לפרוץ גבולות
יש רגעים בחיים בהם מותר לבזבז בלי לחשוב על מחר
ת הפרק הקודם סיימנו בהצהרה מיוחדת.
תחילה דיברנו באריכות על כך שדרגת הביטחון המושלמת בענייני פרנסה היא 'מהיד לפה'.
כלומר השתמשות בכל השפע שהשגנו היום בשביל היום, בלי לחשוב על מחר.
הבאנו אסמכתא לכך מ'מעשה מביטחון' של רבינו, שם מתאר האדם המאושר את שגרת יומו:
"וַאֲנִי יֹוצֵא בַּבֹּקֶר וַאֲנִי מְתַקֵּן אֵיזֶה דְּבָרִים וכְשֶׁאֲנִי מְקַבֵּץ מִזֶּה אֵיזֶה סַךְ חֲמִשָּׁה-שִׁשָּׁה זְהּובִים אֲנִי קֹונֶה לִי כָּל אֵל ו הַדְּבָרִים שֶׁל אֲכִילָה ושְׁתִיָּה".
כל מה שאני מרוויח אני מוציא לאכילתי, בלי להשאיר למחר.
אולם כבר הדגשנו שזו דרגה גבוהה, ומאיתנו לא נדרש להתעלם לגמרי מהעתיד, אבל לפחות לא לחיות בתוכו – אלא רק לחשוב על העתיד מתוך ההווה.
ואז הצהרנו כזאת:
"פעם בשבוע ניתנת גם לנו ההזדמנות לגעת בסוג של חיי ביטחון אמיתיים בדרגתם הגבוהה – זה קורה בשבת קודש. אך על כך נרחיב בעזרת השם בפרק הבא".
אז הנה הגיע הפרק הבא.
ודבר בעיתו מה טוב – לקראת יציאתו לאור בקרוב בעזרת השם של הספר על שבת, מתוך מדור 'גוט שבת' שהתפרסם כאן בעלון במשך תקופה ארוכה.
גבולות היכולת
ההנהגה הכשרה של כל יהודי במשך ימות השבוע, היא הנהגה של צמצום מסוים.
ימות החול הם זמן של חשבונות וגבולות.
אדם שפורץ את גבול היכולת שלו ומבזבז ממון, אינו נוהג כראוי.
גם אדם שידו משגת לחיות ברחבות ושפע, במשך השבוע עליו לבדוק האם הוצאותיו תואמות להכנסותיו, או שמא הוא חורג מגבולות היכולת הכלכלית שלו.
כמובן אין מדובר על דקדוקי עניות, עליהם כבר אמרו חז"ל שהם מוציאים את האדם מהעולם. הכוונה היא על חיים מחושבים ומותאמים לאפשרויות הכלכליות.
אולם בשבת קודש ההנהגה שונה.
בשבת, כל יהודי לפי השגתו, צריך לצאת קצת מהצמצום שלו ולפרוץ את גבולותיו.
וכפי שלימדו אותנו חז"ל שהוצאות שבת אינן עולות לחשבון הפרנסה הקצובה לנו משמים.
כמובן, גם כאן צריך לנהוג בשום-שכל, ולא להשתולל בהוצאות מופרזות למעלה מכל היגיון.
אבל הגבולות וההגבלות של ימות החול אינם קיימים בשבת.
שפע כפול
כאמור, שבת היא זמן של רחבות ושפע, ואחת ההצהרות על כך זו הבציעה על לחם משנה.
הבציעה על שני לחמים היא סוג של הצהרה על רחבות. היפך הצמצום.
ואכן עוד כמה הלכות מצאנו בסדר בציעת הפת בשבת, שמבטאות גם הן את אותה הצהרה.
למשל, לבצוע עבור כל סועד פרוסה גדולה שתספיק לו למשך הסעודה כולה.
וכלשון הטור: "ומצווה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, מפני שנראה כמחבב סעודת השבת שחפץ לאכול בה הרבה.
ואין זה נראה כרעבתנות, כיוון שאינו עושה כן בימות החול".
ואכן זהו עניינו של לחם המשנה – הגדלה והרחבה.
רבינו בליקוטי מוהר"ן, משתמש כמה פעמים ביחס ללחם משנה, בביטוי: שפע כפולה. כלומר, בשבת קודש השפע שאנו מקבלים מלמעלה הוא שפע כפול, ועל כך מורה הלחם משנה.
מה משמעותו של השפע הכפול?
כותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ) כך:
"כִּי אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָת ו בְּיָדֹו, נִמְצָא שֶאֵין א תַּאֲוָת ו ורְצֹונ ו בְּמָמֹון לְעֹולָם, כִּי תָּמִיד מְמַל חָסֵר ל ו כַּנַּ"ל. נִתְמַל אֲבָל י ש בְּחִינַת שֶפַע כְּפּולָה וכו' שֶבְּזֶה הַשֶּׁפַע א רְצֹונֹו, מֵאַחַר שֶהִיא כְּפּולָה".
על מנת להסביר את הדברים, נצטרך להרחיב מעט.
רוצה מאתיים
ישנו ביטוי מפורסם של חז"ל: 'יש לו מנה רוצה מאתיים'. כלומר, ככל שיש לאדם יותר, כך הוא רוצה יותר.
ככל שהמושגים שלנו גדלים, גדל גם הצורך.
אם עד היום הסתפקנו בארוחה בסיסית ופשוטה, כעת, כשנחשפנו לאפשרויות מגוונות יותר, עד שלא נקבל ארוחת-גורמה לא נרגע.
ככל שהאדם מתעשר יותר, רמת החיים שלו עולה, והוא נצרך להרבה יותר בשביל לספק את רצונותיו.
נמצא שכל שפע גשמי מוליד צורך גדול יותר, ואין לדבר סוף.
מה הפתרון לבעיה הזו? שפע כפול.
שפע כפול הוא שפע שלא מורכב רק מרובד גשמי, אלא נלווה אליו הרובד הרוחני המקביל שלו.
שפע כפול שמגיע יחד עם דעת וחיות פנימית, מזין באמת ולא רק סותם. הוא באמת ממלא את החיסרון, כי הוא כפול – גשמי ורוחני.
נכון שאנו חיים כאן בעולם הזה, וממילא השפע שאמור להזין אותנו, צריך בסופו של דבר להיות מתורגם למשהו גשמי – אבל התועלת שלו היא רק בגלל שהוא השתלשלות מהרובד הרוחני.
אם השפע מנותק מהשורש הרוחני שלו, הוא איננו משלים אלא רק מכביד.
כאשר השפע מגיע כפול – חיצוני ופנימי, גשמי ורוחני – הוא משביע באמת.
אכילת שבת
האכילה של יום חול שונה מאוד מהאכילה בשבת.
האכילה היום-חולית מלווה בהרבה לחץ ודאגה.
שימו לב איך אנשים אוכלים ארוחה, ותוך כדי אוכלים גם את הלב של עצמם.
אוכלים תוך כדי קריאת עיתון, ועם כל ביס וביס הם בולעים את הצרות והבעיות שבכל העולם.
לצערנו, בעולם התזזיתי שלנו, האכילה ביום חול היא תמיד ממהרת ולחוצה. תמיד צריך להספיק עוד כמה דברים. תמיד אנחנו לפני משהו דחוף.
מה שחסר באכילה כזו הוא בעיקר דעת וחיות.
אכילה בלי ישוב הדעת היא אכילה מנותקת משורשה, ואינה משביעה באמת.
בשבת קודש, זו ההזדמנות שלנו לאכול אכילה קדושה, בישוב הדעת ובנחת, ולטעום לפחות פעם אחת בשבוע טעם של שפע כפול.
החלה שאנו אוכלים אמנם אינה מזון רוחני כמו המן שירד לבני ישראל במדבר, אבל היא זכר למן.
כי בשבת קל יותר להרגיש ולהתחבר למימד הרוחני של השפע.
האוכל הגשמי בשבת הרבה פחות מגשם את האדם, כי הוא מגיע מלווה ברובד הפנימי שלו.
אנו בהחלט אוכלים ונהנים, וגם מצווים להרבות בתענוגים, אך יחד עם זאת אנו מסוגלים להתחבר אל השם יתברך תוך כדי אכילה גשמית.
פעולה שכזו ביום חול דורשת הרבה יותר מאמץ וכוונה.
אולם בשבת, מכוח קדושתה והשפע האלוקי הגלוי שמאיר בעולם, אנו מסוגלים להיות ניזונים באמת מפנימיות השפע.
אוכלי המן
וכאן אנו מגיעים לנקודה שעבורה נכנסנו לנושא.
בתפיסה הפנימית שלנו, אכילה באה תמיד על חשבון הפרנסה. כלומר, כל ביס שאתה נוגס, וכל פה נוסף שדורש אוכל, מוריד מהפרנסה.
הסיפור הזה התחיל אי-אז בשחר ההיסטוריה, בחטא אדם הראשון.
כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת הוא התקלל בקללת: "בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך", "בזעת אפך תאכל לחם".
אתה תאכל, אבל בעצבות.
אתה תאכל, אבל תזיע.
לא רק מהמאמץ להשגת האוכל, אלא גם תוך כדי אכילה – האכילה שלך תהיה מלווה בדאגה תמידית.
כך זה בכל ענייני ההסתפקות וההצטרכות מהעולם הזה. תמיד כשאתה קונה משהו בחנות – ירד לך מהחשבון. וזה מעורר דאגה ולחץ.
גם מי שאין לו בעיות פרנסה, והוא מרוויח די סיפוקו. עדיין ההסתפקות מהעולם הזה יושבת על נקודת הקיום שלו.
האוכל תמיד יוצר חיסרון. הוא נלקח מתוך סך מה שיש לי.
השאיפה הגדולה שלנו היא להצליח לנתק את זה.
להצליח להגיע למצב שבו הפרנסה אינה קשורה לאכילה. לפחות פעם בשבוע.
פעם בשבוע לאכול כמו אוכלי המן, שבכל יום קיבלו את המנה המדויקת הנצרכת להם באותו רגע.
הם לא יכלו להוסיף כלום על מה שקיבלו, ולא לגרוע – בין אם אכלו הרבה ובין אם מעט, זה לא שינה כלום במצב פרנסתם.
בשבת קודש יש לנו אפשרות להתקרב לאכילה מהסוג הזה.
תחושת ביטחון
באופן כללי, אנו חונכנו, וכך מחנכים גם את ילדינו, להסתכלות שגויה על המושג פרנסה.
ההסתכלות הזו גורמת לנו לחוסר שביעות רצון, ולחוסר שובע אמיתי באכילה.
תוך כדי אכילה או שאר ההסתפקויות מהעולם, אנו מודעים לכך שהפעולות הללו גורמות לנו חסר; שנצטרך לשאת בתוצאות של ההנאה הזו; שיהיה חסר לנו כסף בגלל הוצאות אלו.
בלי לשים לב, זה המסר שאנחנו משדרים גם למשפחה שלנו: אין לנו מספיק כסף. לא יהיה לנו. אי אפשר.
כמובן שיש עניין לחנך ילד לשים לב להוצאות כספיות, ולחיות עם חשבון ושיקול הדעת. אבל כל זה לא קשור לאמירה ש'אין לנו מספיק'.
ילד לא צריך לשמוע את המשפט 'אין לנו מספיק'.
מותר לו לדעת שאנחנו לא קונים מוצר פלוני כי איננו זקוקים לו, או שהוא לא דחוף לנו כרגע. אבל 'אין לנו מספיק' – אין כזה מושג.
זו גם המודעות שאמורה ללוות אותנו עצמנו – לא חסר לנו מאומה.
אם נחיה בתחושה של חוסר, נשדר את ההרגשה הזו למשפחה, גם אם לא נאמר להם זאת במפורש. וכך הילדים יגדלו מגיל צעיר עם השריר העצבני והמתוח הזה של: אין לנו מספיק, מה יהיה?
המשפחה שלנו, האישה והילדים, צריכים לדעת שלא חסר לנו כלום. אנחנו מלאי שפע.
זה לא יהפוך אותם למפונקים, כי בהחלט לא נקנה להם כל דבר שיתחשק להם. אבל הם לא יחיו בתחושה של חוסר ואין.
צריך לחשוף את האישה הילדים ליכולת ולשפע, ופחות לחוסר. עד כמה שאפשר.
כיום, כל המחנכים והמדריכים מדברים על כך שצריך שתשרור בבית תחושת ביטחון.
ולכן, גם בבית העשיר ביותר, אם האוירה היא שכרגע יש בשפע, אבל מי יודע מה יהיה מחר? ושצריך לשמור ולשמור כדי שלא ייגמר לנו בהמשך – זה מייצר חוסר ביטחון.
גבולות החוסר
והאמת היא, שכל אחד מאתנו מסוגל לחיות חיים מתוקים של ביטחון, כאשר האמירה הכללית שתלווה אותם תהיה: יש לנו כל כך הרבה, ברוך השם. שפע עצום.
כיצד? בכוחה של השבת.
תודעת השפע נקנית בשבת קודש. שבת היא זמן של שפע כפול. זמן בו אנו מתחברים לשפע.
ואגב, שלב הקניות לשבת מתאים מאוד לעבודה מעשית בתחום זה.
הרי לכל אחד יש את הרף שבו הוא מרגיש שהוא מתחיל לבזבז ולהגזים. כל אחד לפי היכולת הכלכלית וההשגות שלו.
מה דעתכם, כאשר אתם יוצאים לקניות לשבת יחד עם מישהו מהמשפחה, לשבור בכוונה תחילה את הקו הזה?
לא להיסחף ולהיכנס לחובות, אבל כן לחצות קצת את הרף.
גם אם אנו מחזיקים מוצר מסוים ביד ומרגישים שלקנות אותו זה כבר בזבוז, כן לקחת אותו ולהניח בעגלה לכבוד שבת קודש.
וכאשר נשמע את הקול הפנימי המעצבן הזה שאומר: אין לך מספיק, נענה לו: בטח שיש לי מספיק, אבא שלי משלם על זה. "לוו עלי ואני פורע", כך הוא אמר לנו.
ההנהגה הזו מביאה עשירות הביתה וגם מרחיבה את הנפש.
אני קונה ברווח, מותר לי. כך צריך להיות. אני בן מלך. אני לא מצמצם.
כמובן, אנו לא מדברים על הגזמה. זה ברור ופשוט. אלא רק על שבירה קטנה של גבולות החוסר.
ובכלל, הדיבור בבית בנושא קניות לשבת תמיד צריך להיות ממוקד במה שקנינו, ופחות בכמה זה עלה לנו, וכמה נחסר מחשבון הבנק בגלל ההוצאה הזו.
לחשב ולמדוד כל קניה לפי היכולת שלנו – זה שייך לימות החול.
שבת היא זמן של שפע ורחבות.
זמן של שפע כפול ומכופל.
