להרגיש עצמות אין-סוף על-ידי החסידות

כללות עניין חב"ד הוא פנימיות דווקא. הפנימיות 'תובעת' דווקא להבין בהשגה, גם בעניינים הגבוהים הרוחניים והאלוקיים, ש'לית מחשבה תפיסא בהון כלל' – גם הם יכולים להיות בבחינת השגה ממש.

הגם שקשה הדבר להיאמר, כי יש כאלה שלא יאמינו, ויש מי שיחשבו שזה דוגמת ההנהגה של צדיקי פולין, ובאמת אין זה כך, אך כל אחד יחשוב מה שירצה. האמת היא: כאשר אני יושב סגור בחדרי ולומד איזה דרוש בדברי-אלוקים-חיים, הנני מרגיש עצמות אין-סוף ממש. יש לי הכרה בעצמות אין סוף באותה שעה, שהנני מצייר לעצמי בחינת אין-סוף. הגם שאי-אפשר לומר ציור באין-סוף, כדכתיב "ואל מי תדמיוני ואשווה גו'", מכל-מקום כו'.

הרי באמת לא זקוקים לי לצורך אמונה, אלא עבור השגה, להרגיש את עצמות האור – לכן מרגיש אני. למרות שיודע אני את אופן שפלותי העצמי, ואיני חפץ להתנשא ולהתגאות חס ושלום, וחושבני שאף אדם לא יחשוב עלי כך – אלא שזוהי פעולת החסידות, שתהיה השגה בכל העניינים הנעלים ביותר.

הגם שכתוב בספרים, שיש עניינים גבוהים אשר בלתי אפשרי שיורגשו בהשגה, כמו מציאות הבורא, שזהו רק בדרך אמונה; הנה גם בכך פועלת החסידות שתהיה בבחינת השגה. לכן הנני אומר זאת לפני כל עם ועדה, כי זוהי פעולת החסידות באמת.

(י"ט כסלו תרס"ג, ספר השיחות 'תורת שלום', עמ' 24-25 - תרגום מאידיש)