מה בדף ירושלמי

ירושלמי כתובות ו יב

דף ו לאשה סומא ואיילונית יש טענת בתולים וסומכוס אמר בשם ר''מ שלסומא אין טענת בתולים שיתכן שהבעל מצא דם במפה והוא איבד אותה והביא אחרת בלי דם והיא לא רואה שהוא החליף ורבנן סוברים שהיא יכולה לתפוס את הבגד והוא לא יחליף לה אותו והיא תביא אותו לב''ד, ור''מ סובר שיתכן שהיה מעט דם שהוא יכול להסתיר אותו ברוק והיא לא רואה כדי למנוע ממנו את זה.

שנו בברייתא לר''מ טענת בתולים היא עד ל' יום וחכמים אומרים שנאמן רק מיד אחר שכנס ויש לדקדק במה מדובר אם בעל נאמן רק מי ד ואם לא בעל הוא נאמן כשיבעל אפילו אחר ל' יום אלא מדובר בסתם שר''מ סובר שאדם מעמיד עצמו מלבעול עד ל' יום וחכמים אומרים שאדם לא מעמיד את עצמו אפילו יום אחד, ור' ירמיה הסתפק לדעת ר''מ אם אדם נאמן לומר העמדתי עצמי ולא בעלתי ל' יום כדי לעשות את הולד שיולד פחות מח' חדשים שתוקי, ויש להוכיח ממה ששנינו שאם יבמה אמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופים אותו לחלוץ לה ואחר ל' יום מבקש ים ממנו לחלוץ לה ואמר ר''א שזה לדעת ר''מ שעד ל' יום אדם מעמיד עצמו ויתכ ן שלא בעל ואמר ר''א שהיא נאמנת רק לגבי עצמה ולא לגבי צרתה שאין לה נאמנות לעכב את צרתה, וא''כ אדם לא יהיה נאמן לומר לא בעלתי עד ל' יום כדי לחוב לבנו לומר שהוא לא בנו, וה וא נאמן רק לענין כתובה להשאיר אצלו את הממון.

הלכה ה משנה מי שאוכל אצל חמיו ביהודה בלי עדים אינו נאמן יותר על טענת בתולים כיון שהוא מתיחד עמה, בין אלמנת ישראל ובין אלמנת כהנים כתובתן מנה אך ב''ד של כהנים היו גובים לבתולה ד' מאות זוז וחכמים לא מחו בהם. גמרא כשרומי באו ליהודה הם גזרו עליהם שמד כיון שהיה להם מסורת שיהודה הרג את עשו כמו שכתוב ידך בעורף אויבך והם שעבדו אותם ואנסו את בנותיהם והם גזרו שהשר יבעל תחילה את הבתולות ולכן תקנו שבעלה יבא עליה בעודה בבית אביה ואז היא נגררת בלבה אחר בעלה ואז היא לא נבעלת ברצון לשר וזה אונס שהיא לא נאסרת על בעלה בכך, ואשת כהן שנאסרת לבעלה אפילו באונס היתה נטמנת כדי שלא יבעלו אותה ולא הטמינו את בנות ישראל כי אז יצא קול למלכות וא ז יאנסו גם את הכוהנות, והסימן לשמחת נישואין היה קול ריחיים של גרוסות ואז ידעו משתה שם משתה שם וכשהאיר אור הנר בברור חיל ידעו על שמחת שבוע הבן שהוא ברית מילה, וגם כשעברה הגזירה הזו נשאר המנהג ליחד ביהודה קודם נישואין, וכלתו של ר' הושעיה נכנסה מעוברת לחופתה.

שנו בברייתא שב''ד של כהנים גבו לאלמנה מאתים, ובברייתא נוספת שנו שאין חילוק בין אלמנת כהנים לאלמנת ישראל, ואמר ר' יוסי שלפי תקנת ב''ד של כהנים בת כהן שנישאה לישראל תגבה ד' מאות כיון ששבטה גובה ובת ישראל שנישאה לכהן אינה גובה ד' מאות שדי לה בכך שהיא נישאה לכהן ור' מנא אמר שהתקנה היא להפך שבת ישראל שנישאה לכהן תגבה ד' מאות כי היא עלתה לכהונה ובת כהן שנישאה לישראל תגבה מאתיים כיון שירדה ממעלתה, ור' יוסי אמר שבין בזו בין בזו מקבלות מאתים שהוא קנס שאדם ידבק בשבטו.

הלכה ו משנה מי שנשא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת נאנסתי אחר האירוסין ושדך נסחפה והוא אומר שנאנסתי קודם אירוסין וזה מקח טעות ר''ג ור''א אומרים שהיא נאמנת ור' יהושע אומר שאנו לא חיים מפיה אלא היא בחזקת בעולה קודם אירוסין אלא א''כ היא מביאה ראיה לדבריה. גמרא ר' ירמיה מקשה שיוצא שרק לר' יהושע יש טענת בתולים, ור' ירמיה חזר בו שגם לר''ג ור''א יש טענת בתולים כשהיא שותקת ואינה אומרת שנבעלה אחר אירוסין, ויש לומר שגם אם היא מכחישה ואומרת לא נבעלתי יהיה טענת בתולים שהיא טוענת שהוא מצא דם ואבד ואינה נאמנת להכחיש כמו שאמר ר' אילא בשם ר''א שאם מצא פתח פתוח אינו יכול לקיימה משום ספק סוטה, אך קשה שכאן שנינו שלר''ג ור ''א נאמנת לומר נאנסתי אחר אירוסין ואילו כשמכחישה אותו אינה נאמנת, דף ז ויש לומר ששניהם מודים שהפתח פתוח אבל אם היא מכחישה ואומר שהפתח היה סתום היא לא נאמנת.

שנינו לקמן שאם היו בה מומים כשהיתה בבת אביה הא צריך להביא ראיה שהם נעשו אחר האירוסין ואם כבר נכנסה לרשות הבעל הוא צריך להביא ראיה שהיו בה קודם אירוסין ור''א שאל את ר' יוחנן שהמשנה שם היא רק לר'א ור''ג שיש לה נאמנות אחר נישואין אמר לו ר' יוחנן שגם ר' יהושע יודה שם שמ דובר במומים שיכולים להעשות תחת הבעל, ור' יוסי אמר שאחר שראינו שהחכמים מדמים מומים לטענת בתולים יש ללמוד אחד מהשני שנלמד בתולים ממומים שאם בא עליה בעודה בבית אביה ומצא פתח פתוח האב צריך להביא ראיה שנאנסה אחר אירוסין שבכתובה מהאירוסין אשה לא כמוחזקת, ולומד ים מומים מבתולים שאם נולדו בה מומים ויש ספק אם היו ברשות הבעל או ברשות האב ממה שאמר ר''ג שיש לה נאמנות לומר שהיו תחת הבעל למרות שהוא טוען שנאנסה כבר קודם היא נחשבת מוחזקת לומר שנאנסה אח''כ וכן במומים הבעל צריך להביא ראיה שהיו בה כבר קודם לכן.

הלכה ז משנה אם אומרת האשה מוכת עץ אני והוא אומר שאת דרוסת איש ר''ג ור''א אומרים שהיא נאמנת ור' יהושע אומר שאנו לא חיים מפיה אלא היא בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה. גמרא ר''א אומר שהמשנה היא לדעת ר''מ שמוכת עץ כתובתה מאתיים, ואמר ר' יוסי שבתחילה סברנו שר''מ וחכמים נחלקו כשכנס אותה בחזקת מוכת עץ אך אם כנס אותה בחזקת בתולה ונמצא שהיא מוכת עץ גם ר''מ יודה שהיא לא תקבל מאתיים, ואחר שר''א אמר שמשנתינו היא כר''מ א''כ יוצא שר''מ סבר שכתובתה מאתיים גם אם כנסה בחזקת בת ולה ונמצאה מוכת עץ, ור' ירמיה אמר בשם ר' זירא שהמחלוקת במשנתינו היא כשהיא טוענת מוכת עץ אני וכתובתי מאתיים והוא אומר שאת דרוסת איש ואין לך כלום, ויש לדקדק במה מדובר שאם הוא כנס אותה בחזקת מוכת עץ ומתברר שהיא מוכת עץ הרי לא ניכר בפתח אם הוא מעץ או מאדם ואינו יכול להפסיד ממנה את כתובתה ור' הונא אמר שר' זירא אמר שהיא אומרת שהוא התנה עמה על מנת שהיא מוכת עץ והוא אומר שלא אמרה לו כלום.

הלכה ח משנה אם ראוה מדברת עם אחד ושאלוה מי הוא אמרה להם הוא פלוני הכהן ר''ג ור''א אומרים שהיא נאמנת ור' יהושע אומר שאנו לא חיים מפיה והיא בחזקת בעולה לנתין או ממזר עד שתביא ראיה לדבריה. גמרא מדברת היינו שראו שנבעלה ונקטו מדברת בלשון נקיה שרבי נקט במשנה לשון נקיה, ואמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יאשיה שהלכה כר''ג ור''א ששנים רבו על אחד ושאל ר' יוסי אם קבלת שכך ההלכה מה החילוק אם זה שנים או אחד, ויש לומר שלקמן מובא דעת ר' יוחנן בן נורי ואם נאמר שהוא סובר כר' יהושע א''כ זה שנים כנגד שנים וחידש ר' יאשיה שהלכה כר'א ור''ג גם אם ר' יוחנן לא הלך לשיטתם.

טעמם של ר'ג ור''א הוא שזה עדות שאשה כשרה לה שעד אחד נאמן באיסורין, ורצו לומר שר' יהושע והחכמים נחלקו דף ח במקום שיש רוב פסולים אבל במקום שיש רוב כשרים גם ר' יהושע מודה שהיא נאמנת, ור' יעקב בר אחא אמר בשם ר' יוחנן וכן אמר ר' אילא בשם ר''א שם נחלקו גם במקום שיש רוב כשרים וסבר ר' יהושע שי ש ללכת בזנות אחר הפסולים שהם פרוצים, ור' זירא הוכיח שיש לחשוש לזנות גם בכשרים כמו ששנינו ש גם חסיד שבחסידים לא ממנים אותו אפוטרופוס על עריות.

הלכה ט משנה אם ראו את האשה מעוברת ושאלוה ממי הוא עובר זה ואמרה מאיש פלוני הכהן ר''ג ור''א סוברים שהיא נאמנת ור' יהושע אומר שאנו לא חיים מפיה והיא בחזקת מעוברת ממזר או נתין עד שתביא ראיה לדבריה. גמרא ר''א אומר שלכו''ע הולד שתוקי וכן שנינו על המשנה במה דברים אמורים שהיא נאמנת רק על עצמה ולא על הולד ולכו''ע הוא שתוקי, ור' יוחנן אמר שיתכן שהוא שתוקי שכשר להיות כהן גדול כמו ששנינו שאם עברו קבוצת כהנים ואחר מהם פרש ובעל הבן כשר לכהונה אמר לו ר''א שמצאנו שאלמנת עיסה של משפחה שהתערב בה ספק חלל היא כשרה שזה ספק ספיקא ובתה פסולה שאין לה חזקת כשרות אמר לו ר' יוחנן שהמכשיר בה מכשיר גם בבתה, ור' יעקב בר אחא מדייק שהוא דיבר לדברי המכשיר משמע שיש אחר שפוסל והמכשיר הוא ר''מ ורבנן פוסלים ששנינו איזו היא עיסה כשירה כל שאין בה לא חלל ולא ממזר ולא נתין ור''מ אומר שכל שאין בה אחת מכל אלו בתה כשירה לכהונה אך משפחה שהשתקע בה פסול אמר ר''מ שבודקים עד ארבע אמהות מאביה ואמה ונושאה ורבנן סוברים שבודק לעולם, ור' ירמיה אמר בשם ר' זירא שר''א לא הקשה מהברייתא של אלמנת עיסה אלא הוא שאל מה דינה של אלמנת עיסה ואמר ר' יוחנן שהיא כשרה ושאל אותו מה דין בתה אמר ר' יוחנן שהמכשיר בה מכשיר בבתה, וסברו לומר שלר''א שתוקי פסול ולר' יוחנן שתוקי כשר ויש לדחות שר' יוחנן אמר לשיטתו שאמרו שהוא שתוקי זה לא אומר שהוא פסול שיתכן שהוא כשר להיות כהן גדול כדלעיל, ומדברי ר' זירא משמע שכאן מדובר ב שתוקי כשר שהוא שאל את ר' יוסי שנתיר את השתוקי לקהל אמר לו שר''ל אמר במשנה של עשרה יוחסין שהוא פסול לקהל וכאן הכשירו לקדשי הגבול, ומר' שמואל בר יצחק יש להוכיח שהוא סבר ששתוקי פסול שהוא שאל שהמשנה בקידושין שאסרה שתוקי זה לא כדעת ר''א ור''ג וחזר ואמר ששם מדובר בשותקת ממי בנה ואפילו נאמר שהיא מדברת אך היא אמרה איני יודעת ממי הוא אך כאן היא אומרת להדיא שהוא מאיש פלוני כהן.

הלכה י משנה ר' יוסי אמר שהיה מעשה שתינוקת אחת ירדה למלאות מים מהמעין ואנסוה ור' יוחנן בן נורי אומר שאם רוב העיר משיאים לכהונה היא יכולה להנשא לכהונה שלא נבעלה לפסול. גמרא רב יהודה אמר בשם רב כהן שהמעשה היה בקרונה של ציפורי בשמן השוק שמצויים בה אנשים ממקומות אחרים ובכל זאת התירו, ור' ירמיה ור' חמא בר עוקבא אמרו בשם ר' חנינה בשם ר' ינאי שר' יהושע מודה באנוסה שהולכים אחרי הרוב ורק בסתם פריצות הולכים אחר הפסולים, ורב חייה בר אשי אמר בשם רב שההלכה כר' יוסי שאמר בשם ר' יוחנן בן נורי שהולכים אחר רוב העיר, ור' זירא שאל לפני ר' יסא איך ההלכה אמר לו כר' יוסי בשם ר' יוחנן בן נורי, ור' אילא אמר בשם ר' ינאי שאנסוה בתוך העיר ובכל זאת התיר ר' יוחנן, ור' בא אמר בשם ר' ינאי שכיון שראו שהוא פרש מצפורי יש להסתפק שהפסול יצא מהקביעות ודינו כמחצה על מחצה ויש לפסול, ובמקרה שלא ראוהו פורש מביתו אלא שהיה ברחוב עצמו ר' ירמיה בר בא ור' יוסי אמרו שהולכים אחר הרוב, דף ט ור' ירמיה הוכיח ממה שאמר ר' חייה בשם ר' יוחנן שאם היה מבוי שכולו גוים וגר שם ישראל אחד ונפלה שם מפולת מפקחים שם בשביל אותו ישראל ואם הוא עקר לרחוב ונפלה שם מפולת הולכים אחר הרוב ומה שר' בא אמר בשם ר' ינאי שכשראוהו פורש ובועל חזקה שהפסול בעל לר' ירמיה זה דוקא כשראוהו פורש מבית ולר' יוסי נפסול גם כשראוהו פורש מהרחוב .

אם העיר ציפורי היתה נעולה ולא מגיעים אליה מבחוץ ר' יוסי אומר שהיא פסולה רק אם יש הוכחה שהפסול הגיע למעין ולמרות שלעיל אמר ר' יוסי שהולכים אחר הרוב יש לומר שר' יוסי יוכיח ממה שאמר ר' זירא בשם ר' יוסי בשם ר' יוחנן שאם התחלף פתו אצל הטוחן אם הוחזק שבא לשם עם הארץ או תו יום הוא חושש לדמאי ואם לא אינו חושש, ואינו דומה לדין שוק של ישמעאלים ששנינו שאם ידוע שיום אחד מגיע לשם איסור חוששים גם בשאר הימים כיון שאי אפשר שלא יבא לשם איסור יום אחד יש להסתפק על כל יום אך לגבי טוחן יתכן שלא בא לשם עם הארץ וכן לגבי הנערה שנאנסה במעין אין הכרח שבא לשם הפסול.

לדברי ר' ינאי שבעיר יש דין של ספק במקום קביעות כשראוהו פורש מהבתים והחכמים דימו את זה לדין של שרצים שהיו ברשות היחיד תשעה צפרדעים ושרץ אחד ונגע באחד מהם ואינו יודע במי ספק טמא, ואם פרשו לרה''ר ונגע טהור בספק, ואם חזר לרשות היחיד ונגע ספיקו טמא, ואם נמצא שרץ שלא ראו את הפרישה הולכים אחר הרוב, ורב חסדא הביא את הפסוק ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם שיש להקל, ור' אימי אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שהחמירו, ולרב חסדא היה קשה שנדמה את זה לרה''ר כמו ששנינו שכשהיו תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם וספק אם נגע בטומאה או לא ברשות היחיד טמא וברה''ר טהור ובנמצא הולכים אחר הרוב ור' אימי אמר שצדקו החכמים שהחמירו שקרונה של צפורי אינו כרה''ר כמו שאמר ר' יוסי שאם שניהם יכולים להתיחד שם א''כ הוא כרשות היחיד.

היה מעשה שמצאו תינוקת מושלכת לאשפה ואמר ר' ישמעאל בן ר' יוסי שטופלים אותה למשפחה וסבר ר' ירמיה למשפחה כשירה וא''כ ר' ישמעאל חלק על אביו שבנערה שנאנסה הולכים אחר הרוב, ור' יוסי אומר שגם אם נאמר שטפלו למשפחה פסולה ר' ישמעאל אינו חולק על אביו אלא יש סברא שלגבי זנות יש לצרף את הכשרים אך בהשלכה לאשפה יש לתלות שהפסולים משליכים.

דף י

פרק האשה שנתאלמנה

הלכה א משנה אשה שהתאלמנה או התגרשה והיא אומרת שנישאתי בתולה והוא אומר שהיית אלמנה אם יש עדים שהיא יצאה בהינומא עם ראש פרוע בזמן הנישואין כתובתה מאתיים, ור' יוחנן בן ברוקה אומר שגם אם חילקו קלי ות בנישואיה הוא ראיה שהיא היתה בתולה. גמרא יש להקשות שאמנם בגרושה בעלה טוען כנגדה שהיא לא היתה בתולה אך באלמנה איך טוענים היורשים כנגדה הרי יש ללכת אחר הרוב שנישאו בתולות וא''כ נוכיח מכאן שלא הולכים אחר הרוב בדיני ממונות, וכן במה ששנינו בבא קמא שאם שור נגח פרה ונמצא העובר בצד ולא ידוע אם היא הפילה מחמת הנגיחה ויש לומר שנלך אחר הרוב שאינן מפילות אלא שלא הולכים אחר הרוב, ור' אבון רצה להוכיח שהלכו בדיני ממונות אחר הרוב ששנינו שאם גמל היה אוחר ששימש בין גמלים ונ מצא גמל הרוג מצדו חייב שאומרים שאותו שהיה אוחר נשכו.

אם טען שאחד חייב לו מנה וכפר בו והביא עדים שהוא חייב לו חמישים סובר ר' חייה הגדול שהוא נשבע על השאר ור' יוחנן סובר שאינו נשבע על השאר, ור' חייה למד ממה ששנינו שנים אוחזים בטלית וכל אחד מהם אומר אני מצאתיה מה שהוא תפוס בחציה זה כעדים על מקצת שחציה שלו ולמרות שהוא אמר כולה שלי הוא נשבע שאין כולה שלו, אך ר' אילא אמר בשם ר' יוחנן ששם השבועה היא רק תק נת חכמים שאדם לא יראה את חבירו בשוק ויאמר לו הטלית שעליך היא שלי בוא וחלק עמי טליתך ולדבריו אין הוכחה לר' חייה שזה לא שבועת מודה במקצת, ואמר ר' אבין בשם רב שר' חייה דודי מודה בשטר שאם טען שהוא חייב לו מנה וכפר בו והוציא עליו שטר שהוא חייב לו חמישים יש לו רק חמישים ואינו נשבע, ור' יוסי בן ר' בון רצה להוכיח ממה ששנינו שכשכתוב בשטר כסף סלעים די אינון ולא כתוב סכום אינו פוחת משנים ויותר מכך אם אמר המלוה חמש הלויתי והלוה אומר לויתי שלש בן עזאי אומר שכיון שהוא מודה במקצת הוא חייב שבועה וחכמים אומרים שזה לא נקרא הודאה ממין הטענה שהוא משיב אבידה שאם היה שותק היה חייב רק שתים והשטר שמוכח מתוכו שתים הוא כקרקעות ויותר מהשטר הוא מטלטלין ומשמע שחכמים פטרו מטעם שההודאה לא ממין הטענה ואם זה היה ממין הטענה הם היו מחייבים כדברי ר' חייה , וא''כ לגבי כתובה שהיא שיעבוד קרקעות והרי מנה הוא ודאי חייב לה כדין אלמנה והתביעה שלה היא מנה וכשהוא כופר בה אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.

הינומא נקראת כך שהיא מנמנמת בה וחכמי א''י אמרו שזה כאפיריון שעושים רק לבתולה.

מה ששנינו יוצאה וראשה פרוע אין הכוונה שבחופה היא יצאה כך אלא שמעידים שהיא יצאה עם הבתולות לחולל בכרמים ביוה''כ, ואין לחשוש שהיא בתולה מהנישואין שבתולה מהנישואין אינה הולכת וראשה פרוע.

יש להקשות שנחשוש שהיא היתה מוכת עץ ויש לומר שזה כדעת ר''מ שמוכת עץ כתובתה מאתיים, ור' יוחנן אומר שזה גם לרבנן אלא שלא חששו לדבר שאינו מצוי.

ר' יוחנן בן ברוקה אמר שיש ראיה מחילוק קליות שעושים לבתולות הנישאות ואין לחשוש שהיא היתה בתולה מהנישואין שלא מחלקים לפניה קליות.

אבא שאול אומר שגם מי שמוליכים לפניה חבית יין שמבשר עליה שהיא בתולה ואין לחשוש שהיא בתולה מהנישואין שלא מוליכים לפניה חבית של בשורה.

דף יא הלכה ב משנה ר' יהושע מודה שאם אחד אמר לחבירו שדה זו היתה של אביך ולקחתיה ממנו נאמן כיון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא היתה של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. גמרא כאן שנינו שר' יהושע מודה ומשמע שהוא חולק בתחילה במה ששנינו בפרק ראשון כשהיא אומרת משארסתני נאנסתי והיא לא נאמנת במיגו שיכלה לומר מוכת עץ אני.

שנינו במשנה שאם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן ודוקא כשלא אכלה שני חזקה אך אם אכלה שני חזקה נאמן ו שני חזקה מועיל כשהיו בפני אביו אבל אם מת אביו ואח''כ אכלה שני חזקה אם היה היורש קטן אינו חזקה , ואם ראובן אכל שדה בחזקת שהיא שלו ושמעון הביא עדים שהיתה של אביו קודם שמת מוציאים אותה מראובן ומחזירים אותה לשמעון ואם ראובן חזר והביא עדים ש לא היתה בחזקת אביו של שמעון בשעת מותו אמר ר''נ בר יעקב אנו הוצאנו מר אובן ואנו נחזיר לראובן שהוציאו מרשותו שלא כדין וכן סוברים חכמי א''י, וחכמי בבל סוברים שלא מחזירים שכשהוצאנו מראובן זה היה על פי עדות גמורה ו אמר ר' יוסי שגם חכמי בבל מודים שאם ראובן הביא עדים להכח יש את עידי שמעון קודם שהוצאנו ממנו לא מוציאים ממנו , ור' יוחנן מוכיח ממה ששנינו לגבי אשה ששנים אומרים שמת בעלה ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם נשאת לא תצא, ואם שנים אמרו שהתגרשה ושנים אמרו שלא התגרשה לא תנשא ואם נ שאת תצא ובבבל אמרו שאין חילוק בין מיתה ובין גירושין ובשניהם אם נשאת לא תצא , ולדעתם מובן שאין חילוק בכך ויש לבאר לדעת חכמי א''י מדוע יש חילוק בין מיתה לגירושין ור' זירא אמר סתם ור' חייה אמר בשם ר' יוחנן, שהדעת מכריעה שעדי מיתה יותר נאמנים כיון שאם הוא עצמו יבא הם מוכחשים אך ע ידי גירושין לא יהיו מוכחשים אם הבעל יאמר שלא מדבריהם, ור' חזקיה אמר שחכמי בב ל לשיטתם לענין שדה שאחרי שהוציאו את השדה מראובן כשיש עדות גמורה לא מחזירים לו כשבאים עדים להכחיש את העדים הראשונים, ור' יוסי אמר שיש קושיא בדברי חכמי בבל שהרי הם אמרו שאם ההכחשה היתה כש עדיין לא הוציאו את השדה מראובן השדה נשארת ברשותו וכן בגירושין שבאו עדים שהת גרשה ונשאת ואח''כ באו עדים שלא תצא א''כ כשעדיי ן לא נשאת אנו אומרים שלא תנשא שלא להוציאה מהמצב של עכשיו, ויש בריית א שלא כר' יוחנן ששנינו שאם שנים אומרים שהאשה התקדשה ושנים אומרים שהיא לא התקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא מה החילוק בין שנים אומרים התגרשה ושנים אמרו שלא התגרשה , ור' הושעיא אמר שר' יוחנן יעמיד את הברייתא ששנים אמרו שהתגרשה ושנים אמרו שלא אך לא ידעו אם התקדשה, ואינו דומה למקרה ששנים אמרו התגרשה ושנים אמרו שלא התגרשה שתצא ששם הוחזקה שהיא אשת איש ואילו במקרה הזה היא לא הוחזקה אשת איש ורק אם יבאו שנים וי אמרו שהתקדשה אז יש הכחשה והיא תצא, ויש להקשות ממה ששנינו ששנים אמרו שנשבתה והיא טהורה ושני ם אמרו שהיא טמאה לא תנשא לכהן אך אם נשאת לא תצא ולר' יוחנן בהכחשה צריכ ים להוציאה, ור' יוסי מבאר שמאחר שאלו אומרים טה ורה היא ואלו אומרים טמאה היא יש כאן שני צדדים אם נשבתה או לא ושני הכיתות כמי שאינם ואנו כחיים מפיה שהיא אומרת נשביתי וטהורה אני שהיא נאמנת .

אם שנים אומרים התקדשה ושנים אומרים שלא התקדשה ר' י ונה מדמה את זה לחלבים שאם שנים אומרים שפלוני אכל חלב ושנים אומרים ש הוא לא אכל חלב ודאי הוא מביא אשם תלוי מספק וכן כאן יתן גט מספק, ור' יוסי אמר שאין דמיון לחלבים, דף יב כיון שחיוב אשם תלוי הוא גם באופן שאומר לבי נוקפני , ויש להוכיח שלא כר' יונה מהברייתא ששנים אומרים התקדשה ושנים אומרים לא התקדשה של א תנשא והסיפא שאומרת שאם נשאת תצא זה לא כר' יוסי שאמר שאין דמיון לחלב , ור' מנא אמר שר' יוסי לא אמר שתנשא ור' יונה לא אמר שתצא אלא שר' יונה רצה לדמות לחלב ולגבי האשה עצמה נעמיד אותה בחזקת התר והוא לא אמר שאם נשאת תצא וכן ר' יוסי לא בא לומר שתנשא לכתחילה ויתכן שהוא מודה שתרי ותרי זה ספק שקול אלא שהוא דחה א ת הראיה מחלבים כיון שמביאים אשם תלוי רק אם הלב נוקף.

הלכה ג משנה עדים שאמרו על שטר שאמנם הוא כתב י דינו אך הינו אנוסים כשחתמנו או קטנים או פסולי עדות הם נאמנים, אך אם יש עדים אחרים שהוא כתב ידם שיוצא ממקום אחר אינם נאמנים. גמרא שנו בברייתא שאם עדים העידו לטמא או לטהר או לרחק או לקרב או לאסור או להתיר או לזכות או לחובה אם קודם שנחקרה עדותם בב''ד הם אמרו ששקרנו הם נאמנים אך אחר שנחקרה עדותם בב''ד אינם נאמנים לומר שדברנו שקר, ור''ל אומר שעשו את העדים שחתומים על שטר כאילו נחקרה עדותם בב''ד, אם הם אומרים על כתב ידם שהוא שלהם ואחרים אומרים שאינו שלהם אמר ר' חייה שבאופן זה לא מעלים ולא מורידים על פי השטר ו ר' יוסי דייק את זה מדברי המשנה שאם יש עדים שהוא כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים שכבר אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר משמע שאם אמרו שזה לא כתב ידם עדיין נשאר להם הפה שאסר, ור' מנא אמר שהוא נעשה כשטר שיצא עליו ערעו ר שהוא צריך קיום וממילא כשיש תרי ותרי לא קורעים ולא גובים בו .

שנינו במשנה שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומדובר שיש קיום לשטר בב''ד אחרי שערערו עליו, ור''א אומר שגם אם לא היה לו קיום בב''ד , ואמר ר' אילא שטעמו של ר''א שכיון שהעדים הוחזקו בשטר זה כנחקרה עדותם בב''ד.

רב חנא אמר שניתן ללמוד מספר מוגה שכתבו העד והיינו שהסופר שכתבו הוא מומחה ומכוון בכתיבתו וכמו שאמרו על ספריו של אסי שספריו מ כוונים, ויש להסתפק אם ניתן ללמוד מאגרת שאדם שולח לחבירו שלפעמים אדם לא מכוון בכתיבתו, ור' יוסי בן ר' בון אמר שיש לכוון חתימת עדים בשלש שטרות שיצאו משלושה בני אדם.

רב חונא אמר בשם רב שהעדים נאמנים לומר ש השטר הוא שטר אמנה או שטר פסים שהתפייס לכתבו כאילו הוא עשיר , ואמנם רב אמר שאין לחתום על שטר אמנה ושטר פיוסים וקשה ממה שאמרו בשם רב להיפך שעדים נאמנים לומר שטר אמנה או שטר פיוסים הוא ואמר ר' חגי שרב לא אמ ר אסור לחתום אלא שאסור לקיים שטר כזה שהפסוק אם און בידך הרחיקהו נאמר על שטר אמנה ושטר פסים , והפסוק אל תשכן באהלך עולה נאמר על שטר פרוע שלא יב א לגבות בו שוב.

הלכה ד משנה אם אחד אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי והשני אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הם נאמנים, אם כל אחד מעיד על כתב ידו לרבי כל אחד מהם צריך עד נוסף על חתימת ידו וחכמים אומרים שאינם צריכים עד נוסף וכל אחד נאמן על עצמו. גמרא המשנה מחדשת ברישא גם לדעת רבי שהמעיד על כתב ידו צריך עד נוסף אך כששניהם מעידים על כתב ידי שניהם זה מועיל , ור' זירא אמר שבמסכת כתובות אצל רב שנו שרבי סובר ש העדות היא על השטר וחכמים סוברים שה עדות היא על ההלואה.

שנו בברייתא שאדם יכול לכתוב את עדותו ולהעיד בה אפילו אח ר כמה שנים ורב חונה סובר שזה מועיל רק אם הוא ז וכר את העדות ור' יוחנן אמר שזה מועיל גם אם אינו זוכר את עדותו, ורב חונא הוא כדעת רבי שהעדות היא בשטר ע צמו שהכרת כתב היד אינה עדות על ההלואה ו לכן לא מועיל עדות מהכתב ואילו ר' יוחנן סובר כחכמים שכשמעיד שזה כתב ידו זה עדות על ההלואה וזה מועיל למרות שאינו זוכר את ההלו אה.

ר' זירא אמר בשם רב חונא בשם רב שהעד בשטר אינו יכול להצטרף עם אחר על חתימת העד השני שאם אחד מכיר את כתב ידו ואת של חבירו והשני אינו מכיר אלא את שלו אינו יכול להצטרף עם אדם אחר מהשוק להעיד על חבירו,