרֵאָה

{יח,יא} וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים
{יב} וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן
[יג]. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי
[יד] הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.
[טו] וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ. תרגם אונקלוס וחייכת. והוא לשון לגלוג. ואילו אצל אברהם נאמר בו וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק תרגם אונקלוס וחדי. והוא לשון שמחה.
ואכן, פירש רש''י: למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. {יז, יז}.

ויש ליתן טעם מדוע לגלגה. והרי אברהם היה טפל לשרה בנביאות. ואת הנפש אשר עשו בחרן נאמר ששרה מגיירת את הנשים. ולשון לגלוג לכאורה רחוק מן הדעת.

ולעומקו של מקרא נראה לומר טעם בזה, מן הפסוקים עצמם:
}יח,יא{ וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:
}יב{ וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַֽאדֹנִי זָקֵֽן.
כי יש יתרון לאשה על האיש באמונה תמימה, של מִבְּשָׂרִי אחזה אלוקַ, מהאורח כנשים המתחדש מידי חדש בחדשו ע"י מחדש החדשים. וכאן אומר הכתוב חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּ֣הּ. על מה צחקה ולגלגה, לא ח''ו על דברי השכינה הק', אלא בְּקִרְבָּהּ, על עסקי קִרְבָּהּ.
ואונקלוס תרגם מעוהי. על עסקי מעיה. שכל זמן שבקרב מעיה מתגלה ההתחדשות האלקית מתקיים בה מבשרי אחזה אלוק. ומשחדל הגילוי החל הלגלוג. לא ח"ו על יכולת הבורא יתברך אלא על החדלון שבקרבה.

וכן אתה מוצא בפרקי דר' אליעזר שלאחר מעשה העגל קבלו הנשים מתנה על אשר לא השתתפו במעשה העגל. קבלו מתנה את ראש חדש להיות לעולם יום טוב שלהן.
ולכאורה יש לשאול מה למתנת ראש חדש אצל עוון העגל. אלא שהמאמין בעגל ח"ו כמאמין בעולם קדמון שאינו מתחדש על ידי המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והנשים שֶׁמִבְּשָׂרָן יחזו אלוק, לא נתנו לב להאמין לשטות העגל. ולכן קבלו את מתנת ההתחדשות שהיא ראש חדש המתחדש מדי חדש בחדשו כהתחדשות עדנת האשה.
ולפי הדברים הללו, יש להבין את ההבדל בין אמונת אברהם ואמונת שרה.
אמונת אברהם הגיעה לו מתוך שכלו שהתבונן בבריאה והבין השגחת השם בעולמו. ואמונת שרה, באה לה מן ההרגש, שחזתה מבשרה אלוק, והרגישה בכל ישותה את השכינה. וכן לקמן אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה, שהוא לשון הרגש, שהרגישה כי אינו טוב לבנה.
ולכן מציינים חז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנביאות, כי חכם אמנם עדיף מנביא, שהנביא כל זמן שהשם מתגלה אליו הוא מתנבא. וכשאינו מתגלה אינו מתנבא. וחכם בשכלו יכול לדרוש את השם יום יום. לעומת זאת נבואתה של שרה היתה גדולה משלו, עד שאברהם היה טפל לה בנביאות.

ומכאן יובן ההבדל בין וחייכת אצל שרה ובין וחדי אצל אברהם. עד שחדל להיות לשרה אורח כנשים היתה ההתגלות עליה מִקִרְבָּהּ, ומבשרה תחזה אלוק. ומשחדל להיות לשרה אורח כנשים, כבר לא חזתה מבשרה ומקרבה אלוק, לכן נוחה היתה לצחוק בקרבה צחוק של וחייכת, על עסקי קרבה שכבר אינם בהתגלות. ואברהם שמעולם לא פסקה ממנו ההתגלות השכלית, נוח היה לו לצחוק צחוק של וחדי.
אלא שלפי המובא ברש"י קשה: ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה. ולפי זה תגדל הקושיה הרי כן חזתה ההתגלות מבשרה ומדוע לגלגה.

ושמא יש לומר שחשבה אך מקרה הוא, ולא שינוי סדרי בראשית. ולכן אמרה אחרי בלותי בדרך של תימה, אַחֲרֵי בְּלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה? אל תקרא עֶדְנָה אלא עֲדָנָה, והוא לשון עַד־הֵנָּה. [קהלת ד,ב']. והיא כאומרת: אחרי בלותי שהיתה לי עד הנה, הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה בתמיהה, ואולי אין זאת העדנה הנרצית, וגם אם כן, דייקה לומר היתה לי עדנה. ומה עם אדוני. וכל התמיהות הללו באו לה מריחוק ההתגלות שבבשרה שנים כה רבות. ומשגילתה למחרת כי אכן היתה לה העדנה הנרצית, כבר לא לגלגה, וזה שאמרה שרה: אכן, אַחֲרֵי בְּלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה. והתכוונה גם לעדנת הנביאות.
והיה זה למחרת, וכן מבואר מפירוש רש''י לקמן שהתגלה להם הקב''ה למחרת ואמר להם כעת חיה למועד שקבעתי לך אתמול.

ובזה ינתן טעם לְּמַה שנאמר {טו} וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, כי למחרת הבינה כי חזתה מבשרה אלוקַ, ונתמלאה ביראה, וכן היתה יראה על אשר אתמול היה לה לגלוג ולו לרגע, ותפשה לשון אחרון ולכן {טו} וַתְכַחֵשׁ למחרת, שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִ יָרֵאָה. ומדוע יראה, כי יראה מדוע אתמול לא האמינה עד שנוכחה למחרת לדעת כי אכן לעת בלותה היתה לה עדנה. והם הם הדברים שפירש רש''י שלמחרת אמר הקב''ה לאברהם למה זה צחקה שרה. ואולי אפשר לומר שכוונתו בזה שצחקה משמחה בלא לגלוג רק לאחר שנוכחה כי היתה לה עדנה.
וכך יהיה סדר דבריה: עתה לא צחקתי מלגלוג, כי יראה כיצד אתמול צחקה בלגלוג כי לא האמינה. ודבריה אַחֲרֵי בְּלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה שאמרה אתמול בתמיה היו בלגלוג, אבל עתה קבלו דבריה משמעות של שמחה ואמונה ולא בתמיה: אַחֲרֵי בְּלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה! והקפדת הקב''ה עליה היתה שלא האמינה עד שראתה.
וכן משמע מאוה''ח הק': אכן הנכון הוא כי הקב''ה דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק מה שאין כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה כאומרו ותצחק שרה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד שראתה השינוי ועל זה הקפיד ה'.
ובזה יוטעם מדוע חזר הקב''ה למחרת על הבטחתו: כהמשך פירוש אוה''ח הק': טעם שחזר לומר ההבטחה, לבל יחשוב אברהם כי לצד הקפדת ה' על שרה ישוב ה' מדברו הטוב אשר דבר אליו, לזה אמר אליו כי הבטחתו ישמור כעת חיה וגו'. ולפירוש רש''י היה זה למחרת שכן אמר לו: [יד] הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. ופירש רש''י: למועד אשר קבעתי לך אתמול אשוב אליך ולשרה בן.

ועוד יש לשאול, הרי הכתוב שינה מפני השלום ואמר שכך אמרה שרה ואני זקנתי במקום ואדוני זקן. ויש להבין מדוע אמרה שרה לא צחקתי. הרי יותר היה לה לטעון לא אמרתי ואני זקנתי, אלא כך אמרתי: ואדני זקן.
ולעומקו של מקרא יש לומר ששרה שנביאה היתה, הבינה שהשכינה שינתה למען השלום ולא רצתה להמרות פי השכינה ולסתור את דבריה. ולכן במקום לומר "לא זקנתי", העדיפה שרה לומר "לא צחקתי". שהעדיפה להיתפס בלשונה, מלסתור לשון השכינה. ובזה ינתן טעם נוסף לכתוב "כי יראה". כי יראה לסתור פי השכינה הקדושה. וכך יהיה ערך הדברים: ותאמר לא צחקתי אע''פ שצחקה, כי יראה לומר לא זקנתי נגד מה שאמר הקב''ה, כי ידעה שה' שינה מפני השלום ולא תמרה את פיו.
ומעתה יש לשאול מדוע היתה עליה התביעה "לא כי צחקת" והרי ה' רואה ללבב, ששניהם שמחים בישועתו. אלא יש לומר כי משמע מדברי הקב''ה, משמעות כפולה: לא רק תוכחה, אלא גם הסכמה, וכדברי התרגום יונתן: לא תדחלון ארום בקושטא גחכת. אין לכם לחשוש, אברהם ושרה, כי נכון היה לצחוק ולגחך. שלרוב הגיחוך נראה גודל הנס.

ועוד יש ליתן טעם לאומרה אַחֲרֵי בְּלֹתִי. מה הוא לשון בְּלֹתִי. לפשוטו של מקרא הוא מלשון זקנה כתרגומו, וכן אפשר לומר כלשון בגד בלה שאינו ראוי ללבישה כן אין היא ראויה ללדת.
ולעומקו של מקרא יש לומר שהוא לשון בִּלְתִּי. שלא היתה בעולם עקרה גדולה ממנה, שלא היתה ראויה לֵילֵד כלל. ובלתי ה' לבדו, רק לו נתכנו עלילות לחולל נס כזה גדול, של אחרי בלותי, להיות לי עדנה, בלתי ה' לבדו.

ועוד יש ליתן טעם לאומרו: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה. שהרי יש לשאול ממי כיחשה. הרי הקב"ה לא פנה אליה אלא אל אברהם. ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח יש לומר שותכחש אינו מוסב אלא על הצחוק, בהוראה של להמעיט. כמו פרה כחושה. ותכחש את צחוקה. שמיד עם צחוקה שלגלגה כדברי רש"י, מיד בראותה כי היתה לה עדנה, חזרה בה והמירה את הלגלוג בצחוק של שמחה למראה ההתגלות אשר בקרבה. וכנ''ל.
ותחת חדל צריך לקרוא חזר להיות לשרה אורח כנשים, שכן ד' וז' מתחלפות הן, והן מאותו מוצא הפה, וכן ל' ור' מתחלפות הן, [כרש''י שמות כח,כב: שרשרת בלשון עברית כשלשלת בלשון משנה] אל תקרי חדל אלא חזר. ומיד הכחישה והמעיטה את הצחוק, והמירה את הלגלוג בשמחה.
ועוד יש לומר, שהכחישה את חומרת לגלוגה ע"י יראתה. ולכן הפסוק מדייק כִּ י יָרֵאָה. והקב"ה אמר לא, אין צורך בהסבר כִּ י יָרֵאָה, אלא בפשטות עליך לומר כי צחקת בלשון שמחה.
ועוד יש לומר שכאן הודיע הכתוב מדוע מותר לשנות מפני השלום, שלא להטיל אימה ויראה בבית. לכן נאמר כִּ י יָרֵאָה, ותהיה הוראתו: כִּ י יָרֵאָה להפר את השלום בבית.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. (יח,יג')
הַאַף, אֵלֵד, וַאֲנִי,
על דרך הצח, הרמז והסוד, הַאַף, אֵלֵד, וַאֲנִי, אלו הם ג' שמות מע"ב השמות הק' היוצאים מן הפסוקים ויסע ויבא ויט, המסוגלים ליתן הריון לעקרות אשר בלתי ה' לבדו לא יוכלו ללדת.
ואשר על כן תאמר שרה, אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה, כי בִּלְתִּי ה' לבדו לא היתה לי עדנה.
ועל דרך הצח, נמצא כאן כעין דו־שיח בין שרה והקב"ה. שרה אומרת היאך אוכל ללדת אם יש עלי כזה חרון אף, שעד היום לא ילדתי. זה שאמרה הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד. אומר לה הקב"ה. שלשה מלאכים בצבאותי, והם משמות ע"ב הקדושים שלי. אותם אני שולח להתגבר על האף והעקרות. אחד שמו פהא, והוא האף האמור בהיפוך אותיות. כדי שיתהפך לטובה, והשני שמו אלד, והשלישי השם הק' אני, וכעין מה שמתפללים בהושענות "אני והו הושיעה נא". זה שעונה לה ה': הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד ואני.
ומובא בשרשי השמות שהשם הק' אלד חקוק הוא בכסא הכבוד. ואשר על כן תלד את יצחק שיוליד את יעקב שתהיה דמותו חקוקה בכסא הכבוד.
ועוד, רמז רמז לה שיוולד לה בן צדיק כאותם ל''ו צדיקים שבכל דור. שכן השם הק' אני הוא השם הל''ו מתוך ע''ב שמות.

תוכחת הקב''ה והבטחתו למחרת

עוד ינתן טעם לאומרו למחרת, לאחר שליחות המלאכים לסדום: הֲיִפָלֵא מֵיְהוָ'ה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: [פסוק י''ד]. וכפירש''י: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ. לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול, [על ידי המלאך], למועד הזה בשנה האחרת. וכפרש''י פס' י' בפסח הבא. והעולה, איפוא, מפירוש רש''י [לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול] שהתוכחה שנאמרה בפסוקים הנ''ל [יג'־טו'] נאמרו למחרת הסתלקות המלאכים לסדום.
ויש להבין מדוע היה צריך לחכות למחר כדי להוכיחה.
ולעומקו של מקרא ועל דרך המוסר יש לומר, שהקב"ה חס על כבודה של שרה שלא להוכיחה במעמד המלאכים ושלא להכלימה בפניהם, באומרו [פס' יג'] לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה ואע''פ שאמר זאת לאברהם. ללמדנו עד כמה קשה התוכחה ואף כי תֵאָמֵר בלשון שאלה ואף כי תאמר לאדם קרוב ולא בפניו של המוכח.
או כלך לדרך זו, שלא רצה לערבב שמחת הבשורה בתוכחה, לכן חכה למחר כפירוש רש''י למועד אשר קבעתי לך אתמול.
או כלך לדרך זו, שהוכיחּה מלשון הוכחה, להוכיח ולאמת הדבר, שכל מה שאמרו המלאכים אתמול, אמרו בשם שולחם, והרי הקב''ה בא לְאַמֵּת שליחותם. לכן אמר כפירוש רש''י למועד אשר קבעתי לך אתמול. וכמו שמובא ב"דעת זקנים": "למועד" גימטריא "בפסח". שבזה יהיה רמז לבנים ביציאתם ממצרים לכל דור ודור שלא יפלא מה' דבר. וכמאמר הנביא [עמוס ג,ז']: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלקים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. ולכן התגלה ה' שנית למחרת אל אברהם ושרה [שהם בבחינת עבדיו הנביאים] כדי לעשות הדבר אשר הבטיח אתמול ביד מלאכיו. ותוכחתו היתה כדי להסיר הקפדתו ולקיים מאמרו.

וה' אָמַר הַֽמְכַסֶּה אֲנִֽי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִֽי עֹשֶֽׂה. (יח,יז)

הַֽמְכַסֶּה.

בְּשִׂימַת לֵב, ג' כיסויים הם: הראשון: הַֽמְכַסֶּה אֲנִי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶֽׂה. השני: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם הנאמר בשרה (בראשית כ,טז'). השלישי: וַתִּקַח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס, הנאמר ברבקה (בראשית כד,סה').

וכל הכיסויים האלו הם מִמְּכַסֶּה עַתִּיק, הוא הקב"ה. שנאמר (ישעיהו כג,יח') כִּ֣י לַיֹּשְׁבִ֞ים לִפְנֵ֤י ה' יִֽהְיֶ֣ה סַחְרָהּ֮ לֶאֱכֹ֕ל לְשָׂבְעָ֖ה וְלִמְכַסֶּ֥ה עַתִּֽיק. ודרשו בזוה''ק (ויקרא ק''ה עמ' ב') דברים שכסה הקב''ה הנקרא עתיק יומין, יש מהם דברים שניתן רשות לגלותם ויש מהם שלא ניתן לגלותם.

ויש ליתן טעם בלשון זאת. הַֽמְכַסֶּה. ויש לומר, שבמקום שיש כיסוי, הגילוי הוא גדול מאד, ואין לעמוד באור הגילוי. וזה שאמר ישעיהו לחזקיהו המלך (ברכות י,) בהדי כַבְשָׁא דְּרַחְמָנָא למה לך. והם הדברים המכוסים מאיתנו, ורק אם יהיה ניתן לנו רשות נתבונן. ולכן ניתנה לנו התורה הק' כדי שדרכה נוכל להתבונן באור האלקי האינסופי.

ויש לעיין בג' מכסים הללו.
א. הַֽמְכַסֶּה דאברהם הוא מַעֲטֶה היראה, יראת ה'. וככתוב בהר ה' יֵרָאֶה.
ב. כְּסוּת עֵינַיִם שכתוב בשרה הוא מַעֲטֶה האמונה. אמונת ה'. כדכתיב וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה (כא,ז'), והוא מֶלֶל האמונה, המוציא אל הפעל את הרוח ממללא אשר טבע בנו הקב''ה.
ג. וַתִּתְכָּֽס שכתוב ברבקה וַתִּקַח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס הוא מַעֲטֶה האהבה, אהבת ה'. כדכתיב (כה,כח') וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת-יַעֲקֹֽב. ונקראת אהבתה ליעקב אהבת ה' שהוא יושב באהלי תורה.

ואשר על כן נתן לנו הקב"ה רשות דרך התורה הקדושה להרים את המעטה ולגלות אפס קצהו של האור הגנוז של יראה אמונה ואהבת ה'.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם.

ברש"י: וישקיפו כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רגז לרחמים.

ולעומקו של מקרא י''ל, שבזה ירצה רש''י לרמוז שאנשי סדום לא קיימו מתנות עניים, ולכן לא נהפכה מידת הרגז לרחמים. אלא אדרבה, גדול עוון עושק עניים שהופך מידת רחמים לרוגז.

וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם. (יח,טז')

יש לשאול, מאחר ויודע אברהם כי השקפתם על סדום היא לרעה, מה לו לשלחם, והרי רוצה הוא במידת הרחמים.

ועל דרך הצח, יש לומר שנקט הכתוב לְשַׁלְּחָֽם כדרך התרגום באומרו (ויקרא א,ו') וְהִפְשִׁ֕יט אֶת-הָעֹלָ֑ה וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא.

וכשנאמר וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם. כוונתו בזה שרצה להפשיטם משליחותם, או לפחות לעכבם כדי שתהיה בידו האפשרות להתפלל לפני משלחם להפוך מידת הרוגז לרחמים.
או כלך לדרך זו: שעל ידי שליחותם רצה להפשיט את הקליפה מעל הקללה ולגלות את תוך-תוכה שבגרעניתה שהיא הברכה אשר לא יצאה אל הפועל.

וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י ה'. (יח,כב')

במלאכים נאמר כאן וַיֵּלְכ֖וּ. ובאברהם נאמר כאן עומד. והרי היפכא מיבעי ליה. שהרי המלאכים נקראים עומדים והאדם נקרא מהלך. שנאמר (זכריה ג,ז') וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵֽלֶּה.

אלא יש לומר ששליחותם זו עמידתם כי לא מלבם יעשו אלא מה שנצטוו. ועמידתו של אברהם זו הליכתו כי בעמדו בתפילה הולכת נשמתו לבקש רחמים לפני השם. וכן פירוש הפסוק ואברהם הולך עמם לשלחם. וכי הוא המשלחם אלא הקב"ה הוא המשלחם. אלא שבתפילתו הוא מהלך עמם להתפלל לפני הקב"ה לשנות הגזירה, ולכן נאמר עמם. עם שליחותם. מיד מה כתיב אחריו וה' אָמַר הַֽמְכַסֶּה אֲנִֽי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִֽי עֹשֶֽׂה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'.

אברהם עמוד החסד. ז"ש ואברהם עודנו עומד. וסדום היא היפך החסד, שענשו לכל מי שעושה חסד. ולכן סדום אין לה עמידה אלא הפיכה.

אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֥וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֧ף תִּסְפֶּה֮ וְלֹא-תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: (יח,כד')

יש לתת את הדעת לכל אותם המספרים שאמר אברהם מעבר לפשט המובא ברש"י.

ועל דרך הרמז והסוד, חמישים יחד עם קוב"ה ואברהם הרי נ"ב. ומרמז לשם נ"ב הוא שם בעולם העשייה כזה: יוד ה"ה ו"ו ה"ה וגימטרי'ה שלו היא נ''ב. ואברהם בקש להושיעם בעולם העשייה. אלא שהם קלקלו בעשייה, ולא עלתה בקשתו.

ומכאן עבר אברהם לעולם היצירה. שם מ"ה הקדוש, [יו"ד ה"א וא"ו ה"א], ולכן בקש על ארבעים וחמישה צדיקים. אלא שהם קלקלו גם בעולם היצירה ולא עלתה בקשתו.

ולתקנם בעולם הבריאה והאצילות אין מספיק צדיקים, שכן שם ה' בעולם הבריאה עולה למנין ס''ג, ובעולם האצילות עולה למנין ע''ב.

ולכן בקש רחמים על ארבעים צדיקים בזכות מ' יום ומ' לילה שעתיד משה להעתיר בתפילה על עוון העגל, אלא שהם קלקלו גם בעבודה זרה ולא עלתה בקשתו.

ואחרי כן בקש אברהם על שלשים צדיקים בזכות שלשים יום של ימי חדש אלול, שלפני ימי הדין, אלא שהם קלקלו בדינים, ולא הועילה להם בקשתו.

ומכאן בקש אברהם על עשרים צדיקים בזכות עשרים דורות מאדם ועד אברהם, והם קלקלו בכל אשר קלקלו הדורות, ולא עלתה להם בקשתו.

ואחרי כן בקש עליהם על עשרה מהם בזכות עשרת ימי תשובה, והם קלקלו בכל כ"ד דברים המונעים את התשובה. ולא עלתה להם בקשתו.

חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת | כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה. (יח,כה').

יש לשאול כיצד יאמר כן כלפי הקב"ה, והרי נראה הדבר כעין דיבור קשה כלפי מעלה.

ובשימת לב יש להבחין כי חללה כתיב. בלי יו"ד. ואכן התכוון אברהם אבינו לְשַׁבַּח.
וכמובא במסכת שבת י"א, ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב חֲלָלָהּ של רשות.

וכוונתו למלך בשר ודם, שאין לידע תוקף הנהגתו על פרטי מדינתו ביום אחד, וכפירוש רש"י שם, שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד.

וכאומרו: קל וחומר לך, מלך מלכי המלכים, שכל חֲלָלָהּ של מלכות שמים וארץ לך היא. ואין מי יאמר לך מה תעשה, ואין דרך אחרת מאשר להפוך את ערי הככר?!

ועוד על דרך הצח, חלל"ה בגימ' ע"ג. הם ע"ב שמות והקב"ה על גבן. ז"ש אברהם חלל"ה לך. והם פגמו בכל השמות הקדושים וחיללום ועשו חלל בעולם ונהפכו לחללים.

הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר (יח,כז')

לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י. בשימת לב, אָנֹכִ֖י מוטעם בטיפחא, והוא כעין הפס' קלה וכעין בפני עצמו, וידרש יחד עם שם אדנות שלפניו. כביכול אברהם פונה לשתי מידות של הקב"ה. אדנ'י, ואנכ'י. הראשונה דין והשניה רחמים בדין.

הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙

פירש רש''י הואלתי. רציתי, כמו ויואל משה. ובחומש דברים על הפסוק ה֧וֹאִ֣יל מֹשֶׁ֗ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר (א,ה') פירש רש''י ה֧וֹאִ֣יל התחיל, כמו בבראשית יח, כז. הנה נא הואלתי.

ונראה כתרתי דסתרי. כאן יאמר רציתי, וכאן יאמר התחלתי.

אך בעיון בפסוקים כאן נראה כי אין כאן סתירה כלל. שהרי המילה הואלתי נכתבה פעמיים. פעם אחת בתחילת דבריו, כאשר התחיל לבקש על אנשי סדום הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר (פסוק כז'), אם יהיו שם חמישים, ארבעים שלשים וכו', ופעם שניה באמצע דבריו, וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה-נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים (פסוק לא').

ומה שרש"י הביא כאן כראיה שהואיל הוא לשון התחלה הוא מה"הואלתי" הראשון בפסוק כז', וכביכול אומר אברהם להקב"ה, אל יֵרָאֶה ויכוחי לפניך כעזות פנים. שהרי יכול אני להתווכח על המספרים כי אני הוא שהתחלתי עם המספר חמישים. אילו הייתי יודע שיש רק עשרים הייתי פותח בבקשה על עשרים וכו'. וכשהגיע לעשרים (פסוק לא'), אמר הואלתי לשון ריצוי. וכאומרו, אני הוא שפתחתי במספרים, לכן אולי אֲרַצְּךָ בהמשך בקשתי על עשרים וכו'.

והשתא דאתית להכי, נימא בה מילתא גבי בֵּאוּר התורה באר היטב. ולעומקו של מקרא, יש ליתן טעם מדוע רש"י פירש כן לעניין באר משה את התורה הזאת, הואיל לשון התחיל. וכי בערבות מואב התחיל? הרי במעמד הר סיני התחיל!

אלא מאי התחיל, כאברהם אבינו. כשם שאברהם התחיל עם המספר חמישים, לכן הוא יכול להמשיך גם עם שאר המספרים, ארבעים שלשים עשרים וכו'. כן גם בביאור התורה הק'. הואיל משה באר את התורה הזאת, ההתחלה של משה רבנו בביאור התורה נתנה פתח ותנופה לכל התלמידים שבכל הדורות לבאר ולהוסיף בתורה לקח ופלפול ודרש ופשט ורמז וסוד.

והכל מכח התחלתו של משה רבנו. הוא ענין ההתחלה של "הנה נא הואלתי".

לכן הכתוב אומר ה֧וֹאִ֣יל מֹשֶׁ֗ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר. מאי לאמר. לאמר לישראל שבכל הדורות "כתבו לכם את השירה הזאת", "למדה את בני ישראל שימה בפיהם".

וכאומרו, כשם שאני מבאר אותה כן על כל תלמיד ותלמיד לבארה ולחדש בה חידושיו, ולהוסיף בה לקח ופלפול של פרד"ס. ואע"פ שהכל ידוע לי, כביכול כך אומר משה רבנו, על כל אחד ואחד החובה והזכות לחדש בה. ועל כן אמרו אפילו מה שתלמיד ותיק יאמר לפני רבו נאמר כבר הלכה למשה מסיני. וכל החידושים של כל התלמידים שבכל הדורות הם מכח ההתחלה של משה רבנו.

ולכן נאמר הזאת. ופירש"י בשבעים לשון. שכן נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. שגם השבעים לשון היה בשביל בני ישראל. שבכל עת ובכל מצב וגם בזמן הגלות המר הזה יהיו באשר יהיו, וידברו בכל לשון שידברו, יתקיים בהם והגית בו יומם ולילה.

ויעל אלקים וילך ה'

נאמר בפרשתנו: וַיֵּ֥לֶךְ ה' כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל-אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. (יח,לג')
ובפרשת לך לך [יז כב] נאמר ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם. ויש ליתן טעם על השינוי בלשון. מה בין וילך לויעל.

והנה בפרשת "לך לך" ב"ויעל" מצאנו שני לשונות ברש"י, לשון אחת דבר הכתוב בלשון נקיה והלשון השנית שהצדיקים הם מרכבה לשכינה.

ללשון ראשונה, אומר הגור-אריה על התורה שהיה צריך להיות כתוב מאת אברהם או מעם אברהם כי היה מתפלל אל מול השכינה, אלא שדבר הכתוב בלשון נקיה וכתב מעל.
ויש להבין לשון נקיה זאת, שהרי אמרו בבראשית רבה כשם שעל הקטן לבקש רשות מן הגדול ליפטר, כן על הגדול ליטול רשות מן הקטן. ואם כן הושווה נברא לבוראו, לכן נקטה התורה לשון נקיה לשון ויעל. שבלשון ויעל אין משמעות של ליפטר, ולכן אין צריך לבקש רשות ולכן נקרא הדבר שדבר הכתוב בלשון נקיה.

ובלשון השניה דייקו במדרש רבה מהמילה "מֵעַל", שהאבות הן הן המרכבה לשכינה. וכבר הקשה בזה הרמב"ן על רש"י שפירש הצדיקים הם מרכבה לשכינה. וכאילו יש בזה שתי דיעות, הצדיקים או האבות הן הן המרכבה לשכינה. והגו"א על התורה כתב פְּשָׁרָה שהאבות הן הן המרכבה לשכינה, ויש צדיקים שהם גם מרכבה לשכינה. עד כאן בביאור הפסוק בפרשת לך לך.

ובפרשתנו נאמר וַיֵּ֥לֶךְ ה' כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל-אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.
ויש לשאול מה בא הכתוב לציין באומרו וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. שהרי מקומו הוא מקום הקבוע לתפילתו, וכאן נאמר וַיֵּ֥לֶךְ ה', ואחרי שהלך ה' ממקום תפילתו, מה לו עוד להתפלל.

ויש לומר, שהמקום האמור כאן הוא למקומו הרוחני, ולדרגתו הרוחנית כבתחילה ולא נפגם ממנו מאומה בעבור כביכול הויכוח שנתוכח עם בורא עולם על הצלת סדום. ולכן נאמר שאברהם שב למקומו הראשון שהיה כבתחילה.
ועוד י"ל, מאי שב למקומו, שב למקומו של עולם, הוא הקב"ה שנאמר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. שב אליו בכל לבו, ושב להתפלל לפניו, ולא להרפות מתפילתו.

ואם כן יש ליתן טעם מדוע בפרשתנו לא נאמר "ויעל" אלא "וילך". ומדוע כאן לא דבר הכתוב כביכול בלשון נקיה.
ולעומקו של מקרא י''ל, שכך הם פני הדברים. מצאנו כאן שתי מידות של הקב"ה. מידת הדין ומידת הרחמים. מה שנאמר בפרשת לך לך היא מידת הדין אשר מגינה על אברהם כנגד כל הצרים אותו, ועל זה נאמר ויעל אלקים מעל אברהם ואברהם הוא מרכבה לשכינה.

ומה שנאמר בפרשתנו וילך ה' [הוי"ה] הוא מידת הרחמים אשר תמיד תלך עם אברהם לכל מקום. ומה שכתוב וילך ה' סרסהו ודורשהו. לא שהלך ה' מעם אברהם ועזבו חלילה. אלא ואברהם שב למקומו וילך ה' אתו.

וכן מצינו בתחילת פרשת לך לך על הפסוק "ויַעְתֵּק משם ההרה". שואל אוה"ח הק' והרי אברהם העתיק את עצמו והיה לו לכתוב וַיֶּעֱתַק משם ההרה, מה הוא ויַעְתֵּק, [כי ויַעְתֵּק הוא לשון הפעיל, שמעתיק את מישהו אחר כביכול], אלא שהעתיק את השכינה ממקום למקום ובכל מקום שהלך ה' עמו והוא קורא בשם השם.
כמו כן כאן, וילך ה' אתו, כאשר שב למקומו. ולכן אין צריך לבקש רשות כי אינו נפטר ממנו אלא הולך אתו, ולכן לא היה צריך לנקוט כאן בלשון נקיה.

ומה שלא נקט בפרשת לך לך וילך ה' ונפרש גם שם שהלך אתו ולא צריך ללשון נקיה, יש לומר שבפרשת לך לך עד שלא מל היתה עמו מידת הדין, להגן עליו מכל המקטרגים, ועתה מִשֶּׁמַּל, עלתה מידת הדין, ונשארה עמו מידת הרחמים. שתיקן עתה רמ"ח אבריו, ובזה שרתה עליו מידת הרחמים.

לכן צריך לשון נקיה שעלתה מידת הדין ומגינה עליו מלמעלה בזכות המילה.
יוצא איפוא, מכל מקום, שהשכינה במידת הדין מגינה עליו מלמעלה, וה' במידת הרחמים הולך עמו לכל מקום. וזו המציאות של אברהם אבינו אשר קורא בכל מקום בשם השם א-ל עולם, ומרגילו בפי הבריות. ולכן נאמר בדברי אליעזר עבד אברהם שכך אמר לו אברהם (בראשית כד,מ') יְהוָה אֲשֶׁר-הִתְהַלַּ֥כְתִּי לְפָנָ֗יו. לפניו דייקא. שכל מה שאברהם מתהלך בדרך ה' הוא מתהלך לפניו, ומקיים בזה שויתי ה' לנגדי תמיד, ועל ידי זה מוריד שפע רחמים בעולם. ולכן מידת הרחמים אתו, והוא כהולך לפניו.

וַיֹּ֤אמֶר הִנֵּֽה נָא-אֲדֹנַי֙ ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין: (יט,ב')

צריך ליתן טעם מדוע בתחילה סרבו המלאכים ללוט, ואמרו לא כי ברחוב נלין. ואילו אצל אברהם אמרו מיד כן תעשה כאשר דברת.

וי"ל שלא כהרי מידת אברהם מידת לוט. שאצל אברהם כל מקום אשר הוא גר שם, מקבל המקום את השפעתו. ואצל לוט הוא מקבל השפעת המקום של סדום. אצל אברהם מה הוא אומר אל נא תעבור מעל עבדך. ואצל לוט מה הוא אומר וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם, והוא פגם גדול במידת הכנסת אורחים להגביל את האורח לזמן קצוב.
ולכן לא קבלו ממנו המלאכים, שאין הם מקבלים הוראות מבשר ודם, אלא בדרגת אברהם או יעקב, שהם מרכבה לשכינה.

או כלך לדרך זו, שאמרו לו לא כי ברחוב נלין אע"פ שאליו היו פניהם מועדות, כדי שיפציר בהם וירבו זכויותיו, ויהיה להצלתו על מה לחול.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלַּיְלָה וגו' (יט,ה')

יש לשאול מדוע ישתמשו אנשי סדום בלשון המלאכים אַיֵּה הָאֲנָשִׁים.

ושמא י"ל מאחר ויצא הקול כי מלאכים המה, דברו אנשי סדום כנגדם בעזות מצח ובזלזול. ושתיים רעות עשו. א' שהחשיבו עצמם כמלאכים לדבר בלשונם, הב' שזלזלו בלשון המלאכים ולעגו איה האנשים.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפִּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: (יט,ו')

וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. שהחשיב עצמו כמלאכים שנאמר בהם והוא אחריו. והפתח אחריו.

הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: (יט,ח')

הִנֵּה-נָא לִי.

יש ליתן טעם בלשון הִנֵּה נָא לִי. ושמא יש לומר ככתוב (ויקרא יח,יז'): שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא. וכוונת הפסוק דרך זנות. [הרמב"ן]. ולכן קרי היא וכתיב הוא. כשם שהיא עוברת כן הוא עובר. וכך גם אצל לוט. שעבר על זימת בנותיו, למרות שלא רצו בהן, כי אצל אומות העולם הקב"ה מצרף מחשבת עבירה למעשה. ולכן האכילוהו מבשרו.

ועל דרך הסוד, נא לי. בגימ' צ"א. הוא השם הק' סא"ל. משמות ע"ב הק' היוצאים מפסוקים ויסע ויבא ויט, והוא הנפרע מהעוברים על "אחרים" ["אלהים אחרים"] ועל "זונים" ["אשר אתם זונים אחריהם"], ואשר על כן יש לכוון בשם זה בקריאת שמע במילים אלו.

עוד י''ל: הִנֵּה נָא לִי. מהרהורי לבו דבר: לִי. שהיה להוט אחרי עריות והאכילוהו מהן. כדאָמַר רַב נַחְמָן, (במדרש תנחומא) מִנַּיִן שֶׁכָל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בּוּלְמוּס שֶׁל עֲבֵרָה סוֹף מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ, מִלּוֹט.

כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. (יט,ח').

וכאומרו, כִּי עַל כֵּן סובבה כך ההשגחה העליונה שנשלחו אלי כדי לנסות אתכם אם לא תעשו להם דבר. ולא שהיה אמון על דרך ההשגחה, אלא קבל מביתו של אברהם, והיה כמשיח לפי תומו.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת

מובא בזוהר הק' פרשת וירא -דף קיא ע''א: רַבִי אַבָא אָמַר מַאי דִכְתִיב, (משלי ל) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. אֵלּוּ שְׁתֵּי בְנֹות לוֹט דְאֲמָרָן, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הַמִתְאַוָּה, וְנֶפֶשׁ הַמִשְׁתַּתֶּפֶת בַגוּף הָרוֹדֶפֶת אַחַר יִצֶר הָרָע לְעוֹלָם. אָמַר רַבִי יְהוֹשֻׁעַ כְּתִיב הָכָא בְלוֹט כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר, וּכְתִיב הָתָם לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. יָרֵ''א בְגִימַטְרִיָא הוּא עֲלוּקָ''ה.

ובביאור המדרש יֵאָמֵר, כי זה דרכו של יצר הרע לומר הב הב, ואינו שבע לעולם. כן אמר לוט הנה נא לי שתי בנות. שאינו יכול להשביע את יצרו לעולם עד שיאכילוהו מבשרו.

וַיֹּאמְרוּ | גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת (יט,ט')

גֶּשׁ-הָלְאָה. יש ליתן טעם לאומרם גֶּשׁ-הָלְאָה. שנראה כתרתי דסתרי. גֶּשׁ כוונתו התקרב, הָלְאָה כוונתו התרחק.

ולעומקו של מקרא ירמוז הכתוב לדברי רב אשי במסכת מגילה [כה:]: אמר רב אשי האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה בגימל ושין. ופירש"י שם: דסני שומעניה. שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף, מותר לבזותו בגימ''ל ושי''ן. ומהו בג' ושי''ן: פירש רש''י: [נוטריקון, ראשי תיבות]: בַּר גִּירְתָא שְׁמַהּ סַרְיָ'ה, כלומר: בן הנואפת שמה מקולקל. כך הוא בתשובות הגאונים שמותר לבזות גם את אמו שילדתו. ורבותי מפרשים גִּיּוּפָא שַׁיָּטָא שְׁטַיָּא. [נואף שוטה משתטה]. וזה שאמרו לו גֶּשׁ הָלְאָה. שביזוהו בגימ"ל ושי"ן.

ועל דרך הצח ביזוהו בג' וש' גם באמרם הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט. גם מעמיד עצמו כחשוב, וגם שמועותיו שנואות. וזה הוא גֶּשׁ הָלְאָה. שביזוהו בג' וש'.

{י} וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ: {יא} וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

יש להבין ענין הדלת שרצו לשבור והמלאכים סגרוה, וכן ענין הסנורים.

על דרך הרמז, ולעומקו של מקרא, ובהקדים יש לומר שחסד וסדם יש להם אותיות משותפות. סד. ובחסד ח פתוחה מלמטה, ובסדם ם סתומה. חסד – סדם.

ואשר על כן יובן, שאנשי סדום סתמו את רצפת ה-ח את שפע החסד היורד לעולמות, וע"י כך הפכו את האות ח לאות ם. וזו מלחמתו של אברהם היתה לפתוח את הסתום, ולהוריד שפע החסד לעולם. והם סתמוה והפכוה לםסד, וְהָפְכוּ האותיות להיות סדם. ולכן התיקון הוא להפוך את סדם. וזה שאמר אברהם הנה נ"א הואלתי. הואלתי לשון רצון והתחלה. הנה נא רציתי לפתוח את הסתום. והם סתמו הפתוח, ולכן נהפכו מן המס"ד.

ואנשי סדם סתמו את ה"ח", על ידי החטא, ולא הסתפקו בכך, אלא לאחר שסתמו את ה"ח" רצו גם לשבור את הדֶּלֶת. היא הדֶּלֶ"ת של המילה סדם. ולהשאיר רק את האותיות ס"ם. הוא כח הרע והטומאה שבעולם. ובאותו ס"ם היכו בהם המלאכים שנאמר ויכום בסנורים. שהוא שילוב של "נורי" ו"סם", אש וסם המות. [נור בארמית אש].

לכן צריך גם אש וגפרית לשורפה כליל. אש כנגד אש אוכלה הוא. וגפרית כחושבנא של תרי"ג פ"ו. שכן אותיות וגפרי"ת. פ"ו הרי זה גימטרי' אלה''ים, מידת הדין. שנגלתה עליהם מידת הדין על שעברו כל התרי"ג. ואע"פ שאין הם מצווים, קנאה התורה קנאתה על מה שכן מצווים. ובזה היא תהיה למשל לעם ה' אשר כן מצווים, שלא יקרה לארצם כסדום ועמורה.

וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.

על דרך הצח, הכה אותם בספירת הַכֶּתֶר המנוקדת בקָמָץ וכן מנוקד שם שמים בברכת המינים: יְהֹוָ'ה.

וההסבר בזה הוא, שהם בקשו לפגום בכתר ולכן הקב"ה מופיע עליהם במידת הכתר מידה כנגד מידה, ושוברם בניקוד הכתר הוא ניקוד הקמץ. והם בקשו את הַפֶּתַח, הוא ניקוד הפַתַח, שהוא ניקוד החכמה, כי חכמנים היו, אך לא עלתה להם חכמתם כי הופיע עליהם השם בניקוד הקמץ שהוא ניקוד הכתר. זה שכתוב וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. ובשימת לב, הַפֶּתַח כתוב גם בקמץ וגם בפתח. ובשניהם הוכו. את הפתח, את פתחי החכמה לא מצאו, ובמידת הכתר, היא הקמץ - במידה זו הוכו.

ועל דרך הסוד, מובא בספרים הקדושים שזה הפסוק מסוגל לשמירה, כאשר נכתב בראשי תיבותיו: והאפה הבמוג ולה. וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. (יט,טו').

וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט

ויש לעיין מה היא ההאצה הזאת, ומדוע דוקא נקשרה לשחר.

ויש לומר, בשלשה אופנים. האחד מצד המלאכים, שהם אומרים שירה עם שחר, ולכן האיצו. והשני מצד העיר הגיע זמנה ונמלאה סאתה. והשלישי מצד לוט והרי זו השעה שאברהם אבינו עומד בתפילה כנאמר וישכם אברהם בבקר. וכל הצלתו של לוט היא בזכות אברהם. וסימנך על דרך הצח: שח''ר: ש - שירה, שירת המלאכים; ח - חלף זמנה של העיר; ר - אברהם.

הרי שחברו כולם יחדיו להאיץ עם שחר. וזה שנאמר בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו. כאן רמזה התורה לכך שינצל בזכות אברהם. שבחמלת ה' תרגם אונקלוס כְּרַחֵם ה'. רחם אותיות רמ"ח. שעתה הושלם אברהם ברמ"ח איבריו לאחר המילה, וכן עולה שמו אברה''ם גימטרי' רח"ם.

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. (יט,כו').

ועד מתי תהיה כך לנציב מלח - מובא בתרגום ירושלמי עַד זְמַן דְּתֵיתֵי תְחִיָה דְּיֵיחוּן מֵתַיָא. עד זמן שיגיע עת התחיה, כשיחיו המתים.

ודבר פלא הוא מה לאשת לוט ולתחיית המתים. אלא יש לומר לא שתקום אז לתחיה, אלא אדרבה, שבתחיית המתים היא תתפורר כלא היתה. ויהיה בזה נס בתוך נס. שהרי ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שלא יתקלקל לעולם. אבל כאן תתפורר מהיותה נציב מלח, כדי לפרסם ענין השכר ועונש בתחיית המתים. וכמו שפירשו בה שהיתה לנציב מלח בעבור שמנעה מלח מן האורחים.

ועוד בעניין וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

תימה, הרי לוט הוא זה שנצטווה לא להביט אחריו, ולא אשתו. שנאמר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר [המלאך ללוט] הִמָּלֵט עַל-נַפְשְׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וגו' [יט,יז']. ולוּ צוה המלאך את שניהם היה לו לומר אל תביטו אחריכם. ועוד, נאמר באשתו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו, מאי מאחריו, מאחריה היה לו לומר. ומדוע הפכה לנציב מלח, הרי לא צֻוְּתָה לכאורה, וגם הביטה מאחוריו ולא מאחוריה.

ולעומקו של מקרא על דרך צחות הלשון יש לומר שהמלאך אמר ללוט בלשון כפולה המשתמעת גם לאשתו: אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ. אתה אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, והיא גם היא אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ. כי המלה תַּבִּיט סובלת נוכח ונסתר גם יחד. והיא עברה על הציווי וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו.

ומעתה יש לברר שני דברים. מדוע שלא יביטו מאחריו של לוט, ומדוע ענשה הוא "נציב מלח".

לפשוטו של מקרא, פירש''י אתה הרשעת עמהם, (נ) ובזכות אברהם אתה (ס) ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול. וכוונתו בזה שלכן אי אתה רשאי להביט מאחריך, כי מה שאתה ניצול כביכול על ידי דרגת המלאכים לא בזכותך אלא בזכות אברהם, ואם תסתכל במפלת הרשעים שהרשעת כמוהם, תאבד זכות זאת של אברהם. ואשתך לא ניצלת בזכות אברהם אלא בזכותך, לכן גם היא אסורה להסתכל מאחריך.

והנראה להוסיף ולומר לעומקו של מקרא, על פי מה שהתבאר בתחילת הפרשה ש"אין גב למלאכים". ומכל צד יֵיראו פניהם. ובבואם להציל את לוט, היו צריכים להעלותו לפי שעה מדרגת השפלות הבהמית לדרגתם שלהם, כדי שלא תשלוט בו מדת הדין. ואשר על כן ציווהו לא להביט מאחריו, לפי שנאמר במלאכים "לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם". כמובא בנבואת יחזקאל (י,יא') בתיאור המלאכים, וכפירוש רש"י שם: אם רוצים ללכת לאיזה רוח שירצו אין צריכים להסב פניהם שהרי יש להם פנים לכל צד. ואם יביט לאחריו לא יוכלו להצילו. ושאר בני משפחתו יגררו עמו. לכן הציווי גם עליהם לא להביט מאחוריו. ולא מאחוריהם. לכן נאמר באשת לוט וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

ובהיות מי מהם מביט מאחוריו, לא יכלל לפי שעה בדרגתם שנאמר בהם "נצבים עליו". לכן הפכה מניצב לנציב. נציב דומם שאין בו חיים. לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. ובהיותה חוטאת במלח, שלא הגישה מלח לאורחים כפירוש רש''י, לקתה במלח והפכה לנציב מלח. כי מלח אין בו חיּות, וכך תהיה דומם עד תחיית המתים, אז תתפורר ותיעלם כליל מן העולם. וגם המלח שהיתה לא יתקיים, כי מה שנאמר ברית במלח, במלח של מצווה, ולא במלח של עבירה. ולכן לא תתקיים אפילו במלחה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (יט,כא)

ותימה שישמע המלאך בקול לוט מה שלא שמע כביכול בקול אברהם.

ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר שֶׁאֵלּוּ הם דברי הקב"ה לאברהם בעודו מתפלל, והמלאך מדבר כביכול ללוט, אך מתכוין לאברהם. וכאומרו לאברהם וַיֹּאמֶר אֵלָיו [לאברהם] הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

וכן נמצא במסכת ברכות פרק הרואה, נד עמ' ב הרואה אשתו של לוט [שהפכה נציב מלח] מברך עליה ברוך דין האמת ועל לוט ברוך זוכר את הצדיקים, ופירש''י שם שזכר את אברהם [העומד באותה שעה ומתפלל].

והוינן בה, מדוע יברך על כל פנים דין האמת על אשת לוט, ומה בשורה רעה יש בזה.

ויש לומר שברכת דין האמת על אשת לוט לא מצד בשורה רעה היא, אלא מצד שבח לקב''ה, שדן אותה ללא משוא פנים, ולפי שורת הדין, ולפי האמת של מדה כנגד מדה, על פי מה שמגיע לה על שזלזלה בהכנסת אורחים, והוא כזלזול בקב''ה שהוא המשלח את האורחים, ולכן דן בה דין אמת, ולזה מברכים עליה דין האמת.

"חטא" המלאכים

{יג} כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ:

מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות שעל כך נענשו המלאכים להיות מחוץ למחיצה קל"ח שנים עד חלום יעקב שנאמר בו והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל תחילת ויצא.

ועל מה נענשו, על שני דברים שכביכול חטאו בהם. הא' שתלו בכוחם ואמרו משחיתים אנחנו. והב' שגילו בטרם עת את סתריו של הקב"ה ותכניותיו להפוך את סדום. [וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל תחילת ויצא]. ועל כן הוזקקו אח''כ לומר שאין הדבר ברשותן שנאמר "מהר המלט שמה, כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". ובהעיר ובשים לב שחזרו על המילה שמה שתי פעמים אולי רמז יש כאן שמ"ה נוטריקון, שמאמר ה' הוא.

ויש לשאול על מה ולמה יענשו. והרי מילתא דעבידי לגילויי הוא, אלא שגילו זאת זמן קצר לפני שיצא אל הפועל. ואשר על כן יש לומר שנענשו על חילול ה' שיצא מזה. שנאמר ויהי כמצחק לפני חתניו. והנה משה רבנו שינה לומר כחצות ולא בחצות שמא יטעו איצגניני פרעה ויאמר משה בדאי הוא, ואף לרגע קטון עד שיגיע חצות, כי מכל מקום חילול ה' הוא כך לומר על משה רבנו. ק"ו כאן שאמרו על הקב"ה, שנאמר ויהי כמצחק בעיני חתניו. שבדבריהם גרמו לחתניו וללוקחי בנותיו לצחוק על תכניותיו של הקב"ה. על כן נענשו קל"ח שנה מן המחיצה. והוא מידה כנגד מידה. לקחי אותיות קל"ח. וכן חתניו לקחי בנותיו ר"ת קל''ח.

ולעומקו של מקרא, כך הוא החשבון של קל''ח שנים: מיום הפיכת סדום עד הולדת יעקב 61 שנה. שנא' ויצחק בן ששים בלדת אותם, והפיכת סדום שנה לפני הולדת יצחק. בן 63 שנה היה יעקב כשנתברך ויצא לחרן, ועוד 14 שנה הוטמן בביהמ"ד של שם ועבר וכשחלם החלום היה בן 77. 77 ועוד 61 הרי קל"ח.

ובא הכתוב ללמד, עד כמה מציאותי היה חלום יעקב, ולא כדרך החולמים בעלמא ורואים חזיונות שוא. שהרי יעקב חולם שמלאכים עולים ויורדים. ומי הם המלאכים העולים בסולם יעקב, הם המלאכים שנשלחו להפוך את סדום ונדחו ממחיצתם קל''ח שנה, ועתה נשלמה תקופת הנידוי וחזרו לשמש במרום והם עולים בסולם של חלום יעקב. והרי החלום אינו כמשל אלא כמציאות רוחנית עליונה ונשגבה. וכן פירש אוה''ח הק' שכל מקום שנאמר בחלום והנה, כגון הכא שכתוב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, הרי הוא חלום זך וצהיר כיום בהיר.

ועוד בענין חטא המלאכים יש לעיין כיצד זה יחטאו המלאכים, הרי אין להם יצר הרע, שנאמר באברהם סעדו לבכם ולא נאמר לבבכם. וי"ל דחטא דהכא אין פירושו עבירה, אלא פירושו החטאה מן המטרה. לא לקיים בשלימות שליחות המקום ב"ה. וכן תמצא ברש"י על הפסוק הִשָּׁמֵר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. ופירש"י שהוא מן הכת שאינם חוטאים, לכן לא ישא לפשעכם, שאינו מלומד בכך. ומכאן אתה למד שיש כת שכן חוטאים. והכוונה מחטיאים את המטרה, שאינם מקיימים בדקדוק רב מצוַת השם. והקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה. ועל זה נאמר וסביבם נשערה מאד. וכן פירש אוה''ח הק' [לעיל פס' יב'] והמלאכים יענשו על השוגג ועל שנוי כל שהוא.

וַיִּתְמַהְמָהּ | וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. (יט,טז')

וַיִּתְמַהְמָהּ. פירש"י כדי להציל את ממונו.

ועל דרך הרמז והצח, ידויק במילה עצמה, ויתמהמה. פעמיים מה. מה מה. כאומרו: מה לי הכא מה לי התם. מה לי בביתי מה לי אתי.

הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי [יט,יט']

על דרך המוסר, נמצא כאן תוכחה מסותרת עד כמה לא ידע אדם החסדים אשר אדם עושה עמו ולאו דווקא בזכותו. לוט אומר: הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, ואינו יודע כי באותה השעה עומד אברהם ומתפלל והקב''ה עושה חסד עם אברהם. לא עם לוט. ולוט אומר אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, ורוח הקדש משיבה ואומרת אשר עשית עם מי שעומד עמדי בתפילה והוא אברהם. וכן אמרו חז''ל [ברכות נד:] ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים א''ר יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקב''ה זוכר את הצדיקים שנאמר {בראשית יט-כט} ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה.

ועוד יש לשאול, רשעים בחייהם קרויים מתים וכיצד מעידה התורה על לוט שאומר לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי. ולעומקו של מקרא ייאמר כי כוונתו בזה להחיות נפשו גם של דוד המלך שעתיד לצאת מרות המואביה שיצאה ממואב שיצא מלוט. ועל דרך הצח יהיו דברי ר' יוחנן "זוכר את הצדיקים" מכוונים גם לדוד המלך, שלמענו ניצל לוט בתפילתו של אברהם.

ואשר על כן יש לומר כי מה שנאמר על ידי המלאך: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לא ללוט נאמר אלא לאברהם נאמר העומד עתה בתפילה: וַיֹּאמֶר [המלאך] אֵלָיו [אל אברהם] הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ [בתפילתך].

לְּכַ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת-אָבִ֛ינוּ יַ֤יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמֵּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאֲבִ֖ינוּ זָֽרַע (יט,לב')

וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת-אֲבִיהֶ֛ן יַ֤יִן בַּלַּ֣יְלָה הֵ֑וא [וגו' פסוק לג'].

ולעומקו של מקרא יש לומר כפרש''י [פסוק לג']: ותשקין וגו'. יין נזדמן להם במערה, להוציא מהן שני אומות.

והוא על פי מדרש רבה: וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ בֵּן, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע, אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁהוּא בָא מִמָּקוֹם אַחֵר, [והכוונה מבועז ורות], וְאֵיזֶה זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

וממשיך המדרש רבה: מִנַּיִן הָיָה לָהֶם יַיִן בַּמְּעָרָה, אֶלָּא מִמַּה שֶׁהַיַּיִן מְרֻבֶּה לָהֶם הָיוּ מַחְבִּיאִין אוֹתוֹ בַּמְּעָרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן נַעֲשָׂה לָהֶם מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס.

ומכאן או מכאן, או שהיה יין מוחבא במערה, או על ידי נס שנטפו ההרים עסיס של יין, נזדמן להם יין על ידי הקב''ה כדי להביא לידי לידת דוד מרות המואביה, ודייקו כך השפתי חכמים מהכתוב וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶ֛ן יַ֤יִן בַּלַּ֣יְלָה הֵ֑וא, ולא נאמר בַּלַּ֣יְלָה הַהוּא. כשהכוונה הֵ֑וא לקב''ה, שהקב''ה הוא שזימן להם יין במערה, כנ''ל.

ובשימת לב, בדרך הלשון, יש כאן קושי לשוני. שאמרה הבכירה לצעירה: לְּכַ֨ה נַשְׁקֶ֧ה.

שהיתה צריכה לומר לאחותה: לְכִי נַשְׁקֶ֧ה או נֵלְכָה נַשְׁקֶ֧ה, להתאים ללשון רבים נַשְׁקֶ֧ה. ומדוע אמרה לְּכַ֨ה נַשְׁקֶ֧ה, שהוא לכאורה לשון זכר.

ולא תאמר שהעיזה פניה עד כדי לבקש מהקב''ה בעצמו לומר לו לְּכַ֨ה נַשְׁקֶ֧ה, אפילו למאן דאמר שֶׁלְּשֵׁם מצוה נתכוונה.

ולכן, לעומקו של מקרא ועל דרך הסוד, יש לומר שאמרה הבכירה לְּכַ֨ה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִ֛ינוּ יַ֤יִן, למלאך שהתלווה לפמליתו של גבריאל בעת הפיכת סדום, ושמו: "כלה" בעת הדין, ובהיפוך אותיות נקרא גם "לכה", בעת הרחמים. ובקשה ממנו להמציא להם יין. וכפי שמוזכר בפרשת וישב באמור יעקב ליוסף "לכה ואשלחך אליהם". ששלח עמו את מלאך הרחמים הנקרא "לכה". והוא מע''ב שמות היוצאים מד' הפסוקים של ויסע ויבא ויט בפרשת שלח י''ד, יט-כא'.

ובהיות המלאך "כלה" גם מלאך הרחמים "לכה", כנ''ל, מהר המלאך לעשות דבר ה' כפי שמובא בשפתי חכמים בדברי רש''י הנ''ל, שהקב''ה אמר להביא להם יין להוציא מהן שתי אומות, ומאחת מהן תצא רות שממנה יצא דוד מלכא משיחא.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים: וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּֽי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: (כא,ב'ז')

יש ליתן טעם מדוע נאמר לִזְקֻנָיו לִזְקֻנָיו שני פעמים.

ושמא י"ל פעם אחת פרסמו הכתוב לשם נֵס. ופעם אחת פרסמתו שרה.

וכל כך למה, לכפר על מה שכביכול צחקה ואמרה ואדוני זקן. על כן אמרה עתה לשבח. לִזְקֻנָיו. דייקא נמי שלא אמרה לִזְקֻנַי אלא לִזְקֻנָיו.

וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּיֵ֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת-יִצְחָֽק (כא,ח').

מובא במדרש רבה: אמר ר' לוי לא נדנדה עריסה אלא בבית אברהם אבינו. וצריך ביאור.

ופתרונו מרישא דענינא, שעוג מלך הבשן היה שם וכל גדולי העולם היו שם וכולם קנטרוהו לעוג בדברים על שאמר שאין שרה יולדת והנה בן לשרה. פתח ואמר שאצבע אחת קטנה שלו יכולה למעך את יצחק. יצתה בת קול מן השמים ואמר לו הקב"ה, שעתיד הוא להינתן ביד משה מצאצאי יצחק.

על זה אמר ר' לוי, שלא נדנדה עריסה וכו', וכוונתו לעריסה של עוג מלך הבשן שבה היה משתבח, ככתוב בסוף סדר "דברים", הנה ערשו ערש ברזל וכו'. ובתרגום יונתן הנה ערשו ערש ברזל בארכיון ברבת עמון, וכונתו בזה שכל העולם יבוא ויראה את עריסת הברזל של עוג כבר בהיותו תינוק.

ולא נדנדה כלומר נתערערה ונתקעקעה עריסתו אלא בבית אברהם, שאז נאמר לו לעיני כולם שיימסר בידי משה, מצאצאי יצחק.

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. (כא,ח')

פירש רש"י: מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק. דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה כמו (ש''ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' :

ולפי לשונות אלו תימה כיצד נקרא יצחק בשם זה שיש בו ג' לשונות של עבירות, ועוד הוסיף הרמבן שגם לשון ליגלוג יש בזה.

ולעומקו של מקרא יש לומר שהשם יצחק קרוי על שם העתיד. יצחק. ולכן הוא תיקון לכל עבירות שבעולם. כי בעלי העבירות לא יחשבו על העתיד כי כל חפצם למלאות מבוקשם בהווה. ועוד שמצחק הוא לא רק לשון הווה אלא גם לשון חזק ובנין כבד [פיעל], אשר משבר כל כוונה טובה שיש בשרש הזה. ואילו יצחק בנוסף ללשון עתיד הוא גם בנין קל שתפקידו לְבַשֵׂם את העולם בשחוק וחדוה של קדושה. והוא ניתן דווקא למי שעתיד להיות נושא עול הגבורה בעולם, וכן מרמז השם יצחק בבנין קל עתיד, שבנקל יוכל לגבור על ידי שמחה בעבודת ה', על כל הדינים והרעות שיש בעולם.

עַל אֹודֹת בְּנֹו

וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אֹודֹת בְּנֹו (כא,יא')

ויש לעיין מי הוא בנו האמור בפסוק. על דרך הפשט פירש רש''י שבנו האמור כאן הוא ישמעאל. ובדמשק אליעזר כתב שהכוונה לבנו של ישמעאל. כי ישמעאל ראה בבית אברהם דרך השם ותמיד יוכל לחזור בתשובה. אבל בנו מה יהא עליו.

ולעומקו של מקרא יש לומר שכוונתו בכך גם ליצחק. שהיה רע בעיני אברהם מה ששמע שניסה ישמעאל לפגוע ביצחק עולה תמימה.

ופשט המלה אֹודֹת, פירש ר''א אבן עזרא כמו עַל דְּבַר. ואם כן יש ליתן טעם מדוע נקט הפסוק ואמר אֹודֹת, ומה בא להשמיע לנו בזה. וכן מדוע לעתים יאמר הכתוב אֹודֹת כאשר ו' ראשונה מלא ו' אחרונה חסר, ומדוע לעתים יאמר הכתוב אֹדֹות כאשר ו' ראשונה חסר ו' אחרונה מלא.

ולעומקו של מקרא, נראה לומר ההסבר בזה:

כאשר המילה באה עם ו' בתחילה ולא בסוף כגון: אֹודֹת, הכוונה שיש כאן ענין של הודאה ושבח על חלק הטוב. והוא מלשון אודה י-ה.

וכל מקום שהמילה אֹדֹות באה עם ו' חסר בתחילה ורק עם ו' מלא בסוף המילה, יש כאן חסרון בהודאה ושבח. והוא מלשון דוי וצער. כמו אשה דוה. ככתוב נדת דותה. וזה יורה ע"י האות "ו" בסוף המילה אֹדֹות.

וכן בענינינו, נאמר וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אֹודֹת בְּנֹו. אע''פ שנאמר וַיֵּרַע בעיני אברהם, נתן שבח והודיה לה' אשר מנחהו בדרך אמת. ועוד שנתן שבח והודיה לה' על שלא הספיק ישמעאל לקלקל את יצחק. לכן נאמר בלשון שבח עם ו' בתחילה: עַל אֹודֹת בְּנֹו.

הרחבה בעניין אֹודֹת אֹדֹות

בשימת לב במסורה נמצאו שלש פעמים אֹודֹת [עם ו' בתחילה] ושבע פעמים אֹדֹות [עם ו' בסוף]. וכאמור לעומקו של מקרא, ההסבר בזה כאשר המילה באה עם ו' בתחילה ולא בסוף כגון: אֹודֹת, הכוונה שיש כאן ענין של הודאה ושבח על חלק הטוב. והוא מלשון אודה י-ה.

וכל מקום שהמילה אֹדֹות באה עם ו' חסר בתחילה ורק עם ו' מלא בסוף המילה, יש כאן חסרון בהודאה ושבח. והוא מלשון דוי וצער. כמו אשה דוה. ככתוב נדת דותה. וזה יורה ע"י האות "ו" בסוף המילה אֹדֹות.

הג' אֹודֹת [עם ו' בתחילה] הם:
א. עַל אֹודֹת בְּנֹו [בראשית כא,יא']
ב. עַל אֹודֹת יִּשְׂרָאֵל [שמות יח,ח']
ג. אַל-אֹודֹת הָרָעָה [שמואל (ב) יג, טז']

ובכל השלשה ניתנה הודי'ה על החלק הטוב. ויבוארו אחת לאחת:

א. עַל אֹודֹת בְּנֹו [בראשית כא,יא'] כנ''ל נתן אברהם שבח והודיה לה' על שלא הספיק ישמעאל לקלקל את יצחק.

ב. עַל אֹודֹת יִּשְׂרָאֵל [שמות יח,ח'] וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַ֚ל אֹודֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהֹוָֽ'ה. שעם כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ, הודה משה להקב''ה על החלק הטוב וכפי שמסיים הפסוק וַיַּצִּלֵ֖ם יְהֹוָֽ'ה.

ג. אַל-אֹודֹת הָרָעָה [שמואל (ב) יג, טז'] בענין אמנון ותמר: וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אֹודֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָּהּ. ומה היא הרעה, שישלחנה. לכן כתוב אַל-אֹודֹת באלף, כאומרה: אל תשלחני מלפניך, ואל נא תמנע ממני מלהודות על אשר לקחתני.

ומה היא ההודי'ה בזה, כי היתה בת יפת תאר ולא היתה שיכת למלכות, גם לא נחשבה לאחות אמנון וגם לא לאחות אבשלום. ועל ידי הליקוחין של אמנון, היא יכולה להודות שנכנסה למשפחת המלוכה. רק אמרה אל תעשה הנבלה הזאת בישראל לעשות בי ליקוחין שלא כדת וכדין ובזה לשלחני מלפניך. וזה שאמרה אַל-אֹודֹת שלא תמנע ממני מלהודות על הטובה אשר עשית עמדי. ומבואר איפוא, שגם הוא מלשון אודה י-ה.

עד כאן ג' אודת של שבח.

ועוד מצינו במסורה ז' אֹדֹות [עם ו' בסוף] המורים על חסרון מה בצד ההודי'ה והם:
א. עַל-אֹדֹות בְּאֵר הַמַּיִם [בראשית כא כה']
ב. עַל-אֹדֹות הַבְּאֵר [בראשית כו לב']
ג. עַל-אֹדֹות הָאִשָּׁה [במדבר יב א']
ד. עַל אֹדֹות הָאֶשְׁכּוֹל [במדבר יג כד']
ה. עַל אֹדֹותַי וְעַל אֹדֹותֶיךָ [יהושע יד, ו-יג]
ו. עַל אֹדֹות מִדְיָן [שופטים ו,ז']
ז. עַל כָּל אֹדֹות אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל [ירמיהו ג,ח']

ויבוארו אחת לאחת:

א. וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת-אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-אֹדֹות֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶּֽלֶךְ [בראשית כא כה'] כמבואר בפרשתנו וירא, שבבואו להודות על הברית שעומדים לכרות ביניהם, בחר אברהם להחסיר משמחת הברית כביכול על ידי תוכחתו לאבימלך.

ב. וַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל-אֹדֹ֥ות הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ לּ֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם: [בראשית כו לב']
ומבואר שם [פרשת תולדות] בלעומקו של מקרא כי משהגיעו לבאר שבע חפרו את הבאר ומיד מצאו מים, כי היתה הברכה עם יצחק. אך לא הספיקו לומר ליצחק שמצאו מים, עד אשר הגיעה הכבודה של אבימלך ואנשיו, ועתה הֶחֱשׁוּ מלספר, שהמתינו לראות מה ירצה אבימלך. ולאחר שראו כי באו לכרות עמו ברית על אשר הפסיקה אצלם הברכה, וברכו את יצחק באמרם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ השם, המתינו עד שיחזרו כבודת אבימלך למקומם, שלא יאמרו שמברכתם שאמרו לו אתה עתה ברוך השם התמלאה הבאר מים. לכן רק אחרי שהלכו לדרכם הגידו ליצחק על אֹדֹות הבאר אשר חפרו והודו ושבחו ואמרו לו מצאנו מים. אלא שההודי'ה היתה באיחור כנ''ל, לכן נכתב בה אֹדֹות, להורות על החיסרון בהודאה, שלא הודו מיד אלא לאחר זמן.

ג. וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֜ם וְאַֽהֲרֹ֗ן בְּמֹשֶׁה֙ עַל-אֹדֹ֛ות הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי-אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: [במדבר יב א']
פירש רש''י [בשם הספרי ותנחומא]: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה וגו', וּמַה מִרְיָם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ, כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, קַל וָחֹמֶר לַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. עַל אֹדֹות הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי. כּוּשִׁית [עם ו'] בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה. עכ''ל.
ועל פי פירושו יובן מדוע נאמר עַל אֹדֹות הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֹדֹות עם ו' בסופה של המלה. שמרים לא רק שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לגנותו של משה וְלִגְנוּתָהּ של צפורה אשתו, אלא אף הודתה ונתנה שבח והודיה על יפיה של צפורה. באומרה הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁ֖ית וגו', אלא משום שהיה זה מלווה בגנותו של משה, לא נאמר בזה עַל אֹודֹת עם ו' בתחילתה של המלה, אלא עַל אֹדֹות. עם ו' בסופה של המלה, המורה על חיסרון בהודיה.

ד. לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכָּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל [במדבר יג כד']
ושם מבואר כי אמנם כרתו אשכול ענבים כדי להראות שבח הארץ של וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָֽיִם, אך בשבח זה היה חיסרון בצידו, כפי שאמרו וְזֶה-פִּרְיָֽהּ: אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם (יג, כז'כח'). וכאומרם כל שבח ארץ ישראל ופירותיה אינו בערך והוא כאפס לעומת חוזקו של העם היושב בה. ומשום שהחסירו בשבח הארץ ופירותיה, נאמר בפסוק עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכָּ֔וֹל כשהאות ו' בסוף התיבה ומורה על דוי וחיסרון שבח ובהודי'ה.

ה. וכן מצינו בדברי כָלֵב ליהושע אחרי כניסתם לארץ: [יהושע יד, ו'-יג'] וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי [ליהושע] אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָ'ה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדֹותַי וְעַל אֹדֹותֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: הזכירו בזה שהיו שניהם מן התרים את הארץ, וה' הבטיחו ליתן לו את חברון: [במדבר יד,כד'] וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֣וּחַ אַחֶ֤רֶת עִמּוֹ֙ וַיְמַלֵּ֣א אַֽחֲרָ֔י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה. ופירש רש''י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה – חֶבְרוֹן תִּנָּתֵן לוֹ. וכן הזכירו כי משה נשבע לו על הדבר הזה.
ופירש מצודת דוד, לפי שבא לשאול את חברון, חשש פן ישיב יהושע לאמר הלא זקנת ותש כחך, ואיך תכבוש את חברון, לזה אמר: [י-יג] וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עַתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָ'ה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְהוָ'ה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָ'ה: וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:
ומעתה נתבאר הדבר מדוע אמר כלב ליהושע עַל אֹדֹותַי וְעַל אֹדֹותֶיךָ, [עם ו' בסוף התיבות] שיש בזה הודי'ה גדולה לה' אך עם צד של חיסרון. כי נמצא החיסרון כפול. מצד כָלֵב שהיה צריך לבקש על נפשו בדבר שהבטיחו ה' ונשבע לו משה רבינו. ומצד יהושע שנסתפק אם יכול לכבוש את חברון בימי זקנותו, ולא נתן לו מיד את חברון, עד שנזקק כָלֵב לבקש על הדבר. והיינו שאמר לו עַל אֹדֹותַי וְעַל אֹדֹותֶיךָ.

ו. וכן בימי גדעון, [שופטים ו,ז'] וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָ'ה עַל אֹדֹות מִדְיָן.
ויש ליתן את הדעת מה חיסרון היה בזעקת בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', שנאמר בה אֹדֹות מִדְיָן בדרך של דוי וחיסרון, ולא נאמר בהם אֹודֹת בדרך של שבח כעין אודה י-ה. והרי שבח גדול הוא לבני ישראל לזעוק אל ה'. והגם שזעקתם עמדה להם לטובה ונשלח אליהם גדעון להושיעם.
אלא כדרך שפירש רש''י [על פי מדרש תהלים יח,ו'] בתחילת הפרק: וַיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע עד כאן נאמר 'ויוסיפו', שהיה נצבר חטא על חטא, אבל בשירה זו [שירת דבורה] נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילין לחטוא. עכ''ל.
כלומר שעד עתה התקיים בהם הפסוק בסוף שירת דבורה [פרק ה פסוק לא] כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָ'ה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. ומשעה שהחלו לחטוא הביא עליהם הקב''ה את מדין. ובטרם זעקו אל ה' היה עליהם תחילה להודות על העבר. והם לא עשו כן, אלא זעקו על העתיד מבלי להודות על העבר של ארבעים שנה אשר שקטה הארץ.
ואשר על כן נאמר בהם אֹדֹות, עם ו' בסוף התיבה שיש בזה מן החיסרון של הודי'ה על העבר כראוי.

ז. וכן בנבואת ירמיהו [ג,ח'] וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדֹות אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וגו'.
ומפרש המלבי''ם: מה ששלחתיה היה מסיבת שנאפה, וכו' כי סיבת השילוחין היה בעבור שנאפה. עכ''ל.
ויש לומר כי כוונתו בזה ששילחה הקב''ה מעל פניו לא משום שמאס בה ח''ו, אלא כעונש על שסטתה מן הדרך. וזה כדרך האב שמייסר את בתו כדי שתשוב אליו מאהבה. והיתה צריכה ליתן שבח והודיה לה' על כך. ולא רק שלא עשתה כן, אלא עוד לימדה את יהודה אחותה לבגוד גם היא בדרך ה'.
ואשר על כן נאמר בה אֹדֹות [עם ו' בסוף התיבה] להורות על חיסרון שלא הודתה על אהבת הקב''ה אליה גם בעת משובתה. שאם היתה עושה כן, לא היתה יהודה לומדת ממנה, אלא דביקה אף היא באהבת ה' ית'.
וזה שפירש רש''י על הפסוק [ירמיהו ג, יא'] וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נקתה ופטרה עצמה מן הדין שלא היה לה ממי ללמוד. ומפרש מצודת דוד צדקה נפשי וכו'. ר''ל עם כי ישראל חטא ראשונה הנה יהודה הכבידה כ''כ בפשעה עד שלמולה נחשבת ישראל לצדקת :
ואשר על כן היה לה להודות להקב''ה גם על כך, שעדיין נחשבת צדיקה לעומת יהודה, ומשלא עשתה כן, היה בזה חיסרון גדול, ולכן נאמר בה עַל כָּל אֹדֹות אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל.
ולעומקו של מקרא יש לומר שעל כן נקראת מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל, על שם [ירמיהו לא,כא'] הַבַּ֖ת הַשֹּֽׁובֵבָ֑ה וכאומרו: שובי הַבַּ֖ת הַשֹּֽׁובֵבָ֑ה, ותני תודה לבוראך המצפה לשובך. ובהאריך הזמן ולא אמרה אודה י-ה, קראה הכתוב בלשון דוי עַל כָּל אֹדֹות אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל.

ועל דרך המוסר והאמונה יֵאָמֵר, שהאות ו' בתחילה, תּוֹרֶה על קשר וחיבור עם הקב''ה, להיות מחובר וקשור להקב''ה מיד על כל הטובה אשר משפיע על ברואיו, וכשהיא בסוף המילה יורה על חסרון בעניין ההתחברות וההתקשרות לאלתר.
ויסוד ההודאה והשבח והתודה להודות מיד ללא חיסרון, ואשר על כן קרבן תודה נאכל ליום ולילה אחד בלבד, שלא תידחה התודה ויהיה בזה חיסרון, אלא תתקיים מיד.
ועל דרך הצח יֵאָמֵר כדברי דוד המלך ע''ה, [תהלים קיח,יט'] פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֝֗ם אֹודֶ֥ה יָּֽהּ׃ שֶׁכָּל המקדים להודות נפתחים לו שערי צדק לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

ועל דרך הסוד, הג' אֹודֹת, ושבע האֹדֹות יחד הן כנגד עשר ספירות הקדושות של השתלשלות ההוי'ה ושבהן הקב''ה מנהיג את עולמו. כשהמלה אודות תורה על יחס של שאיפה מטרה ותכלית לקראת, וג' האֹודֹת, הן כנגד כתר חכמה ובינה, [וכן כנגד חכמה בינה ודעת] השואפות להשתלשל כלפי מטה אל מדת המלכות, וז' האֹדֹות הן כנגד שבע הספירות השואפות כלפי מעלה, ונקראות זעיר אנפין, שיש בהן חיסרון האור העליון ושואפות לגלותו גם בדרגות הנמוכות ביותר, והאות ו' שבהן היא כנגד ו' היסוד ו- ו' והתפארת המתחברות זו כנגד זו, הו' שבאֹדֹות עם הו' שבאֹודֹת, כשהאות א' היא כנגד אצילות וכתר עליון המחוברים עם חכמה עילאה, והאות ת' שבאדות היא כנגד המלכות שבתחתיות ארץ, והאות ד' שבתווך היא כנגד ד' שבאדנות, וכנגד ד' אותיות הוי'ה שדרכן משתלשלות ספירות ההשגחה האלקית, לקשר ולחבר כל העולמות. ועיקר העבודה בעולם המעשה היא לקרב את הו' הרחוקה שביסוד, אל הו' הקרובה שבאצילות, להיות המשכן אחד. משכן הנשמה שבאדם עם משכן השכינה הק' בעליונים, לגלות את השיר והשבח לחי העולמים. והיא הנקראת בפי חז''ל [סוכה נא:] אַדְוָותָא דְיַמָּא פירוש גלי הים, הם כתלי בית המקדש הנראים כגלי הים, יתגלה ויבנה בב''א.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (כא,יא')

שְׁמַע בְּקֹלָהּ. ברש"י: בקול רוח הקדש שבה. ולכן נכתב קֹלָּה חסר וו. לומר שאין זה קולה אלא קול רוח הקדש אשר בה. ועוד שלא אמר בקול שרה אלא בקֹלה. כאילו כתוב בקול ה'. לכן אמרה גרש. [ולא שְׁלַח וכו']. ששרש נבואתה הוא ברגש. וזו היא מידתה ועבודתה דרך הרגש האלקי. ואברהם דרך השכל וההתבוננות. לכן באברהם נאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם. בעיני השכל וההתבוננות. ועל זה נאמר שמע בקלה. ששכלך השמעי, ישמע בקול נבואתה הרגשי.

וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת (כא,טז')

שכל מציאותם של הגר וישמעאל היו בכח הזרוע. לכן הכל היה נמדד אצלם על פי אמות מידה של קשת וחץ. וגם לשונה של הגר נשלחה אל שרה כחץ, ותקל גבירתה בעיניה. וכן העידה עליה התורה שישבה כמטחוי קשת. כמו שהיתה רגילה להטיח דברים כלפי שרה. וגם לשונו של ישמעאל נשלח כחץ בויכוח עם יצחק על הירושה וגם נסיונו להתגבר על יצחק היה ע"י החץ.

ולעומתו יצחק, חיציו מכוונים בתפילה. ויצא יצחק לשוח בשדה. ולכן אותיות יצחק יש בהן צח שהוא היפוך מ-חץ. שתפילתו צחה עולה כחץ. וכן ק של שמו מעיד על קשתו שהיא התפילה, שהיא לשם שמים., וממנו למד בנו יעקב לומר בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּֽי (בראשית מח,כב') וכהתרגום: בצלותי ובבעותי. בתפילתי ובקשתי.

וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם-תִּשְׁקֹ֕ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר-עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ: (כא,כג')

נראה לומר סמיכות הפרשיות, שראה אבימלך כי שלח אברהם את הגר ואת בנה, והיא היתה בת פרעה אשר נתן לו לשפחה, וישלחה יען כי לא נשבע לפרעה לשמרה בביתו. לכן בא לבקשו להישבע לו אִם-תִּשְׁקֹ֕ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י.

ויש לשאול מדוע אכן הסכים אברהם להישבע לו. וי''ל, כפי שאמר אבימלך כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר-עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ. ואברהם לא יפנה עורף לחסד, כי זו היא מידתו. ועולם חסד יבנה. וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ: מיד מה כתיב ביה, (פסוק כה') וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת-אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-אֹדֹות֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ וגו'.

כאן לימד אברהם לימוד גדול בתורת החסד. שמידת החסד אין פירושה להיות כנוע וכעלה נידף. אלא גם התוכחה להעמיד הדברים על אמיתותם היא גם ממידת החסד של העולם.
ועוד, לאחר שבועתו מה הוא אומר, כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת-הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת. שגם זה ממידת החסד לעמוד על המגיע לו. שמידת החסד אין פירושה לוותר על המגיע לו. שעולם חסד יבנה, הרי הוא מתפרש לשני הכיוונים. אחד שהעולם נברא על חסד. והשני שעולם בנוי הרי הוא כלי לקבל את החסד.

ולעומקו של מקרא יש לומר כי הנהגה זו למד אברהם מהקב''ה, כדלעיל, כאשר בא לאמת הבשורה המשמחת על פקידת שרה, ובאותה העת הוכיח את שרה על שצחקה. שהתוכחה מסירה ההקפדה ונותנת מקום להכיל את הברית והחסד שעושה עמנו הבורא יתברך.

ועוד נרמזו אִלֵין מִלַיָא בהבדל בין לְבַדְּהֵן הנאמר באברהם, ובין לְבַדֶּנָה הנאמר באבימלך. כמובא לקמן.

ביאור ההבדל בין לְבַדְּהֵן - לְבַדֶּנָה

וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת-שֶׁ֥בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן. {כט} וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה

לעומקו של מקרא יתבארו הדברים על דרך הדרש: באברהם נאמר לבדהן, ובאבימלך נאמר לבדנה, כנ''ל. וההסבר בזה הוא ששבועה לחוד ועשיית דין לחוד. שהרי הֵן היא מילת שבועה ולכן באברהם נאמר לְבַדְּהֵן. וכאומרו: לבד-הן. ולְבַדֶּנָה תורה על דין, לפי צלצול הלשון.
לכן אברהם שכולו חסד, לא ימנע עצמו מן השבועה. וגם לא ימנע עצמו מן התוכחה. שתורת חסד על לשונה כוללת עשיית צדק ותוכחה על הנגזלים. ואצל אבימלך שקיבל על עצמו את הדין של התוכחה, נאמר לְבַדֶּנָה. וכאומרו: לב-דנה. שדנה יורה על הדין. והוא אחד מע"ב השמות הק' שיוצאים מן הפסוקים ויסע ויבא ויט, והוא: דנה. (לפי שיטה שלישית של פסוק אחד ביושר ושנים בהיפוך, כמבואר בלעומקו של מקרא בפרשת בשלח).

וכידוע מהאוהב ישראל מאפטא, שכל ע''ב שמות הם שמות של חסד ורחמים ואע''פ כן יש שהם ממונים על עשיית הדין וזה מחסדיו של מקום. וכגון מה שנאמר בקריעת ים סוף (שמות טו,ח') וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ-נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים. כמו הנד הזה שהיה חסד לישראל ודין למצרים להטביעם במים. ובדרך ישר דנה הוא חסד, ובדרך היפוך: דנה הוא הנד. שמידת החסד ושמו דנה, התהפכה למצרים להיות מידת הדין ושמה הנד. לכן באבימלך נאמר לְבַדֶּנָה והן כשתי מלים לב-דנה, כי לב מלכים ושרים ביד ה' לדונם, לחסד או לשבט. ובאברהם נאמר לְבַדְּהֵן. והן כשתי מלים הן-לבד, שנשבע להיות נפרד מן הגויים, ולכן נקרא אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני.

ועוד יש לומר בכוונת אברהם באומרו לְבַדְּהֵן, לומר לאבימלך: אין בשבועתנו כדי לחבר בינינו, אלא אדרבה יש בה כדי להפריד בינינו, כנאמר בפרשת בלק (כג,ט') הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב. וזה כוונת אומרו לְבַדְּהֵן.
ובשימת לב, נאמר כאן הֶן-עָם֙, ונאמר בדור הפלגה הֵן עַם, בדור הפלגה נאמר הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וגו', שעל ידי אחדותם גרמו לחילול שמו ית' שנאמר וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת, ובעם ישראל יבוא התיקון לקדש שם שמים על ידי פירודם מן הגויים, שנאמר הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב. וזה כוונת אברהם באומרו לְבַדְּהֵן.

עַל-כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם (כא,לא')

ויש ליתן טעם כיצד באר שבע יורה על שבועת שניהם.

ועל דרך הרמז והצח י"ל כי שניהם רמוזים במילה באר. אברהם. אבימלך.

ועוד בענין אבימלך ופיכל שר צבאו

על דרך הרמז יש לומר שאבימלך ופיכל שר צבאו הם כינויים לקב"ה ולבית דינו. והיא התחדשות הברית בין אברהם ובורא עולם. אבי-מלך ירמוז לאבינו מלכנו, ופיכל שר צבאו ירמוז על בית דינו שחותכים את הדין בפיהם. פי-כל.

וכאומרו ש השבועה היא לא חד צדדית, אלא כאן כביכול נשבע הקב"ה לאברהם אם תשקר לי ולנכדי ולניני. והשבועה היתה בפי כל בית דינו של הקב"ה. לקיים את הברית בין הקב"ה ואברהם לכל הדורות.

וכשם שהוכיח אברהם, כן יוכיח הקב"ה אם יעברו הדורות על המצוות. ואע''פ כן הברית תשאר.

וזה שאמרו בתוספות מסכת שבת נה. אומר רבינו תם [אפילו אם] זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (יקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב עי"ש.

ועוד יש להוסיף בענין זה שזה מה שאמר הכתוב וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֕רְתָּה בָּֽהּ. מאי אֲשֶׁר-גַּ֕רְתָּה בָּֽהּ, אשר גררת את ה' בה. שכל מקום שהיה הולך שכינה עמו ככתוב ויעתק משם ההרה. שהעתיק שכינה עמו, כנ''ל. לכן נכתב גרתה עם "ה". וזה יסוד החסד ויסוד השבועה ויסוד הברית בין אברהם והשכינה.

וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּקְרָא-שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה' אֵ֥ל עוֹלָֽם. (כא,לג')

ויטע אשל בבאר שבע אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק. ברש"י: ונטע בו. לְהַנּוֹת עוברים ושבים.

ויש ליתן טעם מה שרש מחלוקתם. הרי סוף כל דבר תכלית שניהם שיאכלו פירות ולפי רש"י שיהנו, ויתנו הודאה על הנאתם. בין אם זה פרדס שבו גדלים הפירות ובין אם זה פונדק או אכסניה ששם מגישים את הפירות.

וי"ל דחלקו בדרך עבודת ה'. האם דרך השכל או דרך הרגש. איזו דרך תצלח.

למאן דאמר פונדק או אכסניה, כשמגישים את הפירות עדיין אין כאן התפעלות מספקת, כי צריך להסביר לאדם האוכל כיצד גדלו פירות אלו עד שהגישום לפונדק. וזו היא עבודה דרך השכל.

ולמאן דאמר פרדס, עומד האדם בפרדס ומתפעל מריבוי העצים ומריבוי המינים, כל אחד בדרך גידולו וכל אחד בצבעו ובטעמו והתפעלות זו היא דרך הרגש. ואלו ואלו מתקרבים ומתפעלים ומודים לבורא. כל אחד לפי דרכו.

ובשימת לב, זה היה החילוק בעבודת ה' בין אברהם ושרה, וכנ''ל בפרק כב, פסוק יא'.

ובמדרש רבה מובא המדרש בשינוי נוסח. ויטע אשל בבאר שבע וגו' (כא, לג), רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר אשל פרדס, שאל מה תשאל, תאנים וענבים ורמונים. רבי נחמיה אמר אשל פונדק, שאל מה תשאל, עגולא [פת], קופר [בשר], חמר [יין], ביעין [ביצים]. רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אשל סנהדרין, היך מה דאת אמר (שמואל א כב, ו): ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה.

על דעתיה דרבי נחמיה דאמר אשל פונדק, אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו, והן אמרין מה נימור, ואמר להון, ברוך אל עולם שאכלנו משלו, הדא הוא דכתיב (בראשית כא, לג): ויקרא שם בשם ה' אל עולם.

עד כאן המדרש. ותימה, מדוע לא המשיך המדרש, על דעתיה דר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, שאמר אשל סנהדרין, וכאילו נפסק באמצע.

ולעומקו של מקרא יש לומר שהיה לו להמשיך כך: על דעתיה דר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, שאמר אשל סנהדרין, אברהם היה מקבל את העוברים ושבים ומשהיו מתנים לו צרותיהם היה אומר להם תעשו כך ותעשו כך. כהוראת הסנהדרין. וכשהיו שואלים אותו מנין לך כל החכמה הזאת היה אומר להם ברוך אל עולם שנתן מחכמתו לבשר ודם. והיו יושבים אצלו ומקרבן לתורה ומגיירן. וגם בדרך הלימוד היה מלמדם מי דרך שכלו מי דרך רגשותיו. שאלו ואלו דברי אלקים חיים.

רמזי העקידה

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי (כב,א')

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה. יש אַחַר֙ שלאחר זמן. אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה שנאמרו באהל "והנה בן לשרה אשתך", מבשרו הכתוב שבאותו בן יהיה כדי לנסות את האב בעקידת בנו על המזבח. זה שאמר המלאך שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה. שָׁ֣וֹב בזמן הלידה, אָשׁ֤וּב בזמן העקידה.

וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתָּךְ. (יח,י')

יש לשאול מדוע יזכיר המלאך את שרה ולא גם את אברהם.

וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתָּךְ הן אותיות והנה בן לשר האש תך. תך הוא שם רחמים, באתבש א-ל. רחום וחנון. ושר האש הוא גבריאל, שבו נתלבשה נשמת יצחק שהוא מצד הגבורה. מבטיחו המלאך כי ישוב בזמן העקידה לומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" ורמז בזה באמרו כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה. כעת הזאת שבה יעקד יצחק, חַיֹה יִחְיֶה ולא ימות לכן נאמר כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה.

ובדרך הרמז והסוד, יש לומר כי הבנים מסטרא דדכורא הולכים אחר האם, והנקבות מסטרא דנוקבא הולכות אחר האב, וכידוע מזוהר הק' שעד מעשה העקידה היה יצחק מסטרא דנוקבא שלא היה בו כח נפש ההולדה, וע"י מעשה העקידה נכנס בו נפש המולידה מסטרא דדכורא שמעתה יוכל להוליד. וגם זה יהיה תלוי בתפילה. וזה סוד האיל שנשלח תחתיו, שאיל נקרא דוכרא.

וְהִנֵּה-בֵן. והנה בעת העקידה יהפוך הבן מסטרא דנוקבא לסטרא דדוכרא. לשרה אשתך, לטובתה ובשבילה, כי בעקידה פרחה נשמתה, והוא הבן אשר מַעֲלֶה את נשמת אמו על ידי מסירות נפשו.

נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו (יח,י')

וְה֥וּא אַחֲרָֽיו. רמז הוא לאיל שיופיע אחרי העקידה שנאמר בו והנה איל אַחַר נאחז בסבך בקרניו. הוא האיל שנברא בין השמשות של מעשה בראשית והמתין עד עתה להתגלות. והנה זמן התגלותו, ל"ח שנה אחרי דברי המלאך. והוא רמוז במילה אַחֲרָֽיו, שכן ר' בגימטריה קטנה עשרים, ועוד י' ועוד ח' יחד ל"ח. נותרו אותיות א"ו, ר"ת וְהִנֵּה-אַ֕יִל. (כב,יג')

וְהִנֵּה-אַ֕יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו (כב,יג')

נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ. שמתוך הסבך הוא עולה לעולה, וּמְפַשֵּט את סְבַךְ החיים. והוא רמז לידו אוחזת בעקב אחיו. שהעקב של עשו הוא סבך החיים. ובאומרו וידו אוחזת הוא מְפַשֵּט את סְבַךְ החיים. וכן באומרו והנה איל, הוא מְפַשֵּט את סְבַךְ החיים של העקידה. ואשר על כן והנה איל הם ר"ת של וידו אוחזת, וכן תמצא שהמילה איל היא נוטריקון של: אוחז יעקב לעשו. ולכן גם בו נאמר ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו.

וזה שנאמר בלשון נפעל, נֶאֱחַ֥ז, שמן השמים מאחיזים אותו בסבך. והוא מלשון ואתה תחזה. שהאיל היה נראה כעולה לעולה מתוך הסבך. שאדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. וזה שאמר הכתוב פעמיים יראה. ה' יִרְאֶה, בהר ה' יֵרָאֶה. מה שנראה לאדם סבך נראה לה' עולה תמימה. ומתוך הסבך נראים קרניו שהם מלשון חוזק וישועה והוא קרן השופר המעיד על הגאולה העתידה לבניו של העקוד.

ועל דרך הצח, בַּסְּבַ֖ךְ בַּסְּבַ֖"ךְ הוא פ"ד בגימטריה ומרמז על פדיון הבן. שיצחק הוא הבן שנפדה ע"י האיל. הוא הבן שבעקידתו יִפָּדֶה בכל דור ודור, לכל בניו הנעקדים.

ועוד על דרך הצח, בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו בצירוף האותיות זו לזו יתקבל בסבךב קרניו. בסבךב בגימטרי'ה הוא שם א-להים, וגימ' הטבע. נאח"ז הוא גימ' א-ד-נ-י, עם הכולל. והם שני שמות של דין. קרני''ו בגימטרי'ה שלש מאות ששים וחמשה ימות השנה עם הכולל.

לומר לך, שמידת הדין והטבע נראים אמנם כסבך, אך בשימת לב קרניו שבהם הוא נאחז בסבך, מהם עתיד הקב''ה ליקח לתקוע בשופר גדול, לְפַשֵט כל העקמומיות שבסבך החיים.

נאמר וְהִנֵּה-אַ֕יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו, ונאמר אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י (כב, ח') אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ ר''ת איל, ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר סרסהו ודורשהו: בני שהוא השה לעולה בסבך החיים, נאחז בקרני האיל, להעלותו להיות עקוד תחתיו.

הם קרני החסד והרחמים שבהם יִתָקַע בשופר גדול להעלות את כל העולם אל שרש ההוי"ה, ולגאולה שלימה בב''א.

וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּנִּי בְנִ֑י (כב,ז')

הִנֶּנִּי בְנִ֑י. באוהב ישראל מאפטא. אמר יצחק, אבי, הרי אתה עמוד החסד, כיצד יכול עמוד החסד לשחוט את בנו. אמר לו אברהם הנני - בני. עכשיו הנני במידת בני. במידת הגבורה. לעשות רצון אבינו שבשמים.

שהאב והבן התאחדו יחדיו ואין הפרש ביניהם. החסד הוא גבורה והגבורה היא החסד, הנני בני.

וכן מובא בשל"ה הק' ...על דרך הנני בני, שלפעמים החסד לצד הגבורה והגבורה לצד החסד, שהאש כלול במים והמים כלולים מאש.

וכן מובא בזוהר הק' פרשת וירא: וַיֹאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹאמֶר אָבִי. הֲרֵי פֵרְשׁוּהָ. אֲבָל מָה הַטַעַם לֹא הֵשִׁיב לוֹ {דבר} מִיָד? אֶלָא מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִסְתַלֵק מֵרַחֲמִים שֶׁל אָב עַל בֵּן, וְלָכֵן כָּתוּב הִנֶּנִּי בְנִי, הִנֶּנִּי שֶׁהִסְתַלְקוּ הָרַחֲמִים וְהִתְהַפֵּךְ לְדִין.

על פי דברים אלו, ימשיך יצחק לומר לאביו, אם כן אני עכשיו במידת החסד, הריני נותן את עצמי כשה לעולה. שנאמר: (כב,ז') הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה, ואי"ה ר"ת ואני יצחק השה לעלה.

אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י (כב,ח')

בשימת לב ועל דרך הסוד, חבוי בפסוק זה שם ה' השולט בחדש חשון, והה''י, היוצא מן הפסוק ודבש היום הזה יהו''ה (דברים כז,ט').

והוא חבוי בפסוק בסופי תיבות של לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י. וירמוז על ספירת הגבורה של יצחק, שכן חשון הוא חדש הגשמים חדש הגבורות [גבורות הגשמים], ועל דרך הרמז ירמוז למדרש רבה (תולדות פרשה סה), ומובא ברש''י (כז,א') שזלגו עיני המלאכים דמעות כגשמי ברכה שמתפללים לירידתם החל מז' מרחשון. וכאמור הוא השם הקדוש השולט בחדש חשון, היוצא מן הפסוק ודבש היום הזה י-ה-ו-ה, להורות שמתמתקים הדינים והגבורות ברחמים.

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (כב,ז')

השתמש בשפת המלאכים השואלים אַיֵּה מקום כבודו. שהכין את עצמו לקראת העקידה והגיע לדרגת שלמעלה מן המלאכים. וזה שאמר המדרש שבכו המלאכים ומדמעותיהם כבדו עיניו. ומדוע בכו הרי לא החשיבו אנוש באמרם מה אנוש כי תזכרנו. אלא ראוהו מעל ומעבר לדרגתם.

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

חסד וגבורה נשקו. שהומתקו הדינים, ושולבו יחדיו חסד גבורה, דין ורחמים. וכן גֶּשֶׁם הוא מידת החסד ומנוקד בסגול סגול, שסגול הוא ניקוד של מידת החסד. ונקראים גבורות גשמים. שמשולבים יחד הגבורות והחסדים. וילכו שניהם יחדיו. החסד והגבורה יחדיו. יחדיו בגימ' כח. זה הכח של עם ישראל ממנו נולדה מידת האמת ליעקב.

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. (כב,יד')

ולעיל אמר אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה. (כב,ח'). שעל ידי העקידה הפך את מידת הדין למידת הרחמים.

ולעומקו של מקרא יֵּאָמֵר, שבתחילה נאמר וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם, ולבסוף נאמר ויקרא אליו מלאך י'ה'ו'ה שנית מן השמים. מאי שנית. שבראשונה האלקים ולבסוף הוי"ה. ועוד, מאי שנית, שֶׁשָּׁנָה עליו הכתוב רחמים מרובים, לו ולזרעו אחריו.

וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת-בִּנְךָ֥ אֶת-יְחִידְךָֽ מִמֶּנִּי.

ולא חשכת. ישמש כלשון מניעה, וכן לשון חשך ואפילה. וקרי ביה ולא הַחְשַׁכְתָּ את העולם כי אם הארת אותו באור יקרות. שאם לא היית עומד בנסיון, היה בעולם חשך ולא אור. ולא עוד אלא שהיה העולם חוזר לתהו ובהו וחשך על פני תהום. שנאמר את השמים ואת הארץ. וכאן נאמר את בנך את יחידך. ולכן ברכו מיד ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.

עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי (כב,יח)

כאן רמז לו על הקל קול יעקב. ועל תתן אמת ליעקב. כיצד: עֵ֕קֶב, ויו"ד של בקלי, הן אותיות יעקב. אשר ש מ ע ת בקלי הן אותיות אמת ליעקב. נשארו אותיות שרש. שהוא השרש לאמונת עם ישראל. עקב אשר שמעת בקלי, הקול קול יעקב, ותתן אמת ליעקב.

ועוד ירמוז באומרו עקב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ לאותיות אש רשע תם עקב. שאש של יעקב איש תם תשרוף את שרש עקב רשע, הוא העקב של עשו, ככתוב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ. בזכות עקב אשר שמעת בקלי.

או כלך לדרך זו, שאש אשר תצא מיעקב תשרוף ותכלה את עשו ועמלק. והן אותיות אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ הן אותיות אש רשע מת. והוא עשו שמת ברשעו על ידי שאש יעקב שורפתו.

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה

אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּ֠ה יָֽלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם-הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ: {כא} אֶת-ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת-בּוּז אָחִ֑יו וְאֶת-קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם: {כב} וְאֶת-כֶּ֣שֶׂד וְאֶת-חֲז֔וֹ וְאֶת-פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת-יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל: {כג} וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת-רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֕לֶּה יָֽלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם:

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה. ברש"י: כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה.

ובפרשת וישלח עה"פ ותמנע היתה פילגש פירש"י בדומה לכאן, ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי אלא מפני תמנע וגו'.

זה לעומת זה עשה אלקים. יחוסי הצדקת רבקה שממנה עם קדוש מול יחוסי תמנע הרשעה שממנה עמלק. ולא בכדי הושוו ביניהם. כי עשו אבי עמלק יצא מרבקה. ונדחה מעם קדוש כי כן יוחסה רבקה לעם קדוש. באה תמנע ונטלה את פסולתה של רבקה.

ולעומקו של מקרא יש לומר כי על כן נקראת תמנע, על שם שרבקה היתה מתפללת, (תהלים מ,יב') אַתָּה ה' לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי. וכפירוש רש''י שם: לֹא תִכְלָא - לֹא תִמְנַע רחמיך ממני, שאתייחס על יעקב בני, ושלא אתייחס על רִשְׁעוּת תִּמְנַע וְעֵשָׂו. לכן בכל מקום מוזכרת רבקה כאם יעקב ברישא. אֵם יעקב ועשו. וזה שנאמר בסיפא של הפסוק: חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי. חַסְדְּךָ היינו אברהם, וַאֲמִתְּךָ היינו יעקב שהוא מידת האמת, וזה שהתנבא מיכה (ז,כ') תִּתֵּ֥ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֵ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם.

ומסיימת פרשת וירא [וכן הוא סיום הקריאה של יום ב' דראש השנה] בילדיו של נחור גם מפילגשו: {כד} וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֥לֶד גַּם-הִיא֙ אֶת-טֶ֣בַח וְאֶת-גַּ֔חַם וְאֶת-תַּ֖חַשׁ וְאֶת-מַֽעֲכָֽה.

ויש ליתן טעם לחשיבות שנתנה התורה לסיום הפרשה וכן לסיום הקריאה של ראש השנה בשמות אלו של פילגשו של נחור ילדיה.

ומובא בשם החיד''א, רמז נאה לראש השנה הוא יום הדין: רְאוּמָ֑ה: ראו מה, כפי שאמרה לאה על ראובן בנה להבדילו מעשו הרשע: ראו מה בין בני לבין בן חמי, [שודאי יש לזכות את בני ביום הדין].
אֶת-טֶ֣בַח: [סתום פיהם של] טוענים בעלי חובות,
וְאֶת-גַּ֔חַם: גזור חיים [ולא] מות.
וְאֶת-תַּ֖חַשׁ: תִּקְעוּ חודש שופר.
וְאֶֽת-מַעֲכָֽה: מלך עַל כל הארץ.

וב"ספר הגור" (ספר קדום שהופיע לפני קרוב ל-500 שנה) כותב מַעֲכָֽה: מ'תנת ע'ניים כּ'ופה הָ'אף כגון מתן בסתר יכפה אף ש נתינת צדקה מבטלת "חרון-אף".

בספרי החסידות ובספרים הק' מובא הנוטריקון:
וְאֶֽת-מַעֲכָֽה:
וידוי אחרי תפילה
מגיע עַד כסא הכבוד
והוא לשבח התפילה

ויש גורסים:
וידוי אחרי תשובה
מגיע עַד כיסא הכבוד
והוא לשבח התשובה שמגעת עד כסא הכבוד

ולעומקו של מקרא יש לומר, שעניין הוידוי שמגיע עד כסא הכבוד כי שם חקוקה דמות יעקב שיצא מרבקה. וזה מכח תפילתה הנ"ל: אַתָּה ה' לֹא תִכְלָא - לֹא תִמְנַע רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי. וביעקב נאמר תִּתֵּ֥ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב. על כן וידוי היוצא מֵּעוּמְקָא דְּלִבָּא שהוא מדת האמת, מגיע עד מקום דמותו של יעקב בכסא הכבוד. כן יגיעו תפילות עם ישראל בכלל ובראש השנה בפרט, עד כסא הכבוד, ונזכה לגאולתנו ופדות נפשנו בב''א.

הפטרה לפרשת וירא

בביאור ההפטרה ושייכותה לפרשה

ההפטרה לפרשת וירא נקבעה על פי חז''ל כמבואר בפסיקתא בספר מלכים ב פרק ד, פס א-לז': {לז} וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא: [ויש נוהגים רק עד פס' כו {כו} עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:]

ובשימת לב, בהפטרה שני עניינים. העניין הראשון הוא גבי אִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים היא אלמנתו של הנביא עובדיה המבקשת על נפשה ונפש ילדיה לעזור להם כנגד הנושה הלוחץ אותם לשלם את חובם שחב לו אביהם בטרם מת. כאומרה וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים והנביא מושיען בדרך נס של אסוך השמן [ד, א - ז'], ליתן לה כל צרכה והותר.

והעניין השני הוא גבי האשה השונמית שהבטיחם הנביא שיוולד להם בן לעת זקנתם לאחר שהודיעו גיחזי: אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן - וַיֹּאמֶר [לה הנביא] לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.

ועוד נלווה לו עניין נוסף [לנוהגים לקרוא את ההפטרה עד סוף העניין בפסוק כז] החייאתו של בנה ע''י הנביא.

כמובא בפסיקתא בעת גזירת היוונים שלא לקרוא בתורה בציבור, קבעו חכמים לקרות בהפטרה שיש בה מעין הפרשה, כדי לצאת בזה ידי חובת הקריאה. ומאז לא בטל המנהג. ואשר על כן יש להבין מה הקשר של ההפטרה לפרשה. והנה בהפטרתנו, כנ''ל, שני עניינים עיקריים שבהם נעשו נסים על ידי הנביא אלישע. כנ''ל, נס אסוך השמן שנעשה לאשת עובדיה, ונס בן הזקונים אשר נולד לאשה השונמית ולבעלה לעת זיקנתם. ולנוהגים לקרוא את ההפטרה עד סוף העניין בפסוק כז' נוסף גם נס החייאתו של בנה.

לגבי האשה השונמית נראה הקשר לפרשה בעליל, שהרי גם לשרה וגם לאשה השונמית נולד באורח נסי בן לעת זיקנתם. וגם עניין החייאת בן השונמית נמצא הקשרו לעקידת יצחק שכמעט פרחה נשמתו על גבי המזבח, וכאילו נצבר אפרו לולא נשלח תמורתו איל. ועוד שגם בפרשה וגם בהפטרה נאמרה הנבואה של "כעת חיה": נאמר בשרה: [וירא, יח,י'] {י} וַיֹּ֤אמֶר שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ, ונאמר לשונמית: [פס' טז'] לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.

אלא שלגבי עניין אסוך השמן שבו פותחת ההפטרה יש להבין מה עניינו לפרשה.

ולעומקו של מקרא יש לומר כי חז''ל קשרו שני עניינים אלה יחדיו, בכמה אופנים:

א. שכר היראה
ב. מדה כנגד מדה
ג. כבוד הנס הוא לבא בהצנע

ויתבאר פירושן:

א. שכר היראה. נאמר בהפטרה {פרק ד פס' א'} וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יהו'ה וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: ומובא בחז'ל [סנהדרין לט:] א''ר אבא גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם לא כתיב מאד [בראשית כב,יב'] כִּ֕י | עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי-יְרֵ֥א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה, ובעובדיהו כתיב מאד שנאמר: [מלכים א יח, ג'] וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָ'ה מְאֹד. ומעתה לא נותר אלא ללמוד ק''ו. ומה אברהם שנאמר בו ירא, הציל הקב''ה לבנו, עובדיה שנאמר בו ירא מאד, ק''ו שינצלו בניו.

ב. מדה כנגד מדה. נאמר באברהם ושרה וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, זכו באותה מדה שנעשה להם נס בנפש בנם יצחק. כן עובדיה שהסתיר מאה נביאים מפני אחאב זכה שינצלו בניו מבנו של אחאב, הוא הנושה שבא לקחתם לעבדים. ועוד, שהרי נקרא שמו עובדיה שהוא עבד ה', לא יכשלו בניו בדבר זה להיות עבדים לבשר ודם ליהורם בן אחאב הנושה.

ועוד מובא בזהר חדש רות: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁמֵּת עוֹבַדְיָהוּ, מֵת אַחְאָב. וּמֶלֶךְ יְהוֹרָם בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדָיו [לעבדים]. מֶה עָשְׂתָה. הָלְכָה גּוֹעָה צוֹעֶקֶת וּבוֹכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת. עָמְדָה עַל קִבְרוֹ [של בעלה עובדיה] וְצָעֲקָה, יְרֵא אֱלֹהִים, כָּךְ וְכָךְ עוֹשִׂים לִיתוֹמֶיךָ. ושמע עובדיה, ושמע אלישע והצילם.

ג. כבוד הנס הוא לבא בהצנע. נאמר בנס אסוך השמן סגירת הדלת [מלכים ב, ד,ד']: וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וגו', ונאמר בנס החייאת בן השונמית סגירת הדלת: [פסוק לג] וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יהו'ה: ומפרש רש''י שם בעניין אסוך השמן: וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת. כבוד הנס הוא לבא בהצנע. וכן בהחייאת בן השונמית נאמרה סגירת הדלת ומפרש הרלב''ג ויסגור הדלת בעד שניהם. ר''ל שלא היו בבית כי אם שניהם כי לא רצה שיהיה שם שום אדם כדי שתהי' שם תפלתו יותר שלימה וכדי שלא יראה אדם מה שיעשה, והיינו כרש''י שכבוד הנס הוא לבא בהצנע:

וכן בפרשה עצמה [יט,י'], נאמרה סגירת הדלת במלאכים: וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת-יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת-ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת-הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ: ואע''פ שֶׁהִכּוּם בסנוורים, אעפ''כן וְאֶת-הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ, שיהיו כל פעולותיהם בהצנע.

וכן בשרה, בפרשתנו, כאשר בא המלאך לבשר לה על הולדת בנה, נאמר כעין סגירת הדלת: {בראשית יח,ט'} וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל: {י} וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: נאמר בשרה הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל, שהיתה בהצנע, וכן פירש רש''י הנה באהל. צנועה היא. והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך, ולא נכנס משום צניעותה. ויש לומר גם משום צניעות הנס והיינו דפירש רש''י: כבוד הנס הוא לבא בהצנע.

ועוד יש לומר, על פי פנימיות הדברים, כי כשם שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, והוא הבטחה של לעתיד לבוא, כן עובדיה יברור הפסולת של עשו מעל פני יעקב לעתיד לבוא כדי שזרעו של יצחק ליעקב ולבניו יזכור, וכן בן השונמית שהוא חבקוק על פי הזהר הק' [בשלח], נאמר בו [חבקוק ב,ד'] וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, שיבשר תוחלת וקיום האומה באמונתה כפי שנמסרה מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב לדורי דורות.

ולדעה אחרת שבן השונמית הוא עידו הנביא, שנאמר בעידו שמצאצאיו הוא זכריה הנביא, שנאמר [זכריה א,א'] זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדּוֹ הַנָּבִיא. [והכוונה מזרע זרעו כי היה כמה מאות שנים אחריו], ואשר נאמר בו: [זכריה יד,ט'] וְהָיָה יְהוָ'ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָ'ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, היא האמונה שנטע אברהם בלב הבריות, היא האמונה שנמשכה לדור דור עד יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, בב''א.