מסכת סוכה
סדר הסוגיות במסכת סוכה
פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה והסיכוך, גובהה וגודלה, דין סוכה עגולה, דיני מחיצות הסוכה כגון מספר הדפנות וכללי הכשר הדפנות ע"י גוד אסיק וכדומה, וכן דיני הסכך האם צריך לעשות את הסכך לשם חג או לשם צל, מה כשר לסיכוך, פסול תעשה ולא מן העשוי, שלא תהיה חמתה מרובה מצילתה, ושלא תהיה תחת אילן או בית או סוכה אחרת או קירוי אחר, כמה מקרים שפסולים משום תעשה ולא מן העשוי, שימוש בתקרת ביתו לסוכה, מתי אהל שנמצא בתוך סוכה מחשיב את מי שבתוכו שאינו נמצא בסוכה, פסולים דרבנן בסכך כגון גזירת חבילות או גזירת תקרה, ומה הדין כשיש בסכך מקום ללא סיכוך או עם סכך פסול.
פרק שני ממשיך לעסוק בדיני הסוכה והסיכוך ומבאר גם את דיני הישיבה בסוכה, דין הישן תחת המיטה בסוכה, עשית סוכה ע"ג עגלה או ספינה או אילן או בהמה, שימוש בבהמה לדופן סוכה, דופן שאינה יכולה לעמוד ברוח. אח"כ הגמרא עוסקת בדיני הישיבה בסוכה, מי פטור מסוכה מדין עוסק במצוה או מדין מצטער או הולכי דרכים, דין אכילת עראי חוץ לסוכה, מצות האכילה בסוכה, דין "לכם" בסוכה, מי חייב בסוכה, מה צריך לעשות בסוכה ומה אפשר לעשות מחוץ לסוכה, ומה אסור לעשות בסוכה מפני כבודה.
פרק שלישי עוסק בדיני ד' מינים, מהו כל מין ומנלן, כמה צריך לקחת מכל מין, אגידת המינים, שיעורם, אלו דברים פוסלים בד' מינים כגון פסול גזול או פסולי הדר או חסר ולקיחה תמה וכדומה, דיני הנענועים, אכילה לפני נטילת לולב, קדושת שביעית באתרוג ובלולב וכיצד ניתן לקנותם בשביעית מעם הארץ, באלו ימים נוטלים לולב מדאורייתא ומדרבנן. עוד מבוארים דיני וצורת אמירת ההלל.
פרק רביעי עוסק במצוות הנוהגות בחג הסוכות שהם נטילת לולב, מצות ערבה (להקיף בה את המזבח, ומבוארים פרטי מצוה זו), אמירת ההלל, ישיבה בסוכה, שמחה (-אכילת בשר שלמים), ניסוך המים (ומבוארים פרטי מצוה זו), שמחת בית השואבה. האם מצוות אלו נוהגות בכל הימים של סוכות ובשמיני עצרת או לא, ומה הדין בשבת. ודיני שמיני עצרת.
פרק חמישי עוסק בסדר שמחת בית השואבה במקדש, אלו תקיעות היו תוקעים במקדש בשאיבת המים לניסוך המים ובשאר ימות השנה, וסדר הקרבת קרבנות החג, וחלוקת לחם הפנים בחג ובכל השנה.
סוכה שגובהה למעלה מכ' אמה
פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בכשרות הסוכה, והיינו בדיני הדפנות והסכך של הסוכה. הדין הראשון שנתבאר בגמרא הוא שיעור גובה הסוכה, שנחלקו חכמים ורבי יהודה האם הסוכה צריכה להיות עד כ' אמה או גם יותר, ולהלן יובאו כמה דעות בשיטת חכמים שסוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, והנ"מ בין הטעמים, וכן יבואר מדוע המשנה נקטה שסוכה הגבוהה מכ' אמה פסולה, ואילו במחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי מבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה המשנה נקטנה שמבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה ימעט.
ב. ת"ק פוסל סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה, ורבי יהודה מכשיר, ובברייתא איתא שר"י מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה, וה"ה יותר,
וארבעים וחמישים היינו כדאמרי אינשי, ולכן הגמ' לא שואלת השתא חמישים כשרה ארבעים מיבעיא, (וכן י"ל גבי מפנים ד' וה' קופות, ובמשהה אשתו בלא כתובה, וביניקת תינוק, משא"כ באלמנה ששהתה, ובלוקחים מן הרועים, ובסנדל המסומר, ובנדה המקשה, דלא אמרינן דה"ה אפי' יותר), ואין לומר דלא פריך הכי משום דלא זו אף זו קתני, דלגבי נדה המקשה פריך אע"ג דאיכא למימר לא זו אף זו. תוס' ב: ד"ה עד.
הגמ' שואלת למה במתני' דהכא לגבי סוכה גבוהה מכ' תני לשון פסולה, ואילו במבוי שהוא גבוה למעלה מכ' תני ימעט. דין מבוי הוא שאם המבוי
סתום מג' צדדים והצד הרביעי פתוח לרה"ר, ובני החצרות עוברים דרך המבוי לרה"ר, הרי מדאורייתא המבוי הוא רה"י לבני החצרות ומותר לטלטל שם, ומדרבנן אסור להוציא מהחצרות למבוי מפני שהמבוי הוא רשות משותפת לכל החצרות וזה דומה לרה"ר, ואין מותר הטלטול במבוי אא"כ ישתתפו בני כל החצרות בפת או ביין, ויניחו אותם באחת החצרות. ובצד שהמבוי פתוח לרה"ר צריך להניח שם לחי זקוף, או קורה מכותל לכותל, ואם קורה זו גבוהה מכ' אמה צריך להניחה נמוך יותר.
תירוץ א'- סוכה דאורייתא ומבוי דרבנן. רש"י מבאר שדין כ' אמה בסוכה נאמר בהלכה למשה מסיני לפני שנשנית המשנה, וממילא שנה התנא שהיא פסולה, והיינו שלא נעשתה כפי שנאמר בהלמ"מ, אבל מבוי שא"צ לקורה אלא מדרבנן, א"כ המשנה היא המקור הראשוני לדין זה, ולהכי תני ימעט. והתוס' (ד"ה דאורייתא) מבארים שלשון ימעט שייך לטעות ולחשוב שזה רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר, וממילא בדאורייתא יותר יש לחוש שלא יטעו ויבואו לידי איסור דאורייתא, ובדרבנן תני ימעט מפני שהוא לישנא מעליא. ובאופן אחר ביארו התוס' שלשון ימעט זה מתאים לחומרא דרבנן, ולשון פסול מתאים לדאורייתא, וכתבו דהא דתני נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' פסולה כסוכה וכמבוי, התם תני בנר חנוכה פסולה אע"פ שזה דרבנן, אגב סוכה שהיא דאורייתא, אי נמי לשון ימעט משמע שיוריד את הנר אף אחר הדלקתו ללמטה מכ', וזה פסול למ"ד הדלקה עושה מצוה, ואף למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן שהרואה יאמר שהדליק לצורכו.
תירוץ ב'- סוכה שהלכותיה מרובות ואם היה כותב ימעט היה צריך להאריך ובכל דין לכתוב נוסח אחר, כגון סוכה שאינה גבוהה י' טפחים יגביה, להכי תני פסולה, דלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, ומבוי שהלכותיו במשנה זו מועטות, תני ימעט.
ולא פריך מהא דתני גבי הדס גם פסול וגם תקנה (אם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר), כיון שהמקרה לא דומה לסוכה כלל. ועוד דהתם הו"א שאין לו תקנתא כיון שגדל בפסול, קמ"ל. (תוד"ה סוכה).
מקור וטעם הפסול, והנ"מ בין הטעמים-לרבה ילפינן מ"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות" שצריך שהאדם יעשה את הסוכה באופן שידע שהוא יושב בסוכה, וסוכה הגבוהה מכ' לא שלטה עינא בסכך וסוכה היינו הסכך, כשמה. (ואע"פ שלפשוטו של מקרא הכונה שיזכרו את ענני הכבוד, מ"מ דרשינן ליה לדרשה). וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמה שרבה עצמו פוסל ללישנא קמא בעירובין היכא שמקצת הסכך למטה מכ', אע"ג דשלטא ביה עינא, הטעם הוא שמא ינטל אותו חלק של הסכך, ואף לרבינא מדאורייתא כשרה.
ומה שאמר רבי יאשיה שאם הדפנות מגיעות לסכך כשרה לכו"ע למעלה מכ', (וס"ל שאין נ"מ בגודל הסוכה לענין הפסול בלמעלה מכ', ועיין בתוד"ה ה"ג בגירסת ר"ח, וביארו המרומי שדה, עיי"ש,) אתיא כרבה, דכשהדפנות מגיעות לסכך שלטא בה עינא, דאם הטעם משום עראי או צל, אין סיבה להכשיר כשהדפנות מגיעות לסכך. וכתבו התוס' (ד"ה וכיון) שרק בסכך שהוא רחב שלטא עינא כשהדפנות מגיעות לסכך, אבל נר חנוכה וקורת מבוי שהם קטנים, פסולים למעלה מכ' אף כשהדפנות מגיעות אליהם.
לרבי זירא ילפינן מדכתיב "וסוכה תהיה לצל" שצריך לשבת בצל הסוכה, וביותר מכ' קים להו לרבנן שהאדם יושב בצל הדפנות ולא בצל הסוכה, דצל הדפנות מגיע זה לזה וא"צ סכך. ואמנם בעשתרות קרניים הסוכה כשרה אף שבעמק בין ההרים אין החמה זורחת, דדל עשתרות קרנים מהכא איכא צל סוכה. ומה שאמר רב הונא שאם יש בסוכה יותר מד' אמות על ד' אמות כשרה לכו"ע ונחלקו מז' טפחים עד ד' אמות, אתיא כרבי זירא, משום שאז גם למעלה מכ' איכא צל סוכה, ומ"מ ברחבה קצת יותר מד' אין להכשיר גבוהה הרבה מכ', אלא לפי חשבון ד' לכל כ' אמה, אי נמי קים להו לרבנן דברחבה מכ' אף בגבוהה אלף אמות איכא מעט צל. תוד"ה יש. ומ"מ להכשר סוכה י"ל שרב הונא מודה שא"צ אלא ז' טפחים על ז' טפחים.
ומה שאמר רב חנן בר רבה שסוכה שמחזקת יותר מראשו ורובו (והיינו כשמיסב על מיטה, כדרך אכילתם) ושולחנו, כשרה אף ביותר מכ' אמה, זה דלא כחד שהרי לא שלטא עינא בסכך, וליכא צל, וצריך לעשותה קבע, וטעמו אינו ידוע. רש"י. והתוס' כתבו שי"ל שטעמו שכיון שהיא גבוהה וקטנה כ"כ, דמיא ללול של תרנגולים, משא"כ בגדולה יותר.
לרבא ילפינן מדכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" שצריך ישיבה בדירת עראי, ולמעלה מכ' צריך לעשותה דירת קבע. אמנם למטה מכ' שיכול לעשותה עראי אף אם עשאה קבע כשרה, דאין סברא לומר שהתורה פוסלת קבע, דבכלל קבע עראי, אלא כוונת התורה ששיעור גובהה היינו שיכולה לעמוד בצורה עראית. אמנם כתבו התוס' (ד"ה כי) שרק את הדפנות יכול לעשות קבע, אבל הסכך, שהוא עיקר הסוכה, חובה לעשותו עראי, ולכן אין לקבוע את הנסרים במסמרים, וממילא לכן גשמים הם סימן קללה בחג. ומדרבנן יש טעם נוסף לאסור לקבוע במסמרים, משום גזירת תקרה.
ב: שאר האמוראים לא מתרצים כרבה, משום ד"למען ידעו דורותיכם" איירי בידיעה לדורות שאבותיהם ישבו בענני כבוד. ולא תירצו כרבי זירא, משום ש"וסוכה תהיה לצל" היינו לימות המשיח, (ולרבי זירא מדכתיב וסוכה ולא וחופה, שמעת מינה תרתי). ולא תירצו כרבא, משום קושית אביי למה סוכה מברזל כשרה.
מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מכ' והיו זקנים יוצאים ונכנסים לשם ולא אמרו לה דבר, אמרו לו משם ראיה והלא אשה היתה ופטורה מן הסוכה, אמר להם והלא ז' בנים היו לה, ואין לומר שהיו קטנים, שהרי היו לה ז' בנים, וא"א שאין בהם אחד שא"צ לאמו, וקטן שאינו צריך לאמו חייבים לחנכו ולהרגילו למצוה שהוא ראוי לה, וא"ת שלא הקפידה על מצוות דרבנן, הרי כל מעשיה לא עשתה אלא ע"פ חכמים.
ג. למ"ד שהמחלוקת לגבי הכשר סוכה למעלה מכ' הוא רק בסוכה קטנה, צ"ל אף שאין דרך מלכה לישב בקיטוניות, מ"מ היו בסוכה קיטוניות, ורבנן סברי שהיא ישבה בקיטוניות משום צניעותא, אבל בניה ישבו בסוכה גדולה, ולכן לא אמרו לה דבר. ור"י סובר שאף בניה ישבו עמה ואעפ"כ לא אמרו לה דבר. לרש"י במסקנתו זה ניחא לרב הונא, שהמחלוקת היא עד ד' על ד', אבל לרב חנן שנחלקו רק בז' טפחים, הרי לא שייך שז' בנים ישבו בז' טפחים, והתוס' (ד"ה לא) תי' שי"ל שהיה רוחבה ז"ט אבל היתה ארוכה. ובתחילה רצה רש"י לבאר דברי הגמ' לפי רב חנן, עיי"ש.
שיעור סוכה- לב"ה די שתהא מחזקת ראשו ורובו, ולב"ש צריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ולרבי צריך שיהא בה ד' אמות על ד' אמות, ואמר רב שמואל בר יצחק שהלכה כב"ש, ובעוד ו' מקומות הלכה כב"ש, (סדין פטור מציצית, צריך לתת בציצית ד' חוטין ולא ג', צריך שחוטי הציצית יהיו משולשלים שיעור ד' אצבעות ולא ג', מכבדים את הבית ואח"כ נוטלים לידים, מי שאכל ושכח ולא בירך צריך לחזור). והא דאמר שאם עשה כב"ש במקום שהלכה כב"ה לא עשה כלום, היינו שאפי' היכא שב"ה מחמירים בדרבנן, לא יצא יד"ח אף מדאורייתא. תוד"ה דאמר.
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים (אף אם הסוכה גדולה כשיעור הנצרך לשיטתם), שמא ימשך אחר שולחנו, וב"ה מכשירים ולא גזרינן שמא ימשך.
וכתבו התוס' (ד"ה דאמר) שלענין זה הלכה כב"ה.
דיני בית שאין בו ד' על ד'
בית שאינו בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחשב לבית, מפני שהוא אינו ראוי לדירה, ויש בזה נפקא מיניה לכמה דינים, וכדלהלן.
בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, פטור מן המזוזה וממעקה, ואינו מיטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל כקרקע בלא בנין, ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה בבנה בית חדש ולא חנכו, וטעמא דהנ"ל משום שבכל אלו כתיב "בית", "מזוזות ביתך", כי תבנה בית חדש", "ובא אשר לו הבית", "כי ימכור בית מושב", "אשר בנה בית חדש". ובירושלמי איתא שאינו טובל למעשר, והנודר מן הבית מותר בו, ועוד הול"ל שאינו נחשב פתח בית האב בנערה המאורסה. תוד"ה בית.
ג: ואין מערבים בו ואין משתתפים בו ואין מניחים בו עירוב, משום דלא חזי לדירה, וצריך להניח את העירוב בבית שבחצר ולא בבית שבחצר אחרת, ואם הניח בבית שער (-בית קטן שלפני השער מבפנים או מבחוץ, והשומר יושב שם), או אכסדרא, או מרפסת (מקום מוגבה שעולים אליו בסולם ונכנסים ממנו להרבה בתים), אינו עירוב, מפני שכל מי שיוצא ונכנס עובר דרך שם. דהנה חכמים תיקנו שחצר שפתוחים לה הרבה בתים, והם יוצאים דרכה לרה"ר, צריך לערב את החצר ולעשותה רשות אחת, ע"י שכולם יתנו פת בסל אחד, שבזה נחשב שכולם דרים בבית שנתנו בו את העירוב. וכן תיקנו שחצרות הפתוחות למבוי צריכות להשתתף יחד, ובית פחות מד' על ד' א"צ לתת לעירוב או לשיתוף, דאין רשותו כלום, ואין לתת בו עירוב כיון שא"א לומר שכולם דרים בו. רש"י. וכתבו התוס' (ד"ה ואין) שאפי' לשמואל דס"ל שעירוב משום קנין, מ"מ לא מיקנו רשותייהו בשביל בית שאינו ראוי לדירה. אבל שיתופי מבואות שאפשר להניח גם בחצר שבמבוי שאינה מקורה, כיון שהשיתוף מצרף את החצרות שהם עצמם אינם דירה, (אמנם צריך להניחו במקום משתמר), אפשר להניח גם בבית שאין בו ד' על ד', דסלק הקפו וקירויו נמצא השיתוף עומד באויר החצר, אבל בחצר שבמבוי אחר אין להניח שיתופי מבואות.
ואין עושים אותו עיבור בין ב' עיירות אף אם אין בינו לעיירות יותר מע' אמה ושיריים (דאם יש בו ד' על ד' הוא מצרפם לעיר אחת למנות אלפים אמה מחוצה להם), ולא דמי לבורגנין (-צריף של שומרי פירות או של ציידי עופות), דחזו למילתייהו ללינת לילה אחד, אבל הוא אינו ראוי לדירה קבועה.
ר"ת מבאר דהיינו לרבנן דס"ל שאין קרפף אלא בין ב' עיירות ולא לעיר אחת בפני עצמה, ונחלקו רב הונא וחייא בר רב אם נותנים קרפף אחד לשניהם או קרפף לכל עיר, ובזה אם יש בין העיר לבית פחות מהשיעורים הנ"ל נחשב הבית לעיר ויש קרפף ביניהם, (אמנם כל זה בבית הסמוך לעיר, שהרי עיר שאין לה חומה נחשבת עיר ע"י שהבתים סמוכים זה לזה בתוך ע' אמה ושיריים, אבל בית בפני עצמו שאינו עיר, אין נותנים לו קרפף אף אליבא דר"מ דס"ל שנותנים קרפף אף לעיר אחת, וב' בתים אין נותנים קרפף ביניהם אליבא דרבנן). ורשב"ם גורס "ואין עושים אותו עיבור לעיר", והיינו למנות את האלפים אמה ממנו והלאה. תוד"ה ואין.
ואין האחים והשותפים חולקים בו. והיינו דהנה באחים שחלקו חצר עם כמה בתים ואחד לקח ג' בתים קטנים והשני לקח בית גדול, לרב הונא מחלקים את החצר לפי הבתים ומקבל אחד ג' רבעים והשני רביע, מפני שהחצר מיועדת לכניסה ויציאה, ולהכנסת משאות ולפורקם לפני פתחי הבתים, ולרב חסדא מקבלים לכל פתח ד' אמות כנגד הפתח לפי רוחב הפתח, ושאר החצר מתחלקת בשווה. ובאופן זה בית שאין בו ד' על ד' לא חשיב בית לענין חלוקת החצר בין לרב הונא בין לרב חסדא, משום דלמיסתר קאי. ולענין חלוקה, בחצר קטנה אין חולקים עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד.
הגמ' אומרת שהדינים הנ"ל הם גם לרבנן שמכשירים סוכה בפחות מד' על ד', דשאני סוכה דדירת עראי בעינן ולא בית.
הכשר סוכה גבוהה כ' אמה או נמוכה מי"ט
סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' פסולה לפי חכמים כפי שנתבאר לעיל דף ב', ומי שיש לו כזו סוכה והוא רוצה להכשירה הוא צריך להניח דבר קבוע בקרקע הסוכה באופן שממנו לסכך אין יותר מכ' אמה, או להנמיך את הסכך. ולהלן יבואר מה נחשב דבר קבוע להגביה את קרקע הסוכה, ומה הדין אם אותו דבר קבוע אינו נמצא בכל הסוכה, ומה הדין כשראשי הענפים יורדים ללמטה מכ'. וכן יבואר בסוכה שגובהה י' טפחים האם ענפים ממעטים את גובהה, ומה השיעור שצריך לחקוק בקרקעיתה כדי להגדיל את גובה הסוכה.
ד. מיעוט גובה הסוכה- כרים וכסתות לא הוי מיעוט מפני שלא יניחם שם לכל ימי החג משום הפסד ממונו, ואע"פ שביטלם לא מהני משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. תבן או עפר, אם ביטלם בפיו הוי מיעוט. ואם עתיד לפנות את העפר, או תבן אפי' בסתמא, לא הוי מיעוט. ואם אינו עתיד לפנות את התבן, וכן עפר בסתמא, זה תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן לגבי טומאה להחשיב בית ביש שם חלל טפח לענין שלא תהא טומאת מת שבבית עולה עד לרקיע, שלרבנן אינו בטל, ולרבי יוסי בטל, אבל תבן אינו בטל בסתמא אפי' לרבי יוסי, מפני שהוא ראוי לבהמה ולהסקה או לטיט.
היתה גבוהה מכ' והוצין יורדים לתוך כ', אם צילתם מרובה מחמתם אי שקלת לסכך העליון, כשרה. והנה הגמ' בעירובין דנה בסכך שחלקו למעלה מכ' וחלקו למטה מכ', לל"ק הסוכה פסולה ולל"ב הסוכה כשרה. וכתבו התוס' (ד"ה והוצין) דאיירי הכא שיש הרבה הוצין, שהם יכולים לעמוד בקלות ע"י סמיכה, אבל בלאו הכי פסול לל"ק אף אם צילתם מרובה מחמתם.
היתה גבוהה י' טפחים והוצין יורדים לתוך י', אביי רצה להכשיר אם חמתם מרובה מצילתם, ואמר לו רבא שזה דירה סרוחה.
היתה בסוכה איצטבא הממעטת מכ' אמה-אם האיצטבא (-בנין אבנים וטיט) נמצאת בדופן האמצעית, והיא על פני כל רוחב הסוכה, ויש בה לבד שיעור הכשר סוכה ז' טפחים ומשהו, כשיעור ראשו ורובו ושלחנו, כשרה. דעת רש"י שאף שאר הסוכה ששם היא גבוהה מכ' כשרה, דכיון שיש שיעור סוכה באיצטבא, השאר דינו כ"פסל היוצא מן הסוכה" שהוא כשר לסוכה, (ולא הוי סכך פסול כיון שאינו נפסל אלא מחמת הגובה).
אבל אם האיצטבא בדפנות הצדדיות והצד הרביעי כולו פתח, אם יש מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד' אמות פסולה, דאין למקום האיצטבא אלא ב' דפנות, אבל אם אין מהאיצטבא עד הדופן שבצד השני ד' אמות כשרה, דאמרינן דופן עקומה, וכדאמרינן דהיכא שבית נפחת וסיכך על גביו כשר כל זמן שאין מן הכותל לסיכוך ד' אמות, וטעמא מפני שרואים את הסכך העליון כאילו הוא חלק מהדופן, והדופן מתעקמת ומגיעה עד הסכך הכשר. רש"י.
וקמ"ל הכא שאע"פ שאין הדופן הצדדית ראויה להיות דופן שהרי היא גבוהה מכשיעור, אמרינן דופן עקומה.
ואם האיצטבא באמצע הסוכה ואין בינה לשום דופן ד' אמות כשרה, דאמרינן דופן עקומה מכל רוח.
ד: היתה פחותה מי' וחקק בה להשלימה לי', ויש בגומא שיעור הכשר סוכה באורך וברוחב, אם אין משפת חקק ולדופן ג"ט כשר משום לבוד, והיינו שכאילו החקיקה מגיעה עד הדופן. והכא לא מהני ד' אמות כמו באיצטבא, דשם יש דפנות כשרות גבוהות י"ט, אבל לשוויי דופן צריך פחות מג"ט, ולא אמרינן דופן עקומה כשאין שם "דופן". מכאן הוכיחו התוס' (ד"ה פחות) שעומק ומחיצה מצטרפים יחד לי' טפחים, אמנם י"ל שבשתי חצרות שאחת גבוהה ה' טפחים מהשניה ויש לעליונה מחיצה ה' טפחים, שלעליונה לא חשיב שיש לה מחיצה י' לענין עירוב, וכן תל ברה"ר גבוה ה"ט שעשה על גביו מחיצה ה"ט לא הוי רה"י לענין שבת, ואין לומר דחשיב רה"י כיון שיכול להשתמש ע"ג המחיצות, משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר צר כעין עמוד ד', אבל תל רחב י' אמות או כ' אמות לא. עוד כתבו התוס' שלענין שבת א"צ שלא יהיה משפת החקק ולכותל ג"ט, דהתם בעינן למנוע כניסת הרבים, אבל בסוכה בעינן שהדפנות יהיו סמוכות לסכך.
היתה גבוהה מכ' ועשה בה עמוד י"ט אע"פ שיש בו שיעור סוכה שבעה ומשהו, והוא רחוק הרבה מן הדפנות, לא אמרינן ביה גוד אסיק מחיצתא להגביה את הדפנות החיצוניות של העמוד, ומשם אין הסכך גבוה כ' אמה, דבעינן מחיצות הניכרות. וכתבו התוס' (ד"ה סבר) שב"פי תקרה יורד וסותם" חשיב מחיצות הניכרות.
דיני גוד אסיק וחקיקה במחיצות הסוכה
נעץ ד' קונדסין בגג וסיכך על גבם- רבי יעקב מכשיר וחכמים פוסלים. לרב הונא נחלקו בשפת הגג, אי אמרינן גוד אסיק מחיצתא שהרי מחיצות הבית נמצאים מתחת בין הקונדסים, (וחשיב מחיצות ניכרות כיון שבתוך הבית הם ניכרות. תוד"ה אבל), אבל באמצע הגג או בקרקע פסולה לכו"ע. והגמ' מוכיחה שהמחלוקת היא באמצע הגג, ודלא כרב הונא. ולרב נחמן נחלקו באמצע הגג היכא שהקונדסים רחבים טפח, דס"ל לרבי יעקב שיש עליהם שם מחיצות, וכדלהלן, והגמ' מסתפקת לדבריו אם נחלקו גם בשפת הגג, או שבשפת הגג כשרה לכו"ע דאמרינן גוד אסיק. תיקו.
נעץ ד' קונדסין בארץ וסיכך על גבם- לרבי יעקב אם כשיחקקו ויחלקו שירבע את הקונדסים העגולים, ואח"כ יחלקם שיהיה בהם ב' דפנות, יהיה בהם טפח לכאן וטפח לכאן כשרה כדיומד המועיל לפסי ביראות בעירובין, וכאן מספיק טפח וא"צ אמה כמו בעירובין. ולחכמים אין הסוכה כשרה עד שיהיו ב' מחיצות כהלכתם לאורך כל הסוכה, ושלישית אפי' טפח.
המקור שסוכה שאינה גבוהה י"ט פסולה
סוכה שאינה גבוהה י' טפחים פסולה, ולעיל (ד.) נתבאר שבפחות מי' טפחים היא דירה סרוחה. ולהלן יבואר האם יש ילפותא מהפסוקים לשיעור גובה י' טפחים בסוכה (ודבר זה תלוי בגובה הארון או בגובה הכרובים שהיו במשכן), או שדין זה הוא הלכה למשה מסיני.
ה' הגמ' רוצה לבאר שהמקור של שיעור י' טפחים בסוכה (וכן שיעור י"ט לענין רשויות בשבת. תוד"ה עשרה) הוא מהארון דכתיב ביה "ואמה וחצי קומתו", וכפורת גבהה טפח (וכדלהלן), הרי כאן י"ט, וכתיב "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת", ומעולם לא ירדה שכינה למטה מי', אלא רק עד למעלה מי', (ולא עלו משה ואליהו למרום, אלא רק עד למטה מי'), וש"מ דלמעלה מי' זה רשות אחרת.
הגמ' דוחה את הילפותא מהארון, דא"כ יהיה השיעור כולל הסכך ולא בחלל הסוכה.
הגמ' לומדת משיעור הכרובים דכתיב בהו "פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם וכו' " ושיעור הכרובים י' טפחים, דילפינן מבית המקדש שעשה שלמה, שכמו ששם שיעור הכרובים הוא י' אמה שזה שליש מהגובה הכללי שהוא ל' אמה ושם היו הכרובים עומדים על הארץ, כך גם במשכן שגובהו י' אמה שזה ס' טפחים, הכרובים הגיעו לגובה כ' טפחים, וכתיב "סוככים בכנפיהם על הכפורת" נמצא שסוככים היינו בגובה י', והכנפים היו פרושות מעל הראש דכתיב "למעלה", ולא מעל הראש דהא לא כתיב למעלה למעלה.
הגמ' אומרת שלר"מ דאמות בנין וכלים הם בינוניות והיינו ו' טפחים (ולא של ה' טפחים כמו אמת היסוד והסובב והקרנות ושל ריבוע מזבח הפנימי, ויש אמה גדולה יותר בחצי אצבע), ניחא, אבל לר"י דס"ל שאמת בנין ו' טפחים ושל כלים חמשה, א"כ גובה הארון עם הכפורת היה שמונה וחצי, וא"כ הכרובים היו י"א וחצי. ולדבריו צ"ל ששיעור י"ט של מחיצה לא כולל הסכך, הוא הלכה למשה מסיני.
מנין שהכפורת גבהה טפח- כפורת נתנה תורה שיעור אורכה ורחבה, ולא שיעור קומתה, ולומדים שיעור קומתה מפחות שבכלים, והיינו המסגרת דכתיב בה "מסגרת טפח". ולא ילפינן מכלים גופייהו, דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. ואין לומדים מציץ שהוא רחב ב' אצבעות, או מהזר ששיעורו משהו, מפני שלומדים מכלי ולא מהכשר כלי, והיינו כמ"ד שהמסגרת היתה למטה. ולמ"ד שהמסגרת היתה למעלה גם היא הכשר כלי, ולפ"ז לומדים מהמסגרת ולא מהציץ או הזר, מפני שבהם לא נתנה תורה מידה כלל. ולרב הונא "פני" הכפורת היינו טפח, דילפינן גז"ש מ"פני" הכרובים, דגמירי שלא היו פחותים מטפח, ד"כרוב" היינו כתינוק (דבבבל תינוק נקרא רביא), והא דכתיב "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" היינו שאחד היה קטן ואחד היה גדול.
ציץ דומה כמין טס של זהב, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בב' שורות, י'ה מלמעלה וקדש ל' מלמטה, (-ל' בתחילת השיטה התחתונה ושם בסוף שיטה עליונה. תוד"ה קדש). ור"א ברבי יוסי מעיד שראהו ברומי והיה כתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת. שיטת ריב"א (תוד"ה ואל) שהציץ היה מונח בראש ולא במצח, ולכן מה שבראש הכה"ג נקרא מצנפת, מפני שבגלל הציץ זה יותר קטן מהמגבעת של כהן הדיוט. והתוס' כתבו שאפ"ל שהציץ היה על המצח ממש.
תפשת מרובה לא תפשת- רש"י מבאר שמי שתופס את המרובה הוא נראה כשקרן, דשמא עליו לתפוס את המועט, ומשל הוא. ובתוס' מביאים י"מ שיש לתפוס את המועט מפני שלמרובה אין סוף, וכתבו שכאן א"א לפרש כך, וכן בהא דיליף שעצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח, ולא יליף מסוכות. והביאו מהתורת כהנים שר"ע אומר שלומדים מהמועט מפני שהוא בכלל המרובה, והלומד מהמרובה צריך ראיה, וריב"ב לומד ממנהג העולם שלומדים מדבר שיש לו סוף, ורב נחמיה לומד שכיון שדרך המקראות לפרש ממילא יש ללמוד את המועט. וכאן ובתשלומין כולם צריכים לטעמו של ר"ע.
אע"פ שי'ה זה שם גמור, מ"מ אם מזכיר י'ה אינו נחשב הוגה שם באותיותיו, כיון שאינו מזכירם לשם שם שלם. וי"א שאינו נחשב הוגה שם באותיותיו אלא בשם של מ"ב אותיות. ומ"מ נזהרים בכל השמות. תוד"ה יו"ד.
מסגרת השלחן- יש מחלוקת במנחות אם מסגרת השלחן היתה מלמטה או מלמעלה, ושיטת רש"י ותוס' שאם היתה למטה היא לא היתה מחוברת בשלחן, אלא דף השלחן היה מונח עליה, דאל"כ גם למ"ד זה הוי הכשר כלי, וכתבו התוס' (ד"ה מסגרתו) שלפי זה למ"ד שהיתה למטה דף של נחתומין מקבל טומאה מדאורייתא, והגמ' בב"ב שאומרת שזה דרבנן היא כמ"ד שהיתה למעלה, והגמ' במנחות שמסתפקת למ"ד שהיתה למעלה, הספק הוא אם מקבלת טומאה מדאורייתא, או שהגמ' בב"ב חוזרת בה, או שהספק במנחות הוא משום שדף משמש גם אדם וגם משמשי אדם, ולומדים מדכתיב "מכל כלי עץ" שזה מקבל טומאה, והספק הוא אם זה דרשה גמורה או אסמכתא בעלמא, ודף של נחתומין הוא ודאי דרבנן כיון שאינו משמש אדם ומשמשי אדם, ומ"מ רק דף של נחתום שהוא רחב וראוי להניח עליו יש לו טומאה דרבנן, (וכן מהאי טעמא איכא טומאה דאורייתא למ"ד מסגרתו למטה) אבל סתם פשוטי כלי עץ אינם טמאים אפי' מדרבנן. ושיטת ר"ת שגם אם המסגרת היתה למטה היא היתה מחוברת בשלחן, ואם היו הופכים את דף השלחן היה לו בית קיבול, ולכו"ע לא מצינו טומאה דאורייתא לכלי שטף שאין לו תוך, אם אינו ראוי למדרס.
שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני
נאמרו בתורה איסורים שונים כגון איסורי אכילה ודיני טומאה, והתורה לא אמרה מהו השיעור המינימלי לדינים אלו, וכן יש דינים בענין חציצה בטבילה ובכללי מחיצות שאינם כתובים בתורה, ואמר רב חייא בר אשי בשם רב שדינים אלו נאמרו למשה בסיני, וכדלהלן.
מסקנת הגמ' שמה שאמר רב חנין דהא דכתיב ארץ חיטה ושעורה וכו' כל הפסוק לשיעורים נאמר (וכדלהלן), אינו אלא אסמכתא. אמנם בפרק כיצד מברכין משמע שזה דאורייתא. תוד"ה אלא.
ו. חיטה- שאם נכנס לבית המנוגע לבוש בבגדיו, הוא טמא מיד והם טהורים עד שישהה כדי אכילת פרס –חצי ככר, מפת חיטים שזמן אכילתה פחות מפת שעורים, מיסב שאינו טרוד ושוהה בדברים אחרים, ואוכל בלפתן, דכתיב "והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו", ומרבינן שוכב בלא אוכל או אוכל בלא שוכב מדכתיב ב"פ "יכבס בגדיו", וא"כ הא דכתיב "האוכל" היינו שהשוכב טעון כבוס בגדים אם שהה בכדי אכילה, אבל גופו טמא מיד דכתיב "והבא אל הבית יטמא", אבל אם נכנס עם בגדיו וטבעותיו בידו, והוא והם טמאים מיד דגם הם בכלל "והבא אל הבית יטמא".
שעורה- עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל עד שיהיה שדרה או גולגולת שלימה או רוב מנין איברי אדם.
גפן- רביעית יין לנזיר. רש"י בעירובין מבאר דהיינו ששיעור שתית היין בנזיר המחייבת מלקות הוא רביעית, והקשו התוס' (ד"ה גפן) ששאר השיעורים כאן הם שיעור לדבר אחר ולא לאותו דבר, ולכן כתבו שהעיקר כמו שפירש רש"י כאן שזה שיעור לאכילת חרצנים עלים ולולבים של הגפן, שמשערים כמה מהם צריך לתת בכלי מלא יין כדי שישפך מהכלי רביעית, ומשערים ביין שהוא עב ונגדש על שפת הכלי, וצריך לתת יותר כדי שיצא רביעית יין מאשר כדי שיצא רביעית מים. עוד כתבו התוס' שהגמ' כאן סוברת כמשנה ראשונה שגם שיעורי אכילה בנזיר משערים ברביעית, אבל לר"ע גם איסורי שתיה משערים בכזית. ור"ת סובר שאכילה שיעורה בכזית לכו"ע, וגרס בסוגין כזית יין לנזיר.
תאנה- כגרוגרת להוצאת אוכלים בשבת.
רימון- כלי בעלי בתים שניקבו שיעורם כרימונים, והיינו שאם ניקב נקב שאין רימון יוצא משם הכלי מקבל טומאה, כיון שבעה"ב חס על כליו ואם אינם ראוים לזיתים הוא משתמש בהם לרימונים, אמנם כלי שעומד להמכר טהור בנקב כל שהוא. וכתבו התוס' (ד"ה כל) שכל זה בכלי עץ, אבל כלי חרס טהור בכמוציא זית אא"כ הוא עשוי לרימונים. עוד כתבו (ד"ה שיעורם) דאיתא בכלים שהכונה לג' רימונים אחוזים זה בזה, ואין הכונה שיצאו ג' יחד אלא בזה אחר זה, והנ"מ היא שכיון שהם אחוזים זה בזה צריך נקב יותר גדול להוציאם, או שהנ"מ בגודל הרימון, ששלשה הגדלים יחד הם רימונים בינוניים, אבל אחד או שניים הם גדולים, וארבעה הם קטנים.
זית שמן- שרוב שיעוריה -מת ונבילה וחלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה, כזיתים.
דבש –והיינו מיני מתיקה, ככותבת הגסה לאיסור אכילה ביוה"כ דכתיב ביה "אשר לא תעונה" ולא כתיב ביה אכילה.
חציצין- כתיב "ורחץ את בשרו במים", וילפינן שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, ומדכתיב "את" ילפינן שגם בשער, הטפל (-הדבוק) לבשר, יש חציצה, (והיינו בנימא אחת קשורה ומקפיד עליה, אבל בשלש קשורות אינו חוצץ כיון דלא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא, ובשתים ספק). ויש הלכה למשה מסיני שאין חציצה אלא ברובו המקפיד כגון אם רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחד אחד, אבל באינו מקפיד זה בטל לגוף כיון שאין סופו ליטלו ואינו חוצץ, וחכמים גזרו גם ברובו שאינו מקפיד או במיעוטו המקפיד, גזירה אטו רובו המקפיד, אבל במיעוט שאינו מקפיד לא גזרו, מפני שאין גוזרים גזירה לגזירה. וכתבו התוס' (ד"ה דבר) שי"א שבגופו חוצץ אפי' מיעוט שאינו מקפיד, ואינו נכון. עוד כתבו שכיון שדין חציצה נלמד מההלכה למשה מסיני, קרא אתא לבית הסתרים.
ו: מחיצין- לר"י ילפינן מהלכה למשה סיני ששיעור מחיצת סוכה י' טפחים, ולר"מ (דס"ל שהאמה היא ו' טפחים, ולדבריו לומדים מחיצת סוכה מהארון והכרובים, וכנ"ל דף ה') ילפינן מהלכה דין גוד אחית או אסיק כגון פי תקרה יורד וסותם, לבוד בפחות מג' טפחים, ודופן עקומה בפחות מד"א.
דפנות הסוכה
אין צריך שיהיו לסוכה ד' מחיצות שלימות מד' הצדדים, אלא לרבנן צריך ב' דפנות ועוד טפח בצד השלישי, ולר"ש צריך ג' דפנות ועוד טפח בצד הרביעי. הגמרא מבארת במה נחלקו ר"ש וחכמים, והיכן מעמידים את הטפח הנוסף הנ"ל, וכן יבוארו דינים נוספים בהכשר מחיצות הסוכה כשהדפנות אינם שלימות.
כמה דפנות צריך בסוכה- לרבנן צריך שתי דפנות שלימות, והשלישית יכולה להיות אפי' טפח. ולר"ש צריך ג' שלימות, ורביעית אפי' טפח. במה נחלקו-אפשרות א'- לרבנן יש אם למסורת, וכיון דכתיב ב"פ "בסכת" "בסכת תשבו" "ישבו בסכת", ופ"א "בסוכות הושבתי", הרי ד' דפנות, וחד איצטריך לגופיה, וההלכה מלמדת שהשלישית כשרה אפי' בטפח. ולר"ש יש אם למקרא, וקרינן ג"פ "בסוכות" הרי כאן ו', וחד קרא איצטריך לגופיה, וההלכה מלמדת שהרביעית כשרה אפי' בטפח.
וכתבו התוס' (ד"ה ורבי) שלכו"ע דורשים מקרא ומסורת, והמחלוקת היא רק כשיש סתירה ביניהם. ועי"ש שהקשו סתירות בדעות התנאים.
אפשרות ב'- לכו"ע יש אם למקרא, ונחלקו אי סככה בעי קרא, או לא אלא נפקא ממשמעות הפסוק, דסוכה בלא סכך לא נקראת סוכה.
אפשרות ג'- לכו"ע יש אם למסורת, ונחלקו אם ההלכה באה לגרוע או להוסיף.
אפשרות ד'- לכו"ע ההלכה באה לגרוע, ונחלקו אם דורשין תחילות או לא. וכתבו התוס' (ד"ה בדורשין) שלפי זה לכו"ע סככה לא בעי קרא ומ"מ בעי קרא לגופיה למ"ד דאין דורשין תחילות, ודלא כרש"י סנהדרין ג: .
אפשרות ה'- ר"ש לומד מ"וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", וסוכה בלי ד' מחיצות אינה מחסה מזרם. ובתוס' (ד"ה וסוכה) הביאו שבירושלמי לומדים מ"לצל יומם מחורב" הרי אחת, "למחסה ולמסתור" שתיים, "מזרם וממטר" לר"ש שתים ולרבנן אחת.
ז. היכן מעמידים את הטפח הנוסף- לרב וללוי מעמידו כנגד היוצא במקום שאחת המחיצות נגמרת, וכן מורין בבי מדרשא, ושאלו את רב למה אין להעמידו כנגד ראש תור –באלכסון, ורב שתק. וי"א שעושה טפח שוחק (-ד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו, שזה טפח ומשהו), ומעמידו פחות מג"ט לדופן וע"י לבוד יש מחיצה ד"ט, שזה רוב דופן של ז"ט שהוא שיעור הכשר סוכה. וכתבו התוס' (ד"ה עושה) שאם יניח קנה במקום הטפח זה לא יועיל, מפני שאז הדופן לא תהיה רוב של ז"ט, ועוד דקנה מבטל ליה אוירא.
סוכה העשויה כמבוי- לרב יהודה מעמיד מחיצה טפח באיזה רוח שירצה, ולי"א הנ"ל יעשה מחיצה ד' ומשהו ויניחה פחות מג' לדופן כדי שע"י לבוד יהיה כאן ז"ט, והכא לא סגי בטפח שוחק, כיון שאין ב' הדפנות צמודות.
דעת רבא בענין צורת הפתח בדופן השלישית-י"א שלרבא צריך לעשות צוה"פ ע"י הטפח, והיינו שיחלק את הטפח לשתים, ויניחם בב' הצדדים, ויתן קנה על גביהם, והצוה"פ נחשבת סתימה מעלייתא. וי"א שלרבא צוה"פ מועילה אף ללא מחיצה טפח, ולפ"ז הקנים לצוה"פ שיעורם כל שהוא. וי"א שלרבא צריך לעשות גם מחיצה טפח בפחות מג"ט סמוך לדופן, וגם צוה"פ ע"י שיניח קנה כנגדו וקנה על גביהן.
דיני מחיצה לענין שבת ולענין סוכה-דופן סוכה כדופן שבת כגון לענין שמחיצה של שתי בלא ערב כשרה לסוכה כמו לשבת, ובלבד שלא יהיו הקנים רחוקים ג"ט זה מזה, דכיון שהם בתוך ג"ט הוי לבוד וחשיב כולו עומד, ומהני אפי' בקנה שאינו אלא בעובי אצבע ויש עומד מרובה על הפרוץ. וכן מחיצה של ערב בלא שתי כשרה אם אין בין החבלים ג"ט. ואם העומד מרובה ויש מיעוט מקומות שיש שם מרחק ג"ט בין הקנים, כשר משום דהוי כפתחים.
פרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, דסגי בשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, אפי' אם יש בדפנות הראשונות פתחים שעל ידם הוי פרוץ מרובה, ובשבת פסול אם רוב הדפנות הם פתחים שאין בהם צוה"פ. וכתבו התוס' (ד"ה שהשבת) שמשמע כאן שאם הפרוץ והעומד שווים אסור בשבת, ודלא כרב פפא שמכשיר, וי"ג אחרת בגמ' ולדבריהם אין ראיה.
ב' מחיצות כהלכתן ושלישית טפח לרבא זה מתיר טלטול בשבת של סוכות אף שבשבת רגילה צריך ג' מחיצות כדי לעשות את המקום לרה"י ולהתיר להעביר מהסוכה לבית הסמוך לה, מיגו דהוי דופן לענין סוכה.
סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר לסוכה לרבא בשבת של סוכות, מיגו דהוי דופן לענין שבת (למ"ד לחי משום מחיצה). לרש"י איירי במבוי מפולש ששם לחי בדופן השלישית, שזה כשר אפי' באין הלחי רחב טפח. והק' התוס' (ד"ה סיכך) שרק ר"י מתיר טלטול במבוי כזה ואין הלכה כמותו. עוד כתבו התוס' דאיירי דווקא בלחי טפח, שהוא כשר אף לסוכה מדאורייתא, והמיגו הוא להתיר אף בלי שמעמידו במרחק פחות מג"ט מהדופן וכנ"ל, שזה דין דרבנן, דאילו לענין דאורייתא ובאינו רחב טפח, כיון שמבוי מותר בטלטול מדאורייתא הלחי לא מתיר את הסוכה.
ז: סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה אע"פ שאין כאן שתי דפנות שלימות אלא רק דיומדין בד' הרוחות אמה מכאן ואמה מכאן בכל צד, מיגו דהוי דופן לענין שבת להתיר למלא מהבור שהוא רה"י לתוך הדיומדין. וכתבו התוס' (ד"ה סיכך ע"ג) שאף שלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים, מ"מ מדאורייתא שרי בכל ענין, ורבנן לא אסרו, משום מצות סוכה.
סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה מפני שהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו. לר' יאשיה אף חמה מחמת דפנות פוסלת, דכתיב "וסכות על הארון את הפרוכת" מבואר שאף פרוכת שהיא מחיצה נקראת סכך. ואין ללמוד מהא דדפנות נלמדים מדכתיב ג"פ בסוכות, דלא דרשינן אלא מייתורא. (תוד"ה מחיצה). ולרבנן דווקא חמה מחמת סיכוך פוסלת, וקרא אתא למימר שיכפפו את הפרוכת מעט.
התנאים הסוברים שסוכה דירת קבע בעינן
מצינו כמה מחלוקות בדיני סוכה, והגמרא מבארת שדעות התנאים דלהלן שורשם אחד, והוא שצריך שהסוכה תהיה "דירת קבע" והיינו שתהיה ראויה לשימוש קבוע ונראית כביתו, וכתבו התוס' שאף שדעות אלו שורשם אחד, מ"מ אין הדינים דלהלן תלויים זה בזה.
רבי שסובר שצריך שהסוכה תהיה ד' על ד'. ר' יאשיה שסובר שגם חמה שמגיעה מהדפנות פוסלת בחמתה מרובה מצילתה. ר"י שמכשיר סוכה גבוהה מכ' אמה. ר"ש שמכשיר רק בג' כהלכתן ורביעית טפח, דכתיב "למחסה ולמסתור מזרם".
ר"ג שפוסל סוכה בראש העגלה דמחזי כעראי כיון דנייד, או בראש הספינה שהיא גבוהה ויש שם רוח חזקה העוקרת את הסוכה, (ור"ע מכשיר). שיטת ר"ת ור"ח שבראש העגלה לא פליגי, דבראש הספינה נחלקו אם סוכה שעומדת ברוח מצויה דיבשה ולא ברוח מצויה דים כשרה.
ב"ש שפוסלים ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית כיון שאינה ראויה לתשמיש.
ר"א שפוסל סוכה העשויה כמין צריף שהיא משופעת והגג זה הדפנות, כעין כוורת, או אם סמכה לכותל באלכסון והגג והדפנות הם אחד, ואינה נאה לדירה.
אחרים הפוסלים סוכה העשויה כשובך (-עגולה), לפי שאין לה זויות.
דין סוכה עגולה וחשבון גודל המרובע והעיגול
שיטת רבי ששיעור גודל הסוכה הוא לפחות ד' אמות על ד' אמות. הגמרא מבארת לפי דבריו מה הגודל שצריכה להיות סוכה עגולה כדי שיהיה בה שיעור ד' אמות על ד' אמות, לפי כללי היחס בין המרובע לעיגול, וכדלהלן.
ריו"ח מכשיר סוכה עגולה, אם יש בהקיפה כדי לישב כ"ד בני אדם.
ח. הגמ' מבארת שריו"ח סובר כרבי שצריך סוכה ד' על ד', ואם יושבים כ"ד בני אדם בעיגול, ומודדים את העיגול לא כולל מקום ישיבתם, הרי כאן י"ח אמות, (דמקום ישיבת אדם היא אמה, ואם ההקף החיצוני הוא כ"ד נמצא האורך הוא ח' שזה שליש, ואם נוריד אמה בכל צד שהרי יושבים בשני צידי העיגול נגיע לאורך ו' אמות, וההקף שהוא פי שלש הוא י"ח אמה), וסוכה שיש בה ד' על ד' שיעור העיגול שלה הוא שבע עשרה פחות חומש, (מפני שצריך שבתוך חלל העיגול נוכל להכניס ריבוע של ד' על ד' כולל הזויות, ושיערו חכמים שכל אמה מרובעת אלכסונה הוא אמה וב' חומשי אמה, וא"כ ד' אמות אלכסונם הוא חמש אמות וג' חומשי אמה, והקפם הוא י"ז פחות חומש, דשיעור ההקף הוא פי שלש משיעור האלכסון, דכתיב בים שעשה שלמה "עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלושים באמה יסוב אותו"), ולחומרא לא דק, ואף שהוסיף כאן ו' חומשי אמה, מ"מ ברוחב העיגול לא הוסיף אלא שליש שזה ב' חומשי אמה, ופורתא לא דק.
ואין לומר שהחשבון הוא שעיגול של ד' על ד' הוא י"ב (שזה פי שלש מהרוחב), וכשמרבעים את השטח מסביב לעיגול צריכים להוסיף יותר רביע. מפני שלא מגיעים בחשבון זה אלא לט"ז אמות. ואין לומר ששלשה אנשים יושבים בשתי אמות, וא"כ ההקף החיצוני שלהם הוא ט"ז, וכדי שיהיה בחלל ריבוע של ד' על ד' צריך י"ז פחות חומש, ואין לומר דלא דק כיון שיש בזה קולא.
מנלן שמרובע הוא רבע יותר מהעיגול- רש"י מוכיח דבר זה ממה שאמה עגולה צריך חוט של ג' אמות להקיפה, ואמה מרובעת צריך חוט של ד' אמות להקיפה. אבל התוס' (ד"ה כמה) הוכיחו שאין מביאים ראיה מחוט המקיף, מפני שבעיגול החוט לא צריך להקיף זויות שחללם קטן, (שהרי חוט המקיף של עיגול ד' על ד' הוא שוה לטבלה מרובעת .)
ולב"ה ילפינן מהתם שעושים סוכה בחולו של מועד, וב"ש סברי אין עושים סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחילה, ואם עשה את הסוכה לשם חג, או בתוך ל' יום לסוכות, כשרה לכו"ע, דכיון של' יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג, בסתמא עשייתה לשמה. וכתבו התוס' (ד"ה ואם) שיש בזה נ"מ גם לב"ה, שבכהאי גוונא א"צ לחדש בה דבר.
הא דאיתא בגמ' שכל אמה מרובעת אלכסונה הוא אמה וב' חומשי אמה, כתבו התוס' שזה לא מחושב בצמצום, שהרי ריבוע של עשר על עשר שנכניס בתוכו ריבוע באלכסון יהיה חללו חמישים שזה בדיוק חצי ממאה, אמנם אם כל אלכסון של חמש אמות על חמש אמות (שזה צידי הריבוע הקטן) הוא ז', נמצא חללו מ"ט ולא נ'. תוד"ה כל.
ח: רבנן דקיסרי מבארים שריו"ח התכוון להקף החיצוני של כ"ד בני אדם היושבים בעיגול, ואף שעיגול שנמצא בתוך ריבוע הוא רבע פחות מהריבוע, מ"מ ריבוע שנמצא בתוך עיגול הוא חצי פחות מהעיגול דהיינו שהריבוע הוא שני שליש מהעיגול, וא"כ ריבוע שהקפו ט"ז העיגול שסביבו הוא כ"ד. אך דבר זה אינו נכון במציאות אלא אמה מרובעת אלכסונה הוא אמה וב' חומשי אמה. רש"י. והתוס' (ד"ה ריבועא) מבארים שדייני קיסרי קבלה היתה בידם שריבוע שבתוך העיגול הוא חצי מהעיגול, והבינו שזה הולך על הרוחב וההקף, וממילא יוצא שכל אמה בריבוע האלכסון הוא ב' אמות, והכונה האמיתית של מה שקיבלו זה שאם עושים עיגול בתוך ריבוע, העיגול ממעט רבע משטח הריבוע (שהרי מרובע הוא רבע יותר מהעיגול, וכנ"ל), ואם עושים בתוך העיגול הזה ריבוע נמצא ריבוע זה קטן בחצי מהריבוע הראשון.
כמה דינים בהכשר הסוכה
שתי סוכות של יוצרים שבפנימית מצניע קדרותיו ודר, ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר, הפנימית אינה סוכה, דאף דקיימא לן כבית הלל שא"צ לעשות את הסוכה לשם חג, מ"מ בעינן שיהיה ניכר שהוא דר בה לשם סוכה, וחייבת במזוזה לעולם מפני שכל דירתו שם. והחיצונה כשרה לסוכה דכיון שכל השנה אינו דר בה איכא היכרא שהוא דר בה לשם סוכה, ופטורה ממזוזה לעולם, מפני שאינה דירה אלא מעבר, ואין לחייבה מדין בית שער שחייב במזוזה מדרבנן, (ומדאורייתא פטורה כיון שאינה "בית". ויש מחייבים בפתוחה לבית ופוטרים בפתוחה לגינה. תוד"ה ותיהוי), מפני שגם הפנימית אינה קבועה. וכתבו התוס' (ז: ד"ה אחרים) שר"מ סובר דסוכה דירת קבע בעינן, וממילא כאן החיצונה חייבת במזוזה בסוכות.
סוכת גנב"ך (גויים שעשאוה לדור בה בימות החמה, נשים, בהמה, כותים דקסבר גירי אריות הם, והיינו שהמשיכו לעבוד את אלוהיהם, אבל אם מחמת אריות התגיירו באמת הוו גרים. והמ"ד שהכותים גירי אמת קסבר שאח"כ ניתקנו. תוד"ה סוכת,) ורקב"ש (רועים, בורגנים, קייצים, שומרי פירות שעשאוה לישב בה מפני השרב, והם ישראלים, ולא עשאוה לשם חג), כשרה, ובלבד שתהיה מסוככת כהלכתה, והיינו לשם צל ולא לצניעות בעלמא, דבעינן סוכה לשם צל מהשמש. י"א שגנב"ך זה יותר חידוש לפוטרם משום דקביעי, וי"א שרקב"ש זה יותר חידוש לפוטרם משום שהם של בני חיובא.
